גברים מסבירים לי דברים

Feminism is an endeavor to change something very old, widespread, and deeply rooted in many, perhaps most, cultures around the world, innumerable institutions, and most households on Earth—and in our minds, where it all begins and ends

נתקלתי לראשונה בספרה של הסופרת, היסטוריונית, מסאית ואקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט Men Explain Things to Me בסוף שנת 2015, בטוויטר, בפיד של המשוררת הגרמניה הצעירה, יאן קליה, שגם תרגמה את ספרו של גרגור הנס, Nicotine, עליו כתבתי כאן. קליה היא עורכת, אוצרת תערוכות, מוזיקאית ובקרוב יראה אור גם רומן ראשון פרי עטה. יש לה רזומה מרשים. באחד מהסטטוסים בפיד שלה היא ביקשה לעצמה את ספרה של סולניט כמתנה לחג המולד הקרוב. בפרוס השנה האזרחית החדשה, רכשתי בעצמי את הספר וישבתי לקרוא בו.

ספרה של סולניט, שעשה הרבה הדים כשפורסם בארה״ב ובאירופה מאז שראה אור במאי 2014, הוא קובץ המונה כשבעה מאמרים פמיניסטים העוסקים במגדר וביחסי הכוחות גברים-נשים, בארה״ב ובעולם בכלל, כאשר נקודת המוצא של הסופרת, כפי ששם הספר רומז, היא התנשאות ותחושת-עליונות גברית.

***

הרקע לכתיבת המאמר שהפך לקובץ מאמרים מצליח היו מספר מפגשים אקראים ובנאליים לכאורה של סולניט עם גברים שבאופן מתנשא ופטרוני ׳ניסו להסביר לה דברים.׳ באחד המקרים, סולניט מתארת כיצד השתתפה במסיבה, שבמהלכה גבר התעקש להסביר לה "ספר חשוב מאוד" שהוא שמע עליו, וסירב להקשיב לניסיונותיה להסביר לו שלמעשה היא זו שכתבה את הספר.

סולניט מתארת כיצד התנהגות כזו חוזרת על עצמה במרחבים מקצועיים ואקדמיים שונים, וכמה נשים סיפרו לה על חוויות דומות, כאשר המשותף הוא שיש הנחה מובלעת מול גברים שהנשים יודעות פחות על הנושא המדובר, אפילו - כמו במקרה של סולניט - כשהן ממש "כתבו את הספר" על הנושא. 

Men explain things to me, still. And no man has ever apologized for explaining, wrongly, things that I know and they don't [...] Explaining men still assume I am, in some sort of obscene impregnation metaphor, an empty vessel to be filled with their wisdom and knowledge.

מנקודה זו סולניט ממשיכה ומקשרת באופן מאוד אפקטיבי בין ההתנשאות הגברית הזו והניסיונות להשתיקה ולבטל את דעותיה ובין אלימות נגד נשים בכלל: 

The battle for women to be treated like human beings with rights to life, liberty, and the pursuit of involvement in cultural and political arenas continues, and it is sometimes a pretty grim battle. When I wrote the essay below, I surprised myself in seeing that what starts out as minor social misery can expand into violent silencing and even violent death

והיא מוסיפה:

This is a struggle that takes place in war-torn nations, but also in the bedroom, the dining room, the classroom, the workplace, and the streets. And in newspapers, magazines, and television, where women are dramatically underrepresented. [...] That’s mostly symbolic violence.  Real violence, the most extreme form of silencing and destroying rights, takes a far more dire toll in this country where domestic violence accounts for 30% of all homicides of women, annually creates about two million injuries, and prompts 18.5 million mental health care visits

המִסְפָּרים בהם נוקבת סולניט אכן מעוררי השתהות. היא ממחישה לקורא, תוך כדי קריאת המאמרים בקובץ, כיצד אלימות נגד נשים (מילולית או פיזית) היא עדיין נורמה בעולם המערבי ממש כמו בשאר מדינות העולם ה׳פחות מתקדמות׳.

