פניני חוכמה מאת ט.ס.אליוט

שלושה שהשאירו חותם

אלו מכם שקוראים בבלוג זה, באדיקות כזו או אחרת, הבחינו ווודאי שאינני מפבלש בו פוסטים כבשנים עברו. אל דאגה, לא התנזרתי מן הקריאה, אם כי נכון יהיה לומר שאינני קורא באותו קצב בו קראתי בעבר.. שעות נוספות בעבודה? יותר מידי דאגות? חובות משפחתיים? עול הימים? אולי כל אלו ועוד..

דברי החוכמה שאני מנסה מפעם לפעם להרביץ פה בקוראיי הידלדלו אם כן, אך בכל זאת מפעם לפעם אני משתדל להגיח עם איזו הברקה.

כמות לא מבוטלת של ספרים קראתי בשנה האחרונה.. בחלקם רפרפתי, אחרים נטשתי באמצע הדרך, מתי מעט קראתי עד הסוף.. שלושה מהם השאירו בכל זאת חותם, לא כזה של 'לפני ואחרי' אמנם.., אך מידי פעם בפעם אני מוצא את עצמי נזכר בהם, ותוהה על קנקנם. ובעולם של מולטימדיה ואינספור תמסורות מידע בכל שניה, אין לזלזל בעלילה שמותירה משקע..

באופן מעורר מחשבה, שלושת הספרים נמסרים בגוף ראשון, ע"י גבר בשנות השלושים או ארבעים לחייו, ושלושתם עוסקים, באופן ישיר או עקיף, ביחסי אבות-בנים/ות ובהתמודדות עם רוחות העבר.

הראשון, מטוסים זוהרים (Luminous Airplanes) מאת פול לפארג' (Paul Lafarge) הוא רומן קצר המתרחש בחודש ספטמבר של שנת 2000, סמוך למשבר הבועה בעולם ההייטק האמריקאי, ונמסר ע"י גבר צעיר, בן שלושים בערך, העובד כמתכנת מחשבים בחברת סטארט-אפ בעמק הסיליקון שבקליפורניה.

בתחילת הרומן נודע למספר שסבו נפטר. הוא מחליט לשוב לתיבס, עיירה קטנה בצפון מדינת ניו יורק, בה חיו סבו וסבתו, ושם נהג להעביר חופשות קיץ רבות כנער, הרחק משתי אמהותיו (אביו מת לפני שנולד, וכתוצאה מכך גדל המספר עם אימו ואחותה, שתי אמניות אקצנטריות, בכרך של מנהטן).

החזרה לתיבס, שם מתרחשת רוב העלילת הרומן (חלקה בעבר, בנעוריו של המספר, וחלקה בהווה הנראטיבי,) כמוה כחזרה בזמן ועם התפתחות העלילה שנעה קדימה ואחורה בזמן, המספר מגלה עוד ועוד פרטים על זהותו של אביו ותוך כדי כך חושף גם פרטים על ילדותו, שהתאפיינה (איך לא..) בתלישות ובכהות רגשית. 

הרומן השני Caesarion (קיסר קטן, על שמו של בנם של יוליוס קיסר וקליאופטרה) נכתב במקור בהולנדית ע"י טומי וירינחה (Tommy Wieringa, רומן אחר פרי עטו, ג'ו ספידבוט, ראה אור בשנת 2010 בהוצאת מחברות לספרות) מסופר מנקודת מבטו של לודוויג, נגן פסנתר בבארים שבילדותו נועד לגדולה, אך משהו השתבש בדרך.. 

לודוויג המבוגר שב לעיירת החוף סאפולק שבמזרח אנגליה, שם בילה את רוב שנות ילדותו. הוא מנצל את השהות כדי להיפגש עם מספר דמויות מעברו, רוחות מן העבר, ולהתמודד עם המשקעים שנותרו לו מילדותו, ובעיקר מיחסיו המורכבים עם הוריו: אביו, אמן אוסטרי שנטש את לודוויג ואת אימו והפך במרוצת השנים לנוכח-נפקד בחיי השניים, ואימו, שחקנית פורנו הולנדית.

המסע בעקבות השניים הוא מסע חוצה ארצות ויבשות: לודוויג נוסע אחרי אימו ברחבי העולם ותוך כדי הוא למד על מעלליו של אביו, שבין הפרוייקטים המגלומניים שלו הוא מתכנן לגלח הר, אי שם במעבי הג'ונגל של דרום אמריקה.


