אין סוף לפריס

פעם, אם זכרוני אינו מטעני, חיי היו משתה בו נפתחו כל הלבבות וכל היינות זרמו

ארתור רמבו, עונה בגיהנום

בניגוד לקוראים ישראלים רבים, לפחות כאלה מהדור הישן, אף-פעם לא ׳התחברתי׳ לארנסט המינגווי. למעשה, הפעם הראשונה (ואחרונה) שקראתי אותו היתה לפני שנים רבות, כשהייתי בתחילת שנות העשרים לחיי. ניסיתי אז לקרוא את למי צלצלו הפעמונים, אולי המפורסם מבין הרומנים שכתב, והנחתי אותו אחרי כמה עשרות עמודים. הזמן היה יקר אז, ולמי היה כח לגבב המלל של עוד סופר מצ׳ואיסט וטרחן.. 

מאז, כמו שאומרים, חלפו מים רבים בירקון, ואני בכלל חי סמוך לנהר השפרה בשנתיים האחרונים..

לאחרונה בסוג של בולמוס קריאה של ספרים על פריס, או ספרים שמתרחשים בפריס, חזרתי גם להמינגווי. בבחינת סגירת מעגל. היה זה ספרו של הסופר הספרדי אנריקה וילה מטאס, Never Any End to Paris, שנכתב בהשראת ספרו של המינגווי, A Moveable Feast, שהוביל אותי חזרה אל חיקו של הסופר האמריקאי, שסיים את חייו כשהקנה של רובה הציד שלו תחוב לתוך פיו.

הספר ראה אור בשנת 1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגוויי. התרגום העברי הופיע בשנת 2007, תחת השם חגיגה נודדת.

זהו ספרון קטן וצנום (אחת הסיבות שעודדו אותי לרכוש אותו מלכתחילה..)  המוֹנֶה קצת יותר ממאה עמודים המחולקים לעשרים פרקים, רובם בני 2-3 עמודים - אנקדוטות קצרות על התקופה בה חיו המינגווי ואשתו האדלי בבגדה השמאלית של פריס, ברובע הלטיני, בין השנים 1921-1928.

פריס של חגיגה נודדת היא כמובן עיר שונה בתכלית מזו של ימינו: המינגווי מתאר רחובות ברובע הלטיני בהם הביוב זורם חופשי; דייגים שמשליכים את חכותיהם לתוך הסיין ושולים ממנו דגים טעימים למאכל; וכן רועה עיזים שמטייל עם עדר קטן וכלב שמירה ומוכר חלב טרי, הישר מעטיני העז, לכל מי שחפץ בכך. לעובר אורח שהיה נכנס לסעוד את ליבו באחד הביסטרואים של הרובע הלטיני, סמוך לגדת הסן, היה עשוי להזדמן מפגש מפתיע עם הסופר האירי ג׳יימס ג׳ויס שנהג לסעוד בשכונה עם משפחתו.

***

בתקופה זו, המינגווי עוד לא היה vסופר המצליח ונערץ שנעשה אחרי פרסום הרומן הראשון שלו, וזרח השמש. למעשה הוא התפרנס בעיקר מעבודות מזדמנות ככתב עיתון. הוא התקשה למצוא מו״ל לסיפוריו הקצרים והוא ואשתו ובנם התינוק חיים תקופה ארוכה מהיד לפה. 

חוץ ממפגשיו עם ג׳יימס ג׳ויס, המינגווי מקדיש פרק מספרו הקצר גם למשורר האמריקאי עזרא פאונד:

[...] the man I liked and trusted the most as a critic then, the man who believed in the mot juste - the one and only correct word to use - the man who taught me to distrust adjectives as I would later learn to distrust certain people in certain situations

פאונד חי בפריס בין השנים 1920-1924. המינגווי מעניק לו ולסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין מקום של כבוד בספרו. שטיין, שעברה לגור בפריס ב-1903 ונותרה לחיות בה עד ליום מותה ב-1946, ניהלה בדירתה סלון ספרות ואמנות שנחשב לאחד המרכזים של התנועה המודרניסטית בפריס. בין השניים נקשרה ידידות אמיצה שהתבססה על אהדה והערכה הדדית, אולם נדמה שלהמינגווי היו גם השגות לגבי קשריו עם שטיין, כפי שהוא מעיד:

There is not much future in men being friends with great women although it can be pleasant enough before it gets better or worse, and there is usually even less future with truly ambitious women writers

[במאמר מוסגר אציין, כי לפחות לפי חגיגה נודדת, המינגווי אהב את הנשים שלו יפות, צנועות וחסודות. בתום עוד יום ארוך שהעביר בחדר ששכר לצורכי כתיבה או בבתי הקפה השכונתיים, בעבודה על עוד אחד מסיפוריו הקצרים -  אשתו האדלי חיכתה לו בדירתם הצנועה עם ארוחה חמה וחיוך מאוזן אל אוזן.]

אחד הפרקים המשעשעים ביותר בספר עוסק בחברות שנרקמה בין המינגווי והסופר האמריקאי סקוט פיצג׳רלד, שחי עם אשתו זלדה בפריס. פיצג׳רלד, שכבר זכה להצלחה רבה בנקודה זו של הסיפור, מתואר כאנטיתיזה של  המינגווי: הוא איננו דבק בשיטת כתיבה נוקשה כמו זו של המינגווי, והוא בוגד בכל העקרונות האמנותיים שלו ומשנה את סיפוריו כדי שיימכרו יותר בקלות למגזינים בארה״ב. השניים יוצאים  למסע קצר בדרום צרפת כדי להשיב את מכוניתו של פיצג׳רלד מהעיר ליון לפריס, אולם בדרך כל מה שיכול להשתבש - משתבש.

***

חגיגה נודדת אמנם מתבסס ברובו על רשימות שכתב המינגווי בזמן שחי בפריס, אולם הספר לא פורסם אלא כארבעים שנה לאחר-מעשה. הרשימות וודאי נערכו, והטון שבו נמסרת העלילה וודאי שונה אינספור פעמים.