Another way to put it: the more than 11,766 corpses from domestic-violence homicides between 9/11 and 2012 exceed the number of deaths of victims on that day and all American soldiers killed in the “war on terror

סולניט מתארת מקרי אלימות רבים נגד נשים, מקרים שתועדו בעיתונות האמריקאית וסוקרו בהרחבה ברשתות הטלוויזיה הארציות, ועם זו היא מתעקשת שהתקשורת איננה מתייחסת לתופעה הזו כאל ה׳מגיפה׳ הכוללת שהיא. כל מקרה מנותח לגופו. בכל פעם מצקצקים הפרשנים והצופים מול מקרה פרטני של אונס או רצח.

We tend to treat violence and the abuse of power as though they fit into airtight categories: harassment, intimidation, threat, battery, rape, murder. But I realize now that what I was saying is: it’s a slippery slope. That’s why we need to address that slope, rather than compartmentalizing the varieties of misogyny and dealing with each separately. Doing so has meant fragmenting the picture, seeing the parts, not the whole

סולניט עושה זום-אאוט ומציגה תמונה מאוד עגומה שכולנו הרי מכירים את פרטיה, אולם לעיתים קרובות אנו עוצרים ומביטים בה כמכלול:

We have an abundance of rape and violence against women in this country and on this Earth, though it's almost never treated as a civil rights or human rights issue, or a crisis, or even a pattern. Violence doesn't have a race, a class, a religion, or a nationality, but it does have a gender

***

גברים מתחנכים להיות בטוחים בעצמם ולהשמיע את דעותיהם בקול ובסמכות, בעוד שנשים מתחנכות פעמים רבות להקשיב לגברים וללמוד מהם.. גם אם המשפט הזה מציק לעין ונראה שאיננו נכון עוד בעת המתקדמת בה אנו חיים, אני חושב שאין עוררים על כך שנשים עדיין צריכות ׳לצעוק׳ הרבה יותר חזק כדי שקולן יישמע, לצאת מגדרן כדי שקולן לא יושתק:

Some women get erased a little at a time, some all at once. Some reappear. Every woman who appears wrestles with the forces that would have her disappear. She struggles with the forces that would tell her story for her, or write her out of the story, the genealogy, the rights of man, the rule of law. The ability to tell your own story, in words or images, is already a victory, already a revolt

בניגוד למשתמע אולי מכל הציטוטים העגמומיים שהבאתי לעיל, המסר של סולניט הוא מסר מעצים ואופטימי. היא מבקשת להציג את התמונה הקשה בדיוק כמו שהיא ובה בעת לתת לקוראיה (גברים ונשים כאחד) כוח ותקווה, שכן:

Despair is a form of certainty, certainty that the future will be a lot like the present or decline from it. Optimism is similarly confident about what will happen. Both are grounds for not acting. Hope can be the knowledge that reality doesn't necessarily match our plans

התפלאתי לגלות שעל אף הצלחת הספר וההוקרה לה זכתה המחברת ברחבי העולם (הוא תורגם לשפות רבות וזכה באהדת המבקרים והקוראים כאחד,) הספר לא זכה לתרגום בעברית. למעשה, אף לא אחד מעשרים הספרים שסולניט כתבה עד כה זכה לתרגום בעברית (ובמעמד זה יש לציין שספריה עוסקים בנושאים שונים ומגוונים - אכתוב פה פוסט נפרד על ספרה הנפלא A Field Guide to Getting Lost שקראתי בשקיקה לאחרונה.) 

ולטר בנימין, בין הילה להארה

את מאמרו של ולטר בנימין יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני קראתי לפני שמלאו לי עשרים שנים. אולי זה היה מוקדם מידי להתוודע לסופר שכתיבתו (ואישיותו) כה טעונים (נדמה לי שעשיתי את אותה ׳טעות׳ עם קפקא, שכמו קוראים רבים אחרים ׳הכרתי׳ בשנות העשרה המאוחרות שלי, ולא חזרתי אליו מאז.)