הרומן השלישי, By Blood מאת אלן אולמן (Ellen Ullman) הוא רומן פסיכולוגי עם מימדים נואריים. זהו כאמור היחיד מהשלושה שנכתב ע"י אישה, אם כי גם הוא, כמו שני הרומנים שהוזכרו לעיל, נמסר מנקודת מבטו של גבר, מרצה בגיל העמידה שנכפה עליו לעזוב את האוניברסיטה בה הוא מלמד בשל תקרית שהיתה לו עם אחד מתלמידיו (לא נמסר מה בדיוק היה טיבה של התקרית..)

הוא עובר לגור בסן פרנסיסקו, אי שם בשנות השבעים של המאה העשרים, שם הוא שוכר משרד בבניין מוזנח, כדי להתאחד עם מחשבותיו ולעבוד על פרוייקט עלום.

זמן קצר אחרי שהוא מתחיל לעבוד על הפרוייקט שלו, נוכח המספר כי במשרד הסמוך מנהלת פסיכיאטרית בשם ד״ר שוסלר את מפגשיה עם הפציאנטים שלה. הוא נעשה רגיש במיוחד לאחת הפציינטיות, צעירה לסבית שאומצה בינקותה, המתארת לפסיכיאטרית את יחסיה המורכבים עם אביה ואימה המאמצים וכן את מאמציה לאתר את אימה ולאתר את מקורות זהותה.

המספר, שמצוטט לשיחותיהן של השתיים, מפתח אובססיה כלפי הפציינטית הצעירה, ומחליט לעזור לה בחיפושיה. הוא מנהל מחקר משלו, וכשהוא מוצא מספיק מידע, הוא מתחיל לשלוח לצעירה מסמכים שעשויים לסייע בידה. מן המסמכים האלו, לומדת הצעירה כי נולדה בגרמניה מיד לאחר מלחה״ע השניה לאימה יהודייה ששרדה את מחנות העבודה וההשמדה. הצעירה נוסעת לת״א כדי להתעמת עם אימה אך מפגש זה רק גורם לה ליותר בלבול ומבוכה.

המשורר הבריטי פיליפ לרקין שורר ב'שבחי' הוריו-מולידיו והרחיב על העֲקָרוּת הגלומה בעצם ההורות בשירו המפורסם, This Be The Verse. מן הספרים שהוזכרו לעיל נודפת אותה נימה של ייאוש מעצם המחשבה על היתכנות של יחסי בנים-הורים תקינים, ומההשפעה ההרסנית של יחסים מעורערים אלו על הזהות האינדיבידואלית.

לא אלאה אתכם בעוד פרטים.. אם הצלחתי לעורר בכם קצת עניין, עשיתי את שלי :)

ערים בדויות

פסיכוגיאוגרפיה:לימוד של התוצאים המדוייקים של הסביבה הגיאוגרפית, שתוכננו באופן מודע או לא, ומשפיעים באופן ישיר על ההתנהגות הממשית של פרטים. גי דבור, הגדרות סיטואציוניסטיות

אחת המטאפורות המרכזיות בספרות של המאה העשרים היא של העיר כמפה מנטאלית של נפש האדם; מפה שהרחובות והכבישים בה שזורים כאוסף של התרחשויות ואפשרויות; מפה שבסופו של דבר משקפת יותר את נבכי תודעתו של הסובייקט הנע בתוכה מאשר את העיר שהיא מציגה. העיר כאפשרות, אם תרצו.

דוגמאות קיימות אינספור. דבלין של ג׳ויס, כמובן. אך גם ברלין של אלפרד דובלין. פריס של הנרי מילר והמינגווי. קהיר של נגיב מחפוז. תל אביב של יעקב שבתאי. ולאחרונה גם ניו-יורק של טג׳ו קול.. 

המספר ביצירות של סופרים אלה מטייל ברחבי הקפיטל, מתפעל מחזיתות בנייניה, סוקר את אותות עברה, משקיע את עצמו בעיר בה בעת שמשקעה טובע את חותמו בו. העיר הופכת באחת ממקום אמיתי, גשמי, למתחם  סימבולי.

עריהם של ג'ויס, מילר, מחפוז וקול הן בסופו של דבר ערים בדויות. שכן האקט הספרותי הוא בהכרח אקט של בדיה:

Ultimately, the true city is the mental map one has of it, a map shaped by one’s experiences, a map that eventually comes to resemble the person more than the city. 