על אף העוני הקשה והמצוקה הכלקלית ממנה סבלו הסופר  ואשתו במהלך שהותם בפריס, ממרחק השנים המינגווי בוחר לתאר את התקופה באופן אידיאלי, כך שאפילו הרעב בו היה נתקף לעיתים-קרובות מתואר כמעורר השראה:

I learned to understand Cézanne much better and to see truly how he made landscapes when I was hungry. I used to wonder if he were hungry too when he painted; but I thought possibly it was only that he had forgotten to eat. It was one of those unsound but illuminating thoughts you have when you have been sleepless or hungry. Later I thought Cézanne was probably hungry in a different way

מעניין אגב להשוות את פריס של המינגווי לזו של הסופר הבריטי בן דורו, ג׳ורג׳ אורוול, שתיאר בספרו דפוק וזרוק בפריז ולונדון (במקור: Down and Out in Paris and London) שנה בה חי בפריס, ברובע הלטיני גם כן. אורוול סיים לכתוב את הספר ב-1930, כשנה לאחר שעזב את פריס, ואכן הוא אינו מייפה את הדברים ומתאר את העוני שחווה בה כדבר משחית שלא ניתן להיחלץ ממנו, ושמנציח את קורבנותיה של החברה המודרנית.

אין טיפת חן בעוני, לדידו של אורוול, שכן:

It is fatal to look hungry. It makes people want to kick you

***

אך חגיגה נודדת איננו רק ספר זכרונות סכריני. יש בו גם נימה לא מבוטלת של אותנטיות ואנושיות, שהיתה חסרה לטעמי כשקראתי את למי צלצלו הפעמונים. 

על אף שהמינגווי שערך את הקטעים שראו אור בחגיגה נודדת הוא כבר סופר מפורסם ומצליח בקנה מידה עולמי (הוא זכה בפרס הנובל ב-1954) הוא מביט בכל-זאת באדם הצעיר שהיה בהִזְדַּהוּת ובהבנה ומתאר אותו באופן מהימן ומעורר השראה. 

פריס של חגיגה נודדת איננה רק נקודת ציון גיאוגרפית, אלא גם מימד של זמן ושל זיכרון, וקטעים רבים בספרון הקטן הזה מצליחים לגעת בכל אחד מהם ולעורר נוסטלגיה למקום שהיה ושאיננו ושבה-בעת הוא עודנו כאן, שם, ובכל מקום.

There is never any ending to Paris and the memory of each person who has lived in it differs from that of any other. We always returned to it no matter who we were or how it was changed or with what difficulties, or ease, it could be reached. Paris was always worth it and you received return for whatever you brought to it. But this is how Paris was in the early days when we were very poor and very happy

על הכניעה

המציאות אינה סולחת לנו כאשר אנו בזים לה; היא מתנקמת בנו ומתפרצת בצורת חלומות בלהות

ז'וריס– קרל הויסמנס

כמו קוראים ישראלים רבים, גם אני התוודעתי למישל וולבק עם פרסום התרגום לעברית של הרומן, החלקיקים האלמנטרים, שראה אור בהוצאת בבל בשנת 2001. בנקודת מפנה זו של המילניום, היה נדמה לרגע שמשב רענן של ספרות חדשה עושה את דרכו אל המזרח התיכון מיבשת אירופה. במידה רבה, וולבק מייצג את קולו של דור מפנה-המאה העשרים. הייאוש שהפגינו גיבוריו המיזנטרופיים, האפתיות שמאפיינת כמעט את כל מעשיהם (חוץ מכל מה שקשור למין..) הביקורת שלהם על המציאות הוולגרית המקיפה אותם, תוך שהם מתפלשים בה - כל אלו נדמו, בתום העשור האחרון של המאה השערים, עשור שהתאפיין באינדיבידואליזם ודחיית כל מקור של סמכות, כנטיות לב טבעיות של דור שחווה את נפילת החומה והתבדה לגבי כוחן של פוליטיקה ואידיאולוגיה להביא לשינוי.

מאז 2001 ראו אור בעברית עוד שמונה תרגומים של ספרים מאת וולבק. גם אני שמרתי על קשר ממרחק עם וולבק: לפני למעלה מעשור קראתי את הרחבת תחום המאבק, הרומן הראשון של וולבק, וכן את פלטפורמה, הרומן השלישי פרי עטו, בו החל וולבק 'להתעמת' עם האיסלאם. קראתי באנגלית גם את הנובלה Lanzarote ואף רפרפתי באסופת שירים שוולבק פירסם ושרכשתי ב-2004 בצרפתית. על פניו, ההיכרות שלי עם כתביו של וולבק היא יותר משטחית, אולם במרוצת השנים הלך ודעך כוכבו בעיני.

בתחילת חודש מאי נתקלתי במקרה, בעת שיטוט חסר מטרה בחנות ספרים גדולה במרכז ברלין, בעותק שלל הרומן האחרון של וולבק, כניעה (Soumission) שראה אור בצרפת בינואר 2015, באותו יום בו התרחש הפיגוע במשרדי השבועון הסאטירי שרלי הבדו. זו סאטירה פוליטית בה מפלרטט וולבק עם הרעיון ההיפוטתי שבצרפת של שנת 2022, ייבחר מועמד מוסלמי בשם מוחמד בן-עבס לנשיאות הרפובליקה.

במציאות שמחוץ לפנטזיה הפוליטית של וולבק, העם הצרפתי ניצב בתחילת חודש מאי בפני נקודת מִפְנֶה מכריעה, בין שני סבבי בחירות טעונים לנשיאות. הרגשתי שצו השעה קורא לי להפגין סולידריות עם העם הצרפתי (ועם אחד ממשיחי השקר שלו..) אז הרמתי את הספר ושמתי פעמי אל עבר הקופה.

