ספרות פוסטמודרנית - מגדל של קלפים?

ביטוי ישן גורס, שבדיחה שדורשת הסבר, איננה כלל בדיחה. יסלחו קוראיי הנאמנים על המעבר הבוטה, אך האם ניתן להכיל את אותה אמירה גם לגבי אמנות בכלל, וספרות פוסט-מודרנית בפרט?

עד לעת המודרנית, נדמה שיצירות אמנות היו הרבה נגישות וזמינות לצופה/קורא: שירה, מוזיקה, ציור נועדו להסב איזושהי הנאה, להביע מחאה, לעורר מחשבה, או להאדיר תכונות ואידיאלים כלשהם.. 

כך, הצופים ב׳דוד׳ של מיכלאנג׳לו יכלו להתפעל מן הקימורים בשַׁיִשׁ ומהטכניקות החדשניות בהן השתמש האמן; בני תקופתו של פלובר שקראו לראשונה את מאדאם בובארי יכלו אולי לתמוה או לכעוס על הבחירה השנויה-במחלוקת של הסופר שכתב רומן על אישה שבוגדת בבעלה ובערכי הכנסיה מבלי להניד עפעף - אך הם לא שאלו לרגע: על מה בעצם הרומן הזה מְדַבֵּר? מה מנסה הסוֹפֵר לומר?

ואולם, בעת המודרנית, וביתר-שאת בעת הפוסט-מודרנית שבעיצומה אנו חיים, יותר ויותר אמנים מרגישים צורך להגיש למאזין/קורא/צופה יצירה שאין לה זכות קיום בפני-עצמה, ושהיוצר (או שמא זה העורך, האוֹצֵר, או המו״ל) מרגישים לעיתים קרובות צורך להוסיף ליצירה מָבוֹא או אחרית-דבר, הערות וביאורים למכביר, טקסטים נלווים, או ׳רֵאָיוֹן עם האמן׳.. עד כדי כך שנדמה שהיוצר הפך לחלק מן היצירה עצמה. כאילו אף אחד לא שמע על מות המחבר..! 

מה שמוביל אותי לשאלה המתבקשת: האם ליצירה שזקוקה לתִּלֵּי תִּלִּים של ׳תיווך׳ יש ׳זכות קיום׳ בפני עצמה, או שמא ללא ה׳טקסט׳ הנלווה המְתַוֵּךְ אותה היא למעשה מוצר חֶלְקִי, לא גמור? 

אבקש לבאר את דברי. כמובן שאינני מתנגד לחדשנות. לא תתפסו אותי זורק אבנים על רכבות, בשמה של קריאה נואשת ׳לשמר את הקיים׳ או ׳לא לשנות את הסטטוס-קוו׳. נהפוך-הוא. אני נהנה כמו רבים מקריאה ברומן שקורא תיגר על הז׳אנר, מצפייה בציור או ב׳אינסטלציה׳ שמאתגרת אותי כצופה. אני מעריך כל יצירה מקורית, חדשנית או פשוט ׳חכמה׳.

אך דברי פה מופנים ראשית ליצירות ש׳מרימות גבה׳ באשר לכוונות מחבריהן, כאלו שהקורא, צופה או מאזין מבלה חלק לא מבוטל מזמן צריכתן בתהייה ׳מה בעצם אני קורא פה?!,׳ או ׳מה מנסה היוצר לומר לי?!,׳ או אולי ׳למה הוא לא עושה זאת בדרכים יותר נהירות..?׳. ׳אי אפשר להגיד את זה באופן פשוט וברור יותר, לעזאזל?׳. פארדן מיי פרנץ׳. 

***

מחשבות אלו עלו במוחי לא פעם במהלך הקריאה בספרה האחרון של הסופרת המקסיקנית ולריה לואיסלי (ילידת 1983,) The Story of My Teeth (אחד מספריה של  לואיסלי, חסרי המשקל, ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנה שעברה.) 

The Story of My Teeth היא נובלה פוסט-מודרנית שמתכתבת עם מסורת כתיבה שניתן לכנותה בהכללה ׳דרום-אמריקאית׳, או אולי ׳לטינית,׳ ספרות שעושה שימוש ניכר באלמנטים פנטסטיים, או היפר-ריאליסטיים, אם תרצו. 

הנה, כך נפתח הספר:

I’m the best auctioneer in the world, but no one knows it because I’m a discreet sort of man. My name is Gustavo Sánchez Sánchez, though people call me Highway, I believe with affection. I can imitate Janis Joplin after two rums. I can interpret Chinese fortune cookies. I can stand an egg upright on a table, the way Christopher Columbus did in the famous anecdote. I know how to count to eight in Japanese: ichi, ni, san, shi, go, roku, shichi, hachi. I can float on my back

גוסטבו הייויי (Highway) סנצ׳ז סנצ׳ז נולד עם שיניים עקומות ששיבשו, כך הוא סבור, את מהלך חייו התקין. הוא יעשה כל שביכולתו כדי להיפטר מהן ולהחליפן באחרות. ואכן נקרית בדרכו הזדמנות נדירה: בגיל 40 הוא משנה את מסלול חייו, משׁוֹמֵר פשוט במפעל למיצים בפצ׳וקה, עיירה שכוחת-אל במקסיקו, לאספן ומנהל מכירות פומביות בעל-שם.