מאז אותה קריאה ראשונית, נותרה בעיני רוחי מעין הילה שאפפה את בנימין וכתביו, הילה שבה-בעת סימלה את החד-פעמיות של הקריאה הראשונה וכן את היִרְאָה מפני קריאה שניה - עד כדי כך נותר בי הרושם שהכתיבה של בנימין בלתי-חדירה, לא נגישה, כאילו מעטה של ערפל מונע מן הקורא לחדור אליה.

ההילה הזו, שהיתה קיימת כמובן רק במוחי, הרתיעה אותי מלהתקרב אל בנימין שוב, ואף שמאוחר הרבה יותר קניתי את קובץ המאמרים Illuminations כשנתקלתי בו בחנות ספרים משומשים (הספר ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד תחת השם הרהורים כרך ב, מבחר כתבים) לא שבתי לקרוא בכתביו של בנימין עד לאחרונה, בעקבות קריאה בספרו של אדמונד וייט, The Flaneur והחלטתי ׳לתת לו הזדמנות שניה׳ (כלומר, לקום מהכורסא, ללכת חצי מטר, לשלוף את הספר מהספריה, ולקרוא בו בהזדמנות הראשונה שהיתה לי הפוגה מספרו של וייט.)

***

אני משתמש בכוונה במושג הילה בהקשר שונה מזה שבנימין הגה בספרו. ההילה היא מונח מפתח בתיאוריה האסתטית של ולטר בנימין לניתוח של התרבות המודרנית (פופולארית). היא מסמלת את האותנטיות הראשונית של היצירה, אותנטיות שנעלמה החל מהופעתם של הצילום ומייד אחריו הקולנוע, אמנויות שהשיעתוק והשכפול הוא חלק מהותי מטבען.

לדידו של בנימין, ההילה של יצירת האמנות אבדה בעידן הטכנולוגי/מודרני: השכפול הסדרתי אמנם הפך את יצירת האמנות לנגישה הרבה יותר להמונים, אולם הוא עשה זאת ׳על חשבון׳ חד-פעמיותה של היצירה (בראשית היתה רק מונה ליזה אחת, אם תרצו. וכל שכפול של היצירה בספר אמנות הופך את המקור ל׳זול׳ יותר..)

אותה הילה עוטפת, שוב במוחי אך אולי גם במוחותיהם של רבים אחרים, גם את יצירותיו של הצייר ההולנדי בן המאה החמש-עשרה הירונימוס בוש או האמן הגרמני בן המאה-העשרים ג׳וזף בויס; היא נעה סביב כתביהם של הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה ז'וריס-קרל הויסמנס, ואולי גם סביב המאבק שלי, היצירה האוטוביוגרפית של הסופר הנורווגי העכשווי קרל אוּבה קנאוסגורד. הרשימה יכולה להיות ארוכה מאוד, וכפי שניתן להבין היא סובייקטיבית מאוד ונתונה להשפעת... אדם אחר היה בקלות מציב בה את הסופר הצרפתי מרסל פרוסט או את המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה; את הזמרת מרדית מונק או את פרנק זאפה.

***

Illuminations, כאמור, הוא אסופת מאמרים העוסקים בעניינים שונים שהעסיקו את בנימין, ועליהם כתב בעיקר לעיתונים בין השנים 1926-1940. הקובץ כולל גם את שניים ממאמריו הקאנוניים ביותר: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, שהזכרתי לעיל, ותזות על פילוסופיה של ההיסטוריה. 

אך אני בחרתי למצוא את דרכי חזרה לחיקו של בנימין דווקא דרך שני טקסטים שוליים יותר, אך קרובים יותר לליבי: האחד דמותו של פרוסט (The Image of Proust) והשני, פורק את ספרייתי, הרצאה על איסוף ספרים (Unpacking my Library. A Talk about Book Collecting.) 

אתחיל דווקא מהשני, שזמין במלואו לקריאה באנגלית כאן (וכאן ניתן לקרוא פרגמנטים מתורגמים לעברית.) במאמר הקצר הזה, שנכתב בשנת 1931, בנימין מתאר את אהבתו לספרים, אותה הוא מכנה ׳ביבליומניה׳, וכן את הרגלי קניית ואיסוף הספרים שלו.