גיבור ספרו של אנריקה וילה מטאס, תמונה דבלינאית, סמואל ריבה, הוא מו״ל לשעבר שימי הזוהר מהולי האלכוהול כבר מאחוריו וכעת הוא מעביר את ימיו בבטלה גמורה בברצלונה. כדי להפיג את השיעמום (לצרפתים שם תואר שמתאר את המצב הנפשי הזה ביתר דיוק: ennui) הוא מתכנן נסיעה לדבלין, העיר שג׳יימס ג׳ויס העמיד על המפה הספרותית, כדי לערוך בה טקס אשכבה לעידן גוטנברג (עידן הדפוס) ולקדם את בואו של העידן הדיגיטלי, שטומן בחובו, כך לפי ריבה, גם את קיצו של עידן הספרות, ועימו גם את קיצה של התרבות המערבית, שראשיתה כמובן ביוון.

הרעיון לנסוע לדבלין בא לסמואל ריבה בחלום. בניסיון להבין את סופו של הרומן הכתוב, הוא מסייר ברחבי עירו, ברצלונה, כדי לאסוף שלושה חברים, סופרים שפרסם בהוצאתו, שילבוהו במסע הזה אל מקורות הרומן ה(פוסט) מודרני. לבסוף מתגבשת החבורה והם יוצאים יחדיו למסע מטאפורי כשם שהוא פיזי - לאירלנד, שם יקיימו ביום בלום טקס לוויה לרומן.

שעת הדמדומים

...in the digital age, not only is the physical book in decline, but the very idea of 'difficult' reading is being challenged. Will Self, The Guardian

מה נותר מהספרות? בעידן קפיטליסטי מאוחר זה, אני מוצא את עצמי תוהה לא אחת, מה נותר לחדש בתחום התרבות, בשירה, בספרות, במוזיקה..

אכן, ממש כמו הרומן המודרני, גם גיבור ספרו של וילה מטאס, סמואל ריבה, נמצא בהווה הנראטיבי בשלב של דעיכה, הרבה אחרי שיאו. ממש כמו עידן הספר המודפס, שהולך ונעלם, כך גם דמותו של ריבה דועכת:

I don't know myself. The list of books I have published seems to have obscured forever the person behind the books. My biography is my catalogue. But the man who was there before I decided to become a publisher is missing. 

האדם נעלם אך העיר נותרת. בטיוליו הרגליים בדבלין נתקל ריבה לא אחת ברוחות של סופרים, וברוחותיהן של הדמויות שמאכלסות את ספריהם. כמו בכל מטה-רומן, ריבה מתחיל להבין אט אט שגם הוא דמות ברומן, וכמו ליאופולד בלום של ג'ויס, הוא יוצא למסע בעל אופי אקזיסטנציאליסטי, בעודו תר אחר מקורות הזהות הפנימית שלו, זהות שצירה מעוגן בהכרח בעיר בה הוא מעביר את חייו.

למי שמעוניין בנקודת מבט אחרת, אני ממליץ על הביקורת של הסופר אלברטו מנגל, שכבר כתבתי פה על אחד מספריו, שפורסמה לפני שנתיים בגרדיאן.

המילה הכתובה

הצצה חטופה

ישנה אמירה מוכרת בעולם המולו״ת, לפיה אחוזים בודדים מאי אלו שקונים ספרים טורחים אי פעם לקרוא אותם. כל שכן כשמדובר ברבי מכר שהדיהם כאילו מניעים אנשים לקנותם ללא כל חשיבה מתוכננת (קנייה אימפולסיבית, מישהו אמר?). 

ובאמת, מי מאיתנו לא מחזיק בספרייתו עשרות ספרים (מאות, במקרים הגרועים ביותר..) שנקנו בחיפזון, לאחר חשיפה ממוקדת לביקורת אוהדת (מטעם?) או לפרסומת, או להמלצה של חבר..

כל מי שנכנס לחנות ספרים (בארץ או בחו״ל), או שעיין במדור ספרים בעיתון כזה או אחר בעשור האחרון, נתקל בוודאי בשמה של הסופרת הצעירה זיידי סמית יותר מפעם אחת. 