במהלך נסיעותיו בעולם הגדול הוא נתקל בסט שיניים ראוי: שיניה של מרלין מונרו המנוחה. הוא איננו מהסס לרגע, רוכש את השיניים ומשתיל אותן בפיו. חייו מייד משתנים לטובה:

For months after the operation, I couldn’t keep the grin off of my face. I showed everyone the infinite line of my new smile, and whenever I passed a mirror or a shop window that reflected my image, I would raise my hat in a gentlemanly fashion and smile at myself. My thin, ungainly body and my rather ungrounded life had acquired serious aplomb with the appearance of my new teeth. My luck was without equal, my life was a poem, and I was certain that one day, someone was going to write the beautiful tale of my dental autobiography. End of story

את שיניו הישנות הוא מוכר, אחת בתורה, במכירה פומבית שהוא עורך בכנסיה בעיירת הולדתו. אך הוא אינו מוכר אותן כשיניו-שלו. זה יהיה משעמם מידי, ווַדַּאי לא יניב רווחים גבוהים מידי.. הוא משתמש בטכניקה שהמציא, אותה הוא מכנה ׳מכירה פומבית אלגורית׳ בה הכָּרוֹז איננו עושה בהכרח שימוש בשקרים ברורים, אלא באמיתות-אחרות (׳עובדות אלטרנטיביות׳, מישהו?.)

השינים נמכרות אם כן כשיניהם של אישים היסטוריים ידועים כאפלטון, מישל דה-מונטן, וירג׳יניה וולף ובורחס... המכירה מוכתרת כהצלחה גדולה, אך בלהט הרגע, הייויי מחליט להציע למכירה גם את עצמו, יחד עם סט השיניים של מרלין מונרו שבפיו. הקונה המאושר איננו אלא בנו סידהרתא, שהייויי זנח כשהיה עוד תינוק, לטובת קריירה מבטיחה במכירות פומביות. הבן ממהר להשיב לאביו מנה אחת אפיים: הוא מסמם אותו, גונב ממנו את שיניו, ומותיר אותו חסר-כל, אחרי שהוא מרוקן גם את ביתו מאוסף העתיקות שלקח לאביו שנים לאסוף. האב ההמום מסתובב בעיר ללא שיניו, ובאקט אחרון של פילנטרופיות הוא לוקח תחת חסותו סופר מתחיל בשם וורג׳ין (Voragine,) עליו הוא מטיל את המשימה לכתוב את סיפור חייו (מה שמשווה בהכרח מבנה מעגלי לספר שלפנינו..) 

***

איך ׳אוכלים׳ את סיפור השיניים שלי? איך אפשר לקרוא את הספר? האם זו אלגוריה פוסט-מודרנית? ה׳תקציר׳ שסיפקתי לעיל מציג כמובן רק רובד אחד בספרה רבוי התפניות של לואיסלי. ישנם עוד רבדים רבים וכפי שניתן להבין, יש פה לא מעט יצירתיות ומקוריות. הקריאה בספר בהחלט מהנה. 

פעמים רבות בזמן הקריאה בספר, הקורא תופס את עצמו מחייך, וחושב בליבו ׳יש פה משהו..׳ ואולם ה׳שוק׳ האמיתי מתרחש רק בחלקו הרביעי והאחרון של הספר, מעין אחרית דבר בה מגלה הסופרת בווידוי מאוד לא אופייני, שהספר הוזמן במקור עבור קטלוג של תערוכת אמנות. 

אחרית הדבר הזו מוסיפה נִדְבָּךְ חשוב לספר, ותורמת ל׳הבנתו׳ אך בה-בת היא מעוררת תהייה: האם הספר היה ׳שלם׳ גם בלעדיה? האם אחרית הדבר נותנת טוויסט נוסף לעלילה, וכך היא מעשירה אותה, או שמא היא מוסיפה למבנה בסיס שבלעדיו כל מגדל הקלפים הזה היה מתמוטט.. או שכפי ששאלתי כאן למעלה: האם ליצירה שזקוקה לתִּלֵּי תִּלִּים של ׳תיווך׳ יש ׳זכות קיום׳ בפני עצמה, או שמא ללא ה׳טקסט׳ הנלווה המְתַוֵּךְ אותה היא למעשה מוצר חֶלְקִי, לא גמור?

הקורא יחליט.