הציפיות שלי מהספר, שנבנו כאמור על היכרות ארוכת שנים עם כתביו של וולבק, לא היו גבוהות. למעשה הבאתי לקריאה מִטְעָן לא קטן של סקפטיות. לא נקודת התחלה אידיאלית..

***

כניעה נמסר בגוף ראשון ע״י פרנסואה, פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר הצרפתי בן המחצית השניה של המאה ה-19, ז'וריס קרל הויסמנס. על אף שפרנסואה מייצג כביכול את ׳הממסד׳ שמעסיק אותו כמרצה, הוא אאוטסיידר מוחלט: הוא מתקרב לסוף הקריירה האקדמית שלו (עבר זמן רב מאז היה לו משהו משמעותי לומר או לכתוב על נושא המחקר שלו..) הוא מנהל מערכות יחסים חטופות ולא מחייבות עם נשים (בעיקר עם תלמידות שלו,) אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו, וכמו רוב האירופאים בני דורו - הוא אדיש לפוליטיקה (שיטת הבחירות המערבית [...] שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות" הגיעה לדידו לסוף דרכה) אך בכל-זאת, המהפך הפוליטי לו הוא עֵד הופך עבורו לטראומטי במיוחד.

פרנסואה הוא אדם בודד ודי משעמם, טרוד ואכול שנאה עצמית. הוא נרתע מכל מה שמדיף ריח חברתי ומייצג, לדידו של וולבק, את מותם של מוסדות הנישואים והמשפחה וכן את דעיכתה של הדת הנוצרית וערכיה החברתיים/מוסריים. בקצרה, הוא סמל לדעיכתו של האדם המערבי:

לא הייתי מסוגל לחיות למען עצמי, אז למען מי כן אהיה מסוגל לחיות? האנושות לא עניינה אותי, היא אפילו עוררה בי גועל, לא ראיתי בבני האנוש אחים בשום מובן ועוד פחות מזה לו היה עלי להתבונן בחלק מקבוצה מצומצמת יותר של האנושות, לדוגמה זו שמורכבת מבני ארצי, או מהקולגות שלי.

הביקורת שלו נעה מהפנים החוצה, וחזרה פנימה: 

בחברות שלנו שעודן מערביות וסוציאל-דמוקרטיות, של כל אלה שסיימו את לימודיהם, אבל רובם לא מבינים את זה או לא מבינים את זה מיד, הם מהופנטים מהתשוקה לכסף, או אולי לצרכנות אצל הפרימיטיבים שבהם, אלה פיתחו את ההתמכרות האלימה ביותר למוצרים מסוימים (הם מיעוט, הרוב, שקולים יותר ומחושבים יותר, מפתחים תשוקה פשוטה לכסף, ה"פרוטאוס הבלתי נלאה"), מהופנטים אף יותר מהתשוקה להוכיח את עצמם, להשיג בזכות עצמם מקום נחשק בחברה ובעולם שהם מדמיינים ומקווים שהוא תחרותי, משולהבים מהסגידה לאייקונים מגוונים: ספורטאים, מעצבי אופנה או אתרי אינטרנט, שחקנים ודוגמניות. מסיבות פסיכולוגיות שונות שאין לי לא יכולת ולא רצון לנתח, התרחקתי בזהירות מדפוס כזה. 

איפה הוא בכל-זאת מוצא מפלט? בכתביו של הויסמנס.

הבחירה בהויסמנס איננה מקרית.. הויסמנס, שהיה בן דורו של אמיל זולה, איננו מוכר מידי לקורא העברי. למעשה, תורגם רק ספר אחד פרי עטו, המפורסם שבהם: להפך, אחד הטקסטים המכוננים של זרם הדקדנס. הספר עוסק בדוכס דז אסנט, אדם חולני שמאס בחיי החברה הריקניים. כמו פרנסואה של וולבק, דז אסנט מחליט להתבודד מן החברה ואינו מרבה לצאת מביתו (בדומה להויסמנס עצמו).

פרנסואה איננו רק מיזנטרופ. הוא גם מיזוגן. כמו מיזוגינים רבים מקור השנאה שלו לנשים נבע מחוסר ביטחון וחרדה מפני דחיה. אולם פרנסואה מרחיק לכת ומבטא את מורת רוחו מהמין השני גם בתחומים שאינם קשורים ליחסים ש'בינו ובינה:'

למען האמת מעולם לא הייתי משוכנע שזה רעיון טוב שנשים יכולות להצביע, ללמוד אותם לימודים כמו הגברים, להשתלב באותם מקצועות, וכדומה. בסוף התרגלנו לזה, אבל האם זה רעיון טוב, בסופו של דבר?
הכניעה שוולבק מתאר ברומן הזה, היא ראשית כל כניעתה של צרפת (La France בצרפתית - לשון נקבה, וכן La Patrie - המולדת) לאיסלאם; אך היא גם כניעתן של נשים, כפי שמנסח זאת המספר של וולבק:

זו הכניעה [...] יש קשר בין הכניעה המוחלטת של האישה לגבר [...] ובין כניעתו של הגבר לאל, לפי השקפת האיסלאם. 

וולבק משתמש בדימוי הזה הן באופן מילולי - מרגע שהשלטון המוסלמי מתבסס בצרפת מפוטרות כל הנשים המרצות מתפקידיהן באקדמיה ואת מקומן לוקחים מרצים גברים, אך רק כאלו שהמירו את דתם לאיסלאם (ההנהלה החדשה של הסורבון מפצה אותם ומעניקה להם בתמורה שתיים עד שלוש נשים להן יוכלו להינשא בנישואי שידוך מסורתיים) - והן כמטאפורה: וולבק מזהה בנצרות מאפיינים ׳נשיים׳ של חולשה ורכות שסופם להביא לכניעה לכוח חיצוני, גברי וחזק:

אותה אירופה שהיתה פסגת הציויליזציה האנושית התאבדה חד וחלק, בתוך כמה עשורים 

ובמקום אחר:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה - לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית שך העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה. חלקן של האוכלוסיות האלה היה נוצרי; אבל לעיתים קרובות יותר, צריך להודות בכך, הן היו מוסלמיות.