בנימין מתאר כיצד בעקבות מעבר לדירה חדשה, הוא פורק את עשרות ארגזי הספרים שלו, ותוך כדי זה הוא מפליג במחשבות על מהות איסוף הספרים. הקשר של הסופר ואספן לספריו הוא, כמובן, קשר ריגשי עמוק. כמו כל אספן ספרים שראוי לטייטל, בנימין זוכר במדויק את נסיבות רכישת כל ספר וספר (האחד נקנה במכירה פומבית, השניה בביקור קצר בעיר זרה, וכן הלאה..)

פריקת הספרים וסידורם על המדף נהפכים, אם-כן, למסע בעברו ובנבכי רגשותיו של הסופר. זו הזדמנות עבור האספן להתוודות, בפני הקורא ובפני עצמו. ניסיון לנתח את המניעים העומדים מאחורי איסוף ספרים וסידורם (כתבתי כבר על ניסיונו הנואש של הסופר הצרפתי ז׳ורז׳ פרק למיין את ספריו ולעשות 'סדר' בספריה שלו לפי כמה שיטות סידור: לפי גודל, לפי צבע, לפי שמות הסופרים, לפי שמות הספרים, לפי שפות; אינספור שיטות..) 

הנה כך פותח בנימין את המאמר:

I am unpacking my library. Yes I am. The books are not yet on the shelves, not yet touched by the mild boredom of order [...] I must ask you to join me in the disorder of crates that have been wrenched open, the air saturated with the dust of wood, the floor covered with torn paper, to join me among piles of volumes that are seeing daylight again after two years of darkness, so that you may be ready to share with me a bit of the mood -- it is certainly not an elegiac mood but, rather, one of anticipation -- which these books arouse in a genuine collector

ובהמשך, בנימין חושף את מעלותיו המיוחדות של אספן הספרים:

Collectors are people with a tactical instinct; their experience teaches them that when they capture a strange city, the smallest antique shop can be a fortress, the most remote stationery store a key position. How many cities have revealed themselves to me in the marches I undertook in the pursuit of books!

בנימין מזמין את הקורא להצטרף אליו לסיור קצר, ממש לוקח אותו בידו. בקריאה שניה, מעטפת היִרְאָה בה עטפתי את כתביו של בנימין נראית מבדחת, כמובן. על גבול הגרוטסקי. עד כדי כך כתיבתו של בנימין נגישה, ומזמינה. 

בהקשר זה, זהו טקסט מצוין להתוודעות ראשונה לכתיבתו של בנימין.

***

Proust managed to make the pointless story interesting

הטקסט השני, כאמור, עוסק בדמותו של מרסל פרוסט. בנימין, כך למדתי מההקדמה הארוכה ומפורטת שכתבה חנה ארנדט לספר, היה ראשון מתרגמי פרוסט לגרמנית. 

הנה כך הוא כותב על האֶפּוֹס של הסופר היהודי-צרפתי, בעקבות הזמן האבוד:

The latin word textum means 'web.' No one's text is more tightly woven than Marcel Proust's; to him nothing was tight or durable enough. From his publisher Gallimard we know that Proust's proofreading habits were the despair of the typesetters. The galleys always went back covered with marginal notes, but not a single misprint had been corrected; all available space had been used for fresh text. Thus the laws of remembrance were operative even within the confines of the work. For an experienced event is infinite - at any rate, confined to one sphere of experience, a remembered event is infinite, because it is only a key to everything that happened before it and after it. There is yet another sense in which memory issues strict weaving regulations. Only the actus purus of recollection itself, not the author or the plot, constitutes the unity of the text. 

בנימין מתייחס פה, כמובן, לאינסופיות המאפיינת את יצירתו של פרוסט, שכתב טקסט-על שכולו מורכב מפרגמנטים של זיכרון. פרגמנטים שכידוע עשויים להימשך כחצי עמוד במקרה אחד, ובמקרה אחר נמרחים על-פני עשרות עמודים, אך ישנו קשר אדוק ביניהם שאינו ניתן להתרה: הזכרונות הללו והקשרים העדינים הקיימים ביניהם הם-הם היצירה שפרוסט הצליח להעמיד בכוחות עילאיים, לא-אנושיים ממש:

What was it that Proust sought so frenetically? What was at the bottom of these infinite efforts? Can we say that all lives, works, and deeds that matter were never anything but the undisturbed unfolding of the most banal, most fleeting, most sentimental, weakest hour in the life of the one to whom they pertain? 