סמית פרצה לתודעה הבינלאומית עם ספרה שיניים לבנות, שראה אור בשנת 2000 (סמית היתה בת 25 בלבד אז) ותורגם במהרה לעשרות שפות. הצלחתו הפנומנלית של הספר גרמה לגל (צונאמי של ממש, יש שיאמרו..) של ספרות שעוסקת בעולמם הפסיכולוגי של מהגרים בפרט ובמולטי-תרבותיות במדינות המערב בכלל. ב2003 ראה אור התרגום העברי לספר, ומשם, כאמור, הכל היסטוריה.. 

אינני מתבייש לומר שגם אני הייתי בין הקונים הרבים של הספר. ועל אף שלא קראתי ולו דף אחד ממנו, המשכתי לעקוב אחרי פרסומיה של סמית בעניין רב במשך השנים (שלושה רומנים נוספים פרי עטה ראו אור מאז רומן הביכורים, ואף קובץ מאמרים אחד.)

בשנה שעברה ראה אור הרומן NW, שמתרחש, כפי שיודעי דבר וודאי יבינו, בצפון לונדון. כמו שיניים לבנות, גם NW עוסק ברובו בקהילות המהגרים של לונדון. וממש כמו שיניים לבנות, גם אותו לא קראתי..

אך לא על שיניים לבנות או על NW באתי לספר כאן, כי אם על ספרון קטנטן, בן 69 עמודים בלבד, שפרסמה סמית לקראת סוף 2013 במהדורה קשיחה ומהודרת, תחת השם שגרירות קמבודיה (The Embassy of Cambodia). 

מבלי משים כמעט,  קניתי את הספר, ממש כפי שקניתי את שיניים לבנות בזמנו, בשדה התעופה, לפני טיסה. אין זאת כדי לרמוז שמי משני הספרים הללו יכול ליפול תחת הקטגוריה ׳ספר טיסות׳. ועם זאת בלעתי את הספרון הקצרצר תוך פחות משעה בטיסה פנים-אירופית, כשאלפי מילין תחת רגליי מנצנץ השלג הלבן של האלפים באור יקרות.

את שגרירות קמבודיה ניתן לקרוא כרומן בזעיר-אנפין (העלילה מחולקת ל21 פרקים קצרצרים בני 1-3 עמודים; כ״א מהם מספק דגימה מסצינה שיכלה בקלות למנות כמה עשרות עמודים..)

במרכז העלילה, פאטו, צעירה ממוצא אפריקני המועסקת כמנהלת משק בית (לשון נקיה ל׳עבד׳) אצל משפחה דרוואל ההודית בשכונת ווילסדן שבצפון-מערב לונדון. על אף שלא קראתי, כאמור, ולו דף אחד מהרומן NW, נדמה היה לי כבר מתחילת הקריאה בשגרירות קמבודיה שהספרון הדקיק כאילו נגזר מתוך הרומן שמתרחש לא רחוק מווילסדן, בשכונת קילבורן.

פאטו היא מהגרת, השוהה בלונדון באופן לא חוקי ככל הנראה, ומוחזקת בבית דראוול כמעט כבת ערובה. בימי ראשון, כשכל בני המשפחה בעיסוקיהם, היא נוטלת מן השידה שבכניסה כרטיסים לבריכת השחייה השכונתית המיועדים לאורחי המשפחה. בדרכה לבריכה היא חולפת על פני שגרירות קמבודיה המדוברת, החבויה מאחורי חומה גבוהה. ההצצה היחידה שמזדמנת לה לשגרירות המסתורית היא ממשחק בדמינטון המתנהל בחצר השגרירות, וכדור הנוצה המתנוסס אל על בכל פעם שמי מן היריבים חובט בו.

אחרי השחייה בבריכה, היא נפגשת עם אנדרו, סטודנט צעיר מרואנדה, מהגר ונוצרי אדוק. השניים מנהלים שיחות שצעירים שבני גילם אמורים לנהל (אידיאולוגיה, דת, פוליטיקה..) ואז פאטו חוזרת לעולמה הצר והמוגבל.

בהיותי מי שאני, הייתי זקוק כאמור לנסיבות מקלות (ספרון קצרצר וקל לעיכול) כדי להציץ ולו בחטף לעולמה של זיידי סמית. קשה לי לומר ששגרירות קמבודיה הותיר עליי רושם רב או שחיזק את רצוני להמשיך ולקרוא בספריה האחרים. עם זאת, אמשיך ואעקוב אחרי פרסומיה של סמית, בתקווה שיום אחד תצליח לצוד את מבטי עם רומן אחר פרי עטה.