***

וולבק שמגדיר את עצמו כ״ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים״ (הוא בהחלט עושה עבודה טובה בהצדקת הטייטלים היומרניים האלה..) הוא סופר שהפרובוקציה היא לחם חוקו, אך בעת הקריאה בכניעה הרגשתי שהוא משתדל דווקא לא להידרדר למקומות ׳נמוכים׳ מידי ולזעזע את הקוראים שלו עם תסריטי אימה או להאכיל אותם בכפית. 

כיצד בכל-זאת עלינו לקרוא את כניעה? האם זהו טקסט נבואי שצופה את מותן של הדמוקרטיה המערבית והנצרות והחלפתן ב׳שיטת ממשל׳ אחרת, במקרה הזה האיסלאם; או שמא זו אינה אלא פנטזיה של גבר בודד ומסואב שרוצה לזכות בשלוש נשים (שפחות או מאהבות, אצל וולבק לפעמים נדמה שזה היינו-הך.)

על פניו, זהו רומן פוליטי-אקטואלי, אך לדידי מדובר ברומן פילוסופי. אם מתעלמים לרגע מהביקורת על נשים (שוולבק, ברוב תחכומו, שם בפי המספר שלו או בפי הדמויות ברומן..) הרי שאנו נותרים עם רומן מעורר מחשבה על ׳קיצה של הנצרות׳ או לפחות פרפורי הגסיסה של המערב. פרפורים שרחשיהם מורגשים מידי זמן מה אף בבירה הגרמנית בה אני חי מזה שנתיים בקירוב. 

משפחתי וקומוניסטים אחרים

אנו קוראים ספרים כמו וולף הול מאת הילרי מנטל, כדי להציץ לחצרו של המלך הנרי השמיני ולדמיין לרגע את אנגליה של תחילת המאה השש-עשרה; אנו גומעים בשקיקה את לבד בברלין כדי לנסות ולהבין כיצד התנהלו חייהם של תושבי ברלין בתקופת הרייך השלישי.. סקרנות ויצר לא מבוטל של מציצנות הם חלק בלתי נפרד מחווית הקריאה.

Stalin ate my homework שׁוֹנֶה בתכלית מהספרים שהזכרתי לעיל. אולם הוא מספק הצצה חד-פעמית לעולם שהיה ואיננו עוד, וזו ככל הנראה אחת ממעלותיו (ישנו גם, כמובן, הקשר היהודי..) 

האוטוביוגרפיה הזו שכתב קומיקאי ושחקן טלוויזיה וקולנוע בריטי בשם אלכסיי סייל ראתה אור ב-2010, ועל אף שהיא לא חריגה בנוף המו״לי - העובדה שהגיעה איכשהו לתשומת ליבי אולי ראויה לציון יותר..

בניגוד למרבית הספרים שאני קורא, אין לי זיכרון ברור כיצד נקרה הספר לדרכי. מה שבטוח, זה לא קרה בחנות ספרים ׳מסורתית..׳ זה אחד הספרים הבודדים שקראתי בעזרת אפליקצית Kindle של אמזון, על גבי הטלפון הנייד שלי (במרבית המקרים אני מעדיף לרכוש עותק פיזי ולקרוא בו ׳בשיטה המסורתית.׳)

למה לקרוא ספר שכתב קומיקאי בריטי מהשורה השניה? כתב הגרדיאן שפרסם  ביקורת על הספר סיכם היטב את התחושה הקצת מוזרה הזו:

In a lifetime of finite duration, there are only so many novels by comedians that any sane person will want to read, and most of them are written by Steve Martin

***

אלכסיי סייל נולד ב-1952 בשכונת אנפילד שבליברפול. בן למעמד הפועלים, הוא ילדם היחיד של מולי וג׳ו, זוג יהודים קומוניסטים ואתאיסטים - יוצאים-דופן אפילו במעגל החברתי-משפחתי הצר שלהם. הוריו קראו לו אלכסיי - על שמו של הסופר הרוסי מקסים גורקי (שנקרא אלכסיי מקסימוֹביץ' פֶּשְקוֹב,) מייסד ספרות הריאליזם הסוציאליסטי ופעיל פוליטי בברה״מ.

אביו של אלכסיי עובד כשומר בחברת הרכבות הלאומית, והוא גם חבר וועד פעיל:

I always thought that if we had had a van it would have written on the side in big letters: ‘Joseph Henry Sayle and Son –Revolutionaries. Estimates given. No Kalashnikovs left in this van overnight.’

 אימו של אלכסיי היא עקרת בית מאוד לא סטנדרטית:

Having Molly for a mother was like living in the emotional equivalent of Darwin in northern Australia where there are fifteen lightning storms a day 

ובמקום אחר: 

If I left one of the novels I was reading lying around –Catch 22, L’Etranger or The Hound of the Baskervilles –she would pick it up and then start reading it backwards, beginning with the last page. Then she would refuse to let me have it back, spending hours happily engrossed in a story whose outcome she already knew, watching characters’ personalities unevolve 

עלילת הספר עוקבת כאמור אחר ילדותו של אלכסיי, בשנות החמישים והשישים של המאה-העשרים, מגיל חמש בערך עד לגיל שבע-עשרה. דרך העינים של אלכסיי הצעיר אנו מתוודעים לתקופה שסממניה נעלמו כליל. זו אנגליה של אחרי המלחמת-העולם השניה, מדינה שמתאוששת ממלחמת התשה קשה ושאזרחיה מוצאים נחמה בעיקר מחיי שיגרה משמימים. אך חייו של אלכסיי אף פעם לא מתנהלים על מי מנוחות..