ממה בעצם מורכב הסיפור שפרוסט טווה, שואל בנימין? מהם החומרים שבעזרתם הוא בונה את בית-העל הזה שהוא-הוא בעקבות הזמן האבוד?

We know that in his work Proust did not describe a life as it actually was, but a life as it was remembered by the one who had lived it. And yet even this statement is imprecise and far too crude. For the important thing for the remembering author is not what he experienced, but the weaving of his memory, the Penelope work of recollection.

פעולת הזיכרון ניצבת במרכזו של בעקבות הזמן האבוד, אומר בנימין. הסופר הזוכר לוקח את קוראיו למסע בנבכי תודעתו, דרך מארג מחשבותיו המפותלות, מבעד לענני השיכחה. 

אך למה פרוסט עושה את כל זה? מה המשמעות של דיברור הזכרונות הגובל בפטפטת אימפולסיבית? נדמה שבנימין עושה סוג של ׳קפיצה קוגניטיבית׳  בהקשר זה, לקראת סוף המאמר, ומגיע ל׳הארה׳ הבאה בנוגע לספרו של פרוסט:

A la Recherche du temps perdu is the constant attempt to charge an entire lifetime with the utmost awareness. Proust’s method is actualization, not reflexion. He is filled with the insight that none of us has time to live the true dramas of the life that we are destined for. This is what ages us – this and nothing else. The wrinkles and creases on our faces are the registration of the great passions, vices, insights that called on us; but we, the masters, were not home. 

וואו.

בואי. דייויד בואי

לסיימון קריצ'לי התוודעתי בתחילת שנת 2016, כשרכשתי את ספרו, Memory Theatre שראה אור בהוצאת Fitzcarraldo Editions הבריטית. אני מודה ומתוודה שקראתי רק כמה עשרות עמודים בספר שהצליח לעורר את סקרנותי אך לא נעדר גם מנימה יבשושית-אקדמית אז הנחתי אותו במהרה לטובת ס]ר אחר.. למזלי, כמה ימים אחרי מותו של דייויד בואי, שלחו לי, בצירוף מקרים ראוי לציון, עותק דיגיטלי של ספר אחר של קריצ׳לי, Bowie. 

זהו ספרון דקיק שראה אור שנתיים קודם לכן, כשבואי עוד היה חי ובועט, אז קשה לחשוד בקריצ׳לי בפופוליזם או בניסיון להרוויח על גבו של המת הטרי (אלא אם כן קריצ׳לי ידע משהו שרוב בני התמותה האחרים לא ידעו..) 

לאחרונה נתקלתי בספר שוב, הפעם בעותק פיזי ממש, בחנות של מוזיאון האמנות Hamburger Bahnhof שבמערב ברלין, וכמובן שקניתי אותו מייד (לא יכולתי להשאיר את הספרון הקטן והחביב מיותם..)

***

קריצ'לי הוא פילוסוף בריטי המתגורר בניו יורק למעלה מעשור, שם הוא מלמד בבית הספר החדש (The New School) וכותב טור פילוסופי לניו יורק טיימס. בגיל 57, באמתחתו למעלה מעשרים כותרים שכתב בעיקר ב17 השנים האחרונות, ביניהם ספרי עיון על מרטין היידגר וכן, גם על דייויד בואי.

בואי משלב לכאורה בין כמה ז׳אנרים: ביוגרפיה (של בואי,) אוטוביוגרפיה (של קריצ׳לי,) וספר עיון (ניתוח שיריו ואלבומיו של בואי, וכמובן גם ניתוח של אישיותו [הציבורית] של בואי.)