***

אחד הדברים שברורים לאלכסיי בדיעבד, ושפירנסו את הספר הזה באינסוף אנקדוטות משעשעות, היא העובדה שהוריו היו שונים בתכלית מכל מי שחי בסביבתם המיידית, מה שגרם בהכרח לכך שגם לו היתה ילדות שונה בתכלית מזו של חבריו לגן ולכיתה: כשכולם הלכו לקולנוע לצפות בסרט במבי של וולט דיסני, לקחו אותו הוריו לראות את אלכסנדר נבסקי, סרטו של הבמאי הסובייטי סרגיי אייזנשטיין. באופן לא מפתיע, הוא גדל עם תחושה שהוא ילד קצת יוצא דופן..

One thing that had really stuck with me and which I never questioned was my parents’ violent atheism. Whenever we were told Bible stories at school my mind had shut down like a shop on a Sunday 

ובמקום אחר:

My family’s hobby was the elimination of private property via the violent expropriation of landowners, industrialists, railroad magnates and shipowners, organisation of labour on publicly owned land, in factories and workshops, with competition among the workers being abolished and centralisation of money and credit in the hands of the state through a national bank and the suppression of all private banks and bankers 

אלכסיי הצעיר מנסה ׳לעכל׳ את השׁוֹנוּת הזו שעה שהוא נוסע ברכבות ברחבי אירופה (מתוקף עבודתו של אביו כעובד רכבת, משפחתו קיבלה כרטיסי נסיעה מוזלים משמעותית, וניצלה אותם לטיולים עתירי-אידיאולוגיה אל המדינות הקומוניסטיות של מזרח-אירופה, ראשית לצ׳כוסלובקיה ואח״כ להונגריה, אי שם מעבר למסך הברזל:) 

Along with being treated like a little prince, it was odd for somebody my age to spend such long periods as the only child amongst so many adults. That these extended periods should take place on transcontinental trains, in foreign cities and in the backs of futuristic limousines only added to the weirdness. A lot of the time I was bored and at other times just confused, but the result was that I tended to spend great stretches of time inside my head telling myself stories or inventing complex explanations for the bizarre behaviour of grown-ups

סייל מספק לקוראים ׳מבט מבפנים,׳ ביקורתי אך אם זאת סלחני, על עולמם הדוגמטי והצר של הוריו. הוא אינו חוסך שבטו מהם, אך יש לו גם לא מעט חדווה לייחודיות שלהם. על אף זאת, הוא מתאר בחדות עין את הניואנסים שהבדילו בין הוריו וקומוניסטים אחרים, משאר בני האדם ׳הנורמאלים׳: 

In the world of my parents there was a whole taxonomy, with ‘party member’ at its centre and radiating outwards, classifying the political allegiance of people you met or saw on the television. Closest to party member was ‘fellow traveller’, indicating people who, without being party members, had distinct Communist sympathies –they came to big meetings, read the Daily Worker, and you could trust them to mind the shop while you were out. Next came ‘fellow revolutionaries’ –all manner of anarchists, nationalists and socialists who you might make a temporary alliance with and then when they ceased to be useful you would try to kill them and they would try to kill you. After fellow revolutionaries came ‘reformists’, which in Britain meant members of the Labour Party, people who thought you could round off the corners of capitalism without doing away with it. Then came ‘progressives’. Lenin was said to have another term for those progressives of a liberal bent who came and wrote admiringly about the Soviet Union: he called them ‘useful idiots’

ובמקום אחר:

We didn’t like organised fun with people we didn’t know and particularly didn’t wish to marvel at stately homes and castles, which we viewed as the oppression of our class rendered in stone and plaster. Why would we want to look at a Vanbrugh façade, a ceiling by Rubens or a Palladian portico when we knew that what had paid for it was slavery, exploitation and genocide? When we looked at this beauty my family saw only ideology

הנִגּוּדִּיוּת די ברורה: מצד אחד אלכסיי זכה, בניגוד לרבים בני גילו במעמדו החברתי, לבקר מספר פעמים במדינות אירופאיות אחרות ו׳לטעום׳ תרבויות אחרות שעדיין לא היו מוכרות לקהל הרחב האנגלי שחי, כזכור, על אי מבודד משאר היבשת האירופאית; מצד שני, עולמם של הוריו מתואר כעולם די צר ונוקשה.

על-אף שהוא מתאר את הצָרוּת האידיאולוגית הזו עם לא מעט קורטוב של הומור, ניתן לקרוא ׳בין השורות׳ את הביקורת שלו על הוריו בפרט, ועל הקומוניסטים בני דורם בכלל:

There was some naïve quality in Communists which meant that they simply couldn’t understand the mind of the self-employed, could never haggle for a bargain, do a deal or ensure their roof was repaired properly. Perhaps some of the motivation for them being Communists was the desire one day to have all the self-employed who had robbed them over the years either collectivised or shot

ובמקום אחר:

Communists like us often seemed to make dubious life decisions. Perhaps if you believe at the very core of your being that violent revolution, state repression and forced eradication of unwanted classes of human beings is likely to bring about peace amongst all mankind, then thinking that two weeks in a cabin cruiser on the Shropshire Union Canal might be good for your health isn’t such a stretch

הפנייה להומור כאמצעי להבעת ביקורת ולמציאת לפֻּרְקָן מתבקשת, כאמור. ממש כמו חוקר הטבע והסופר ג׳רלד דארל, שמתאר את יַלְדוּתו יוצאת-דופן עם בני משפחתו האקצנטריים ב׳שלישיית-קורפו׳ המפורסמת שלו (הספרים "משפחתי וחיות אחרות", "חיות, ציפורים וקרובים" ו"גן האלים" נכתבו בהשראת השנים שמשפחת דארל חיה באי כרתים שביוון, בשנות השלושים של המאה-העשרים,) כך גם אלכסיי הצעיר פונה לקומדיה כדי לתאר את הנסיבות יוצאות-הדופן של ילדותו:

A child in Liverpool grows up understanding comedy in the same way that a young Mongolian nomad grows up knowing his way around a horse.

[...]

Not that I loved humour or anything. .. It was just that I knew with absolute certainty that I was fluent in the language of that country and I might go and live there one day. It was odd for me to have such a complex relationship with humour at such an early age, since neither of my parents were at all sophisticated in that department.

הבאתי ציטוטים רבים מהספר המשעשע והבאמת מרתק הזה. על אף שהסיפור שסייל מספר פה הוא סיפור התבגרות די בנאלי בסופו-של-דבר, הוא עדיין מצליח לגרום לקורא לדפדף בהנאה, תוך שהוא מטבל את העלילה בלא מעט קוריוזים ואנקדוטות. שנה שעברה סייל פרסם ספר המשך בשם Thatcher Stole My Trousers שעשוי בהחלט לעמוד בסטאנדרט הדי-גבוה שחלקה הראשון של האוטוביוגרפיה מציב. מי יודע, אולי איע גם אליו ביום מן הימים.. 

אין סוף לאירוניה

לפני בדיוק שלוש שנים, כתבתי פה על ספרו ה-20 במספר של אנריקה וילה מטאס, Dublinesque (בעברית ראה אור תחת השם תמונה דבלינאית,) מטה-רומן שהוא גם מחווה נפלאה ליוליסס של ג׳יימס ג׳ויס. הספר ראה אור בספרדית ב-2010, ומאז ראו אור עוד תשעה ספרים (!) פרי עטו.

אל ספרו ה-16 במספר, Never Any End to Paris, נחשפתי במקרה, בבולמוס של  קניית וקריאת ספרים על העיר פריס (על ספרה של אליין סיולינו הרחוב היחיד בפריס, כתבתי פה, ואת ספרו של אדמונד וייט The Flaneur, שגם הוא עוסק כל-כולו בעיר-האורות, הזכרתי בתחילת פוסט שפרסמתי על ספרו של ולטר בנימין, Illuminations. אקדיש בקרוב פוסט נפרד לספרו של וייט..) 

אין סוף לפריס הוא רומן אוטוביוגראפי שראה אור בספרדית ב-2003 ובאנגלית ב-2011. בעברית טרם ראה אור. 

מקור ההשראה של וילה מטאס הוא הסופר האמריקאי, ארנסט המינגווי, שחי בפריס בשנות העשרים של המאה-העשרים. A Moveable Fiest ממנו גם שאל וילה מטאס את הכותרת לספרו, הוא ספר זכרונות המתאר את הימים שהמינגווי העביר בפריס, תחת חסותה של הסופרת גרטרוד סטיין שעברה לגור בפריז עוד ב-1903 והפכה אותה לביתה עד יום מותה, וכן חבר, בין השאר, למשורר עזרה פאונד והסופר סקוט פיצג׳רלד, שכבר אז נחשב לכוכב, ולפחות לפי המינגווי, גם ניהל חיי פזרנות ראוותניים. הספר ראה אור בעברית ב-2007 בהוצאת ידיעות אחרונות, תחת השם חגיגה נודדת.

***

If you are lucky enough to have lived in Paris as a young man, then wherever you go for the rest of your life, it stays with you, for Paris is a movable feast. 

Ernest Hemingway

וילה מטאס מודה שקרא את ספרו של הימנגווי כשהיה בן חמש-עשרה (הספר ראה אור רק ב-1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגווי.) הוא מחליט בעקבותיו  לעזוב את מולדתו, ספרד של תקופת משטר פרנקו, ולעבור לגור בפריס בתחילת שנות העשרים לחייו, בשנות השבעים של המאה-העשרים.

ממש כמו המינגווי, התקופה שוילה מטאס העביר בפריס כאדם צעיר נחקקה בזכרונו ועיצבה את אישיותו ואת דמותו כסופר. אולם בניגוד להמינגווי, וילה מטאס מודה שתקופה זו אופיינה בעיקר בסבל ולבטים לגבי זהותו כסופר ולגבי החלטתו לעזוב את ספרד ולגור בעיר זרה.

הוא שוכר דירה קטנה מהסופרת הצרפתייה מרגריט דיראס, ותוך-כך מתחכך עם הגוורדיה הספרותית של התקופה, ביניהם הסופרים הצרפיתם רולאן בארת וז׳ורז׳ פרק וכן הסופר ומחזאי האירי סמואל בקט. וילה מטאס הצעיר חש הערצה אינסופית לאיקונים התרבותיים האלה, ובו בזמן הוא נתקף בכל-פעם מחדש בספקות לגבי שהותו בפריס ולגבי ניסיונותיו הכושלים לכתוב ו׳להפוך  לסופר׳ בעצמו: 

I was full of doubts, of course, not a particularly bad way to be, but I didn’t know that. Doubting so much made me suffer, but I could have saved myself the anxiety and simply doubted, without any problem. I was unaware that to doubt is to write. Marguerite Duras would say so in 1995, toward the end of her days: “I can say what I like, but I shall never know why people write and how it is people don’t write. In life, there comes a time, and I think it is total, that we cannot escape, where we doubt everything: that doubt is writing

***

I think I have the right to be able to see myself differently from how others see me, to see myself however I want and not to be forced to be this person other people have decided I am

סיפור המסגרת של אין סוף לפריס הוא הרצאה שוילה-מטאס מעביר בפני קהל מעריצים בנושא אירוניה.  ואכן העלילה נפתחת בוידוי אירוני במיוחד: הסופר מספר כיצד כל חייו הרגיש שהוא דומה מאוד להמינגווי. על אף הפצרותיה של אשתו והעובדה שהתמודדותו בתחרות כפילי המינגווי בקי-ווסט שבפלורידה נדחית על הסף - הוא איננו מרפה מהניסיון הנואש לדמות לגיבור תרבותו ואליל נעוריו:

I don't know how many years I spent drinking and fattening myself up believing – contrary to the opinions of my wife and friends – that I was getting to look more and more like Hemingway, the idol of my youth

ההערצה הזו להימנגווי והניסיון העיקש להידמות לו בכל מחיר אירוניות במיוחד, שכן לא רק שוילה מטאס אינו דומה כלל לאלילו, גם סגנון כתיבתו (לפחות אם לשפוט על-פי שני הספרים שלו שקראתי עד כה,) איננו מזכיר כלל את זה של המינגווי. 