בניגוד למה שניתן היה לצפות מטקסט שנכתב ע״י פילוסוף, זהו איננו כלל טקסט יבשושי שנסחף אחר ניסוחים אנליטיים ארוכים ו׳מאבד׳ את הקורא על הדרך.. למעשה, הספר מורכב מ24 פרקים קצרצרים בהם קריצ׳לי מדלג על תחנות שונות בחייו-שלו, רגעים בחייו בהם האלבומים שבואי פירסם משנות השמונים של המאה-ועשרים עד לתחילת המאה העשרים-ואחת, היו בה בעת מוזיקת הרקע של פסקול חייו וכן ליוו נקודות מפנה חשובות בחייו.

נקודת המוצא של הספר היא אישית: קריצ׳לי מספר על ההשפעה של בואי על ילדותו ונעוריו בשנות השבעים. הפרק הראשון בספר (יותר אנקדוטה מאשר פרק.. הוא נמשך כשניים וחצי עמודים בלבד!) נקרא My First Sexual Experience והוא נפתח כך:

Let me begin with a rather embarrassing confession: no person has given me greater pleasure throughout my life than David Bowie. Of course, maybe this says a lot about the quality of my life. Don’t get me wrong. There have been nice moments, some even involving other people. But in terms of constant, sustained joy over the decades, nothing comes close to the pleasure Bowie has given me.

ובסוף הפרק הקצרצר המתאר את ה׳מפגש׳ הראשון של קריצ׳לי עם בואי, הוא מוסיף..

I was twelve years old. My life had begun.

מנקודה זו קריצ׳לי ממשיך כאמור בתיאור השפעת שיריו של בואי על חייו. הוא מנתח מושגים קוטביים בשיריו של בואי, שמביאים לידי ביטוי את מיגבלותיו של המצב האנושי: כמו מלאכותי (Artificial) מול מקורי (Authentic),אמת אמנותית מול שקר ומסיכה (בואי אימץ כידוע בכל אלבום פרסונה אחרת..) אוטופיה מול דיסטופיה, וכן מוטיביים מרכזיים בשיריו של בואי כמו זרות ובדידות מוטיבים הבאים לידי ביטוי במיוחד סביב דמות החייזר (Alien/Alienation) החוזרת בשיריו של בואי, לכל אורכה של הקריירה שלו. 

קריצ׳לי מתעכב גם לא פעם על ההשפעות התרבותיות על שיריו של בואי (קולנוע גרמני מתחילת המאה העשרים וגם הקולנוע המאוחר יותר של אלפרד היצ׳קוק; ספריו של ויליאם בורוז; וכן כתביו של ניטשה, ובעיקר דמות אדם-העל (Superman) שבדידותו מביאה אותו פעמים רבות בשיריו של בואי להתאבדות, מעשה שקריצ׳לי מפרש לאו-דווקא כמעשה טראגי אלא יותר כקריאה נואשת לאהבה: In a love-less world, love can only be saved through death, כי החיים קצרים מאוד והאושר בר-חלוף וחמקמק. 

דרך שלל ניתוחים אלו מציע קריצ׳לי כאמור פרשנות פילוסופית ותרבותית עשירה לשיריו ואלבומיו של בואי, עד לאחרונים שבהם, בם הוא מזהה לא מעט התייחסות לעברו האישי ולפרסונות שיצר (והרג) לאורך הקריירה שלו, קינה על הזיקנה והמוות הקרוב, וכן לא מעט כמיהה ונוסטלגיה לעולם שאבד ולמשמעות אמיתית ומזוככת. 

בסופו של דבר, קריצ׳לי מסכם, נקודת המבט של בואי  ייחודית בכך שהיא מאפשרת התבוננות מהצד על העולם, התבוננות מהצד שמאפשרת לראות דברים באור לגמרי אחר: 

Music like Bowie’s is not a way of somehow recalling human beings affectively to a kind of pre-established harmony with the world [...] Rather, Bowie permits a kind of deworlding of the world [. . .] In this sense, music is a discord with the world [. . .] a withdraw that might permit us to see things in a utopian light. 

***

זהו ספרון קטן אך מסקרן ומעשיר מאוד. מעריציו של בואי וגם סתם סקרנים (כמוני) ימצאו בו הרבה עניין. מבחינתי, הוא שווה גם קריאה שניה.