גם ההחלטה לעבור לגור בפריס מתגלה כאירונית, שכן:

I went to Paris in the mid seventies and there I was very poor and very Unhappy. I would like to say that I was happy like Hemingway ,but then I would go back to being the poor young man ,handsome and stupid , who fooled himself on a daily basis and believed he’d been very lucky to be able to live in that filthy Garret that Maguerite Duras rented him

מה בכל-זאת חיפש וילה מטאס בפריז? בעיקר לחיות חיי אמן, ולהשתייך לבוהמה האינטלקטואלית של התקופה. משימה שהתבררה במהרה ככישלון נחרץ:

Despair - at times feigned and at others genuinely endured - was my most loyal and constant companion throughout the two years I lived in Paris

ובמקום אחר:

I was a walking nightmare. I identified youth with despair and despair with the colour of black. I dressed in black from head to toe. I bought myself two pairs of glasses, two identical pairs, which I didn’t need at all, I bought them to look more intellectual. And I began smoking a pipe, which I judged (perhaps influenced by photos of Jean-Paul Satre in the Café de Flore) to look more interesting than taking drags on mere cigarettes. But I only smoked the pipe in public, as I couldn’t afford to spend much money on aromatic tobacco. Sometimes, sitting on the terrace of some café, as I pretended to read some maudit French poet, I played the intellectual, leaving my pipe in the ashtray (sometimes the pipe wasn’t even lit) and taking out what were apparently my reading glasses and taking off the other pair, identical to the first and with which I couldn’t read a thing either. But this didn’t cause me too much grief, since I wasn’t trying to read the wretched French poets in public, but rather to feign being a profound café-terrace intellectual. I was, ladies and gentlemen, a walking nightmare.

התמונה שוילה מטאס מתאר פטתית ומשעשעת בה-בעת. על אף הטון העגמומי המאפיין את מרבית הציטוטים שהבאתי לעיל, יש לו יכולת מיוחדת לשלב בין עצב והומור, ואף להחזיק את הקורא לכל אורכו של ספר שאמנם מונה קצת יותר מ-200 עמודים אך למעשה הוא כמעט נטול עלילה.

על הליכה לאיבוד - A Field Guide to Getting Lost

How perilous is it to choose / 
Not to love the life we're shown?
Seamus Heaney, Field Work

Never to get lost is not to live
Rebecca Solnit, A Field Guide to Getting Lost

ממש לאחרונה, כתבתי פה על ספרה של הסופרת, היסטוריונית, מסאית ואקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט Men Explain Things to Me שקראתי בתחילת 2016, והבטחתי שאכתוב פה פוסט נפרד על ספרה הנפלא A Field Guide to Getting Lost שקראתי בשקיקה לפני כחודש, בעת ביקור בישראל. 

אני חייב להקדים ולומר שמבחינתי, סולניט היא  תגלית של ממש. על אף שגברים מסבירים לי דברים הוא קובץ מאמרים מעניין ומאיר עינים, הרגשתי שכוחה של הסופרת לא בא לידי ביטוי בקובץ המאמרים, אולי משום שכטקסט פמיניסטי דבריה מרגישים קצת ׳מגויסים׳. מה שאי-אפשר לומר על איך ללכת לאיבוד.

Field Guide to Getting Lost הוא קובץ של מאמרים אוטוביוגרפיים שעוסקים בחיפוש, באובדן, בזהות ובמקום. בניגוד לשמו, לעניות דעתי לפחות, זהו איננו ׳מדריך׳ או Self-Help Guide אלא אסופה של תשעה מאמרים, שלארבעה מהם (במהלך די גאוני, לטעמי) נתנה הסופרת את אותו שם: The Blue of Distance. למעשה, קשה מאוד ׳לשים את האצבע׳ על הספר. קשה מאוד לענות לשאלה ה(לעיתים) מתבקשת: במה עוסק הספר.

***

נקודת המוצא של קובץ המאמרים הזה בציטוט בודהיסטי, שסטודנטית של סולניט הביאה לתשומת ליבה: 

How will you go about finding that thing the nature of which is unknown to you?

סולניט משמתשת בציטוט זה כ׳קרש קפיצה׳: היא מכסה שטח בינתחומי רחב, מזגזגת בין נושאים שונים כמו היסטוריה, פוליטיקה ואמנות, תוך שילוב של סיפורים אישיים בנראטיב - היא מתארת את חלומותיה, מספרת על ידידיה הוותיקים, על טיולים רגליים שערכה בפארקים הלאומיים של ארה״ב, היא חושפת סיפורים משפחתיים אינטימיים, סיפורי אהבה, מספרת על מחזה שהתחילה לכתוב אך לא סיימה..

ה׳מסע׳ שהיא מתארת, הוא פעמים רבות מסע בעל אופי אישי, ׳מסע-לגילוי-עצמי׳ אם תרצו, ומבחינה זו מדובר בלא פחות מתהליך של מטאמורפוזה פיזית או פסיכולוגית של הסובייקט:

There are those who receive as birthright an adequate or at least unquestioned sense of self and those who set out to reinvent themselves, for survival or for satisfaction, and travel far. Some people inherit values and practices as a house they inhabit; some of us have to burn down that house, find our own ground, build from scratch, even as a psychological metamorphosis. 

אבל סולניט לא עוצרת פה. שכן זהו לא עוד Self-Help Guide. היא מודעת היטב למשמעות האמיתית של שינוי - האני ׳החדש׳ עלול לא להכיר יותר את האני ׳הישן׳, או ׳את עצמו׳:

Sometimes an old photograph, an old friend, an old letter will remind you that you are not who you once were, for the person who dwelt among them, valued this, chose that, wrote thus, no longer exists. Without noticing it you have traversed a great distance; the strange has become familiar and the familiar if not strange at least awkward or uncomfortable, an outgrown garment. And some people travel far more than others

***

בעולם ׳המודרני׳, כשבכל כיס מצוי סמארטפון עם גישה מיידית לידע בלתי-נגמר, למפות ולמדריכים, מה המשמעות של ׳ללכת לאיבוד׳? האם הדבר אפשרי בכלל? כשהכל ׳ממופה׳ והגישה לכל הידע האנושי כה נוחה וזמינה, האם ניתן בכלל ׳ללכת לאיבוד׳?

בעבר דברים לא היו כך, כמובן. המפות הראשונות של יבשת אמריקה כללו חלקים נרחבים של טרה אינקוגניטה, כלומר שטחי יבשה שעדיין לא מופו או תועדו. חלקים נרחבים באפריקה נותרו עם שם זה עד המאה תשע-עשרה. במהלך המאה העשרים-ואחת, הביטוי נעלם כליל ממפות העולם. ובמובן מסוים, ישנה תחושה ש׳הכל ידוע׳ או לפחות שכל מה שידוע - נגיש וזמין: 

The terra incognita spaces on maps say that knowledge too is an island surrounded by oceans of the unknown

להודות שישנם חלקים במפה, או באופן רחב יותר בתחום הידע-האנושי, שאינם ידועים לנו, זהו אקט מעצים ומחזק: אם אני יודע שיש דברים שאינני יודע, אז חוסר-הידע הופך לפחות מאיים.. 

אך ל׳ללכת לאיבוד׳ יש משמעות יותר הרת גורל:

Lost really has two disparate meanings. Losing things is about the familiar falling away, getting lost is about the unfamiliar appearing. There are objects and people that disappear from your sight or knowledge or possession; you lose a bracelet, a friend, the key. You still know where you are. Everything is familiar except that there is one item less, one missing element. Or you get lost, in which case the world has become larger than your knowledge of it. Either way, there is a loss of control.

***

כפי שניתן להבין מהציטוט שהבאתי כאן ומהקודמים לו, הגישה של סולניט מאוד לא ׳קונוונציונלית׳. למעשה, היא שונה בתכלית מכל מה קראתי עד כה. במקום שאחרים רואים ׳רִיק׳ או הֵעָדֵר היא רואה ׳שפע של חֹסֶר' (abundance of absence)

הציטוט הבא מדגים לטעמי כמה חדשנות ומקוריות היא מביאה לספריה:

Movies are made out of darkness as well as light; it is the surpassingly brief intervals of darkness between each luminous still image that make it possible to assemble the many images into one moving picture. Without that darkness, there would only be a blur. Which is to say that a full-length movie consists of half an hour or an hour of pure darkness that goes unseen. If you could add up all the darkness, you would find the audience in the theater gazing together at a deep imaginative night

בלי החוסר, בלי האובדן, אומרת סולניט, לא היינו מבחינים בכל ה׳יש׳ שנמצא בשפע סביבנו. זה נשמע בנאלי, ברור מאליו, אך הדרך בה היא ממחישה את רעיונותיה מרתקת בעיני, כפי שהציטוט הבא, שבצעד די אמיץ מתייחס לכתיבתה, מעיד:

A man once told me that much of my writing was about loss, that that was how I imagined the world, and I thought about that comment for a long time. In that sense of loss two streams mingled. One was the historian's yearning to hang onto everything, write everything down, to try to keep everything from slipping away, and the historian's joy in retrieving out of archives and interviews what was almost forgotten, almost out of reach forever. But the other stream is the common experience that too many things are vanishing without replacement in our time. At any given moment the sun is setting someplace on earth, and another day is slipping away largely undocumented as people slide into dreams that will seldom be remembered when they awaken. Only the continuation of abundance makes loss sustainable, makes it natural

סולניט מרחיבה את היריעה ומתייחסת גם להיכחדות זנים בכדור-הארץ. שכן גם זהו תהליך מהיר של שחיקה, של אובדן:

That things should be lost to our knowledge is one thing, in which we don't know where we are or they are; that things should be lost from the earth is another. There is a strange crossroads these days, between the actual and the known. Biologists estimate that about 1.7 million species are known, but there are between 10 and 100 million on earth. Our discovery and categorization of species increases at a manic rate, but so does the disappearance of both known and unknown species. More is known; there is less to know; we lose both what we know and what we don't. It is certain that species are vanishing without ever having been known to science. To think about this is to imagine the space inside our heads expanding but the places outside shrinking, as though we were literally devouring them.

[...]

the best writing appears like those animals, sudden, self-possessed, telling everything and nothing, words approaching wordlessness. Maybe writing is its own desert, its own wilderness

***

שלא כהרגלי, הבאתי כאן הרבה ציטוטים. יותר מהרגיל.. יש בכתיבתה של סולניט חיוניות ומיידיות שקשה לפספס. זו קריאה להעריך דברים מחדש, לשקול את משקלם האמיתי של ה׳יש׳ וה׳אין׳ בחיינו ובתרבות שסובבת אותנו. פעמים רבות במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מתפעל מיכולות הניתוח שלה ומהמבט החודרני שהיא מביאה לתובנות העמוקות שלה. 

אני מצפה בכיליון עינים לבואו של ספרה Wanderlust: A History of Walking שהזמנתי מאמזון לפני כשבוע. עד אז, ציטוט נוסף (ואחרון..) 

In dreams, nothing is lost. Childhood homes, the dead, lost toys all appear with a vividness your waking mind could not achieve. Nothing is lost but you yourself, wanderer in a terrain where even the most familiar places aren’t quite themselves and open onto the impossible […] The weight of a dream is not in proportion to its size. Some dreams are made of fog, some of lace, some of lead. Some dreams seem to be made out of less the usual debris of the psyche than bolts of lightning sent from outside