יום שבת, 27 במאי 2017

אין סוף לפריס


פעםאם זכרוני אינו מטעני, חיי היו משתה בו נפתחו כל הלבבות וכל היינות זרמו
ארתור רמבו, עונה בגיהנום

בניגוד לקוראים ישראלים רבים, לפחות כאלה מהדור הישן, אף-פעם לא ׳התחברתי׳ לארנסט המינגווי. למעשה, הפעם הראשונה (ואחרונה) שקראתי אותו היתה לפני שנים רבות, כשהייתי בתחילת שנות העשרים לחיי. ניסיתי אז לקרוא את למי צלצלו הפעמונים, אולי המפורסם מבין הרומנים שכתב, והנחתי אותו אחרי כמה עשרות עמודים. הזמן היה יקר אז, ולמי היה כח לגבב המלל של עוד סופר מצ׳ואיסט וטרחן.. 

מאז, כמו שאומרים, חלפו מים רבים בירקון, ואני בכלל חי סמוך לנהר השפרה בשנתיים האחרונים..

לאחרונה בסוג של בולמוס קריאה של ספרים על פריס, או ספרים שמתרחשים בפריס, חזרתי גם להמינגווי. בבחינת סגירת מעגל. היה זה ספרו של הסופר הספרדי אנריקה וילה מטאס, Never Any End to Paris, שנכתב בהשראת ספרו של המינגווי, A Moveable Feast, שהוביל אותי חזרה אל חיקו של הסופר האמריקאי, שסיים את חייו כשהקנה של רובה הציד שלו תחוב לתוך פיו.

הספר ראה אור בשנת 1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגוויי. התרגום העברי הופיע בשנת 2007, תחת השם חגיגה נודדת.

זהו ספרון קטן וצנום (אחת הסיבות שעודדו אותי לרכוש אותו מלכתחילה..)  המוֹנֶה קצת יותר ממאה עמודים המחולקים לעשרים פרקים, רובם בני 2-3 עמודים - אנקדוטות קצרות על התקופה בה חיו המינגווי ואשתו האדלי בבגדה השמאלית של פריס, ברובע הלטיני, בין השנים 1921-1928.

פריס של חגיגה נודדת היא כמובן עיר שונה בתכלית מזו של ימינו: המינגווי מתאר רחובות ברובע הלטיני בהם הביוב זורם חופשי; דייגים שמשליכים את חכותיהם לתוך הסיין ושולים ממנו דגים טעימים למאכל; וכן רועה עיזים שמטייל עם עדר קטן וכלב שמירה ומוכר חלב טרי, הישר מעטיני העז, לכל מי שחפץ בכך. לעובר אורח שהיה נכנס לסעוד את ליבו באחד הביסטרואים של הרובע הלטיני, סמוך לגדת הסן, היה עשוי להזדמן מפגש מפתיע עם הסופר האירי ג׳יימס ג׳ויס שנהג לסעוד בשכונה עם משפחתו.

***


בתקופה זו, המינגווי עוד לא היה vסופר המצליח ונערץ שנעשה אחרי פרסום הרומן הראשון שלו, וזרח השמש. למעשה הוא התפרנס בעיקר מעבודות מזדמנות ככתב עיתון. הוא התקשה למצוא מו״ל לסיפוריו הקצרים והוא ואשתו ובנם התינוק חיים תקופה ארוכה מהיד לפה. 

חוץ ממפגשיו עם ג׳יימס ג׳ויס, המינגווי מקדיש פרק מספרו הקצר גם למשורר האמריקאי עזרא פאונד:

[...] the man I liked and trusted the most as a critic then, the man who believed in the mot juste - the one and only correct word to use - the man who taught me to distrust adjectives as I would later learn to distrust certain people in certain situations

פאונד חי בפריס בין השנים 1920-1924. המינגווי מעניק לו ולסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין מקום של כבוד בספרו. שטיין, שעברה לגור בפריס ב-1903 ונותרה לחיות בה עד ליום מותה ב-1946, ניהלה בדירתה סלון ספרות ואמנות שנחשב לאחד המרכזים של התנועה המודרניסטית בפריס. בין השניים נקשרה ידידות אמיצה שהתבססה על אהדה והערכה הדדית, אולם נדמה שלהמינגווי היו גם השגות לגבי קשריו עם שטיין, כפי שהוא מעיד:

There is not much future in men being friends with great women although it can be pleasant enough before it gets better or worse, and there is usually even less future with truly ambitious women writers

[במאמר מוסגר אציין, כי לפחות לפי חגיגה נודדת, המינגווי אהב את הנשים שלו יפות, צנועות וחסודות. בתום עוד יום ארוך שהעביר בחדר ששכר לצורכי כתיבה או בבתי הקפה השכונתיים, בעבודה על עוד אחד מסיפוריו הקצרים -  אשתו האדלי חיכתה לו בדירתם הצנועה עם ארוחה חמה וחיוך מאוזן אל אוזן.]

אחד הפרקים המשעשעים ביותר בספר עוסק בחברות שנרקמה בין המינגווי והסופר האמריקאי סקוט פיצג׳רלד, שחי עם אשתו זלדה בפריס. פיצג׳רלד, שכבר זכה להצלחה רבה בנקודה זו של הסיפור, מתואר כאנטיתיזה של  המינגווי: הוא איננו דבק בשיטת כתיבה נוקשה כמו זו של המינגווי, והוא בוגד בכל העקרונות האמנותיים שלו ומשנה את סיפוריו כדי שיימכרו יותר בקלות למגזינים בארה״ב. השניים יוצאים  למסע קצר בדרום צרפת כדי להשיב את מכוניתו של פיצג׳רלד מהעיר ליון לפריס, אולם בדרך כל מה שיכול להשתבש - משתבש.

***

חגיגה נודדת אמנם מתבסס ברובו על רשימות שכתב המינגווי בזמן שחי בפריס, אולם הספר לא פורסם אלא כארבעים שנה לאחר-מעשה. הרשימות וודאי נערכו, והטון שבו נמסרת העלילה וודאי שונה אינספור פעמים.

על אף העוני הקשה והמצוקה הכלקלית ממנה סבלו הסופר  ואשתו במהלך שהותם בפריס, ממרחק השנים המינגווי בוחר לתאר את התקופה באופן אידיאלי, כך שאפילו הרעב בו היה נתקף לעיתים-קרובות מתואר כמעורר השראה:

I learned to understand Cézanne much better and to see truly how he made landscapes when I was hungry. I used to wonder if he were hungry too when he painted; but I thought possibly it was only that he had forgotten to eat. It was one of those unsound but illuminating thoughts you have when you have been sleepless or hungry. Later I thought Cézanne was probably hungry in a different way

מעניין אגב להשוות את פריס של המינגווי לזו של הסופר הבריטי בן דורו, ג׳ורג׳ אורוול, שתיאר בספרו דפוק וזרוק בפריז ולונדון (במקור: Down and Out in Paris and London) שנה בה חי בפריס, ברובע הלטיני גם כן. אורוול סיים לכתוב את הספר ב-1930, כשנה לאחר שעזב את פריס, ואכן הוא אינו מייפה את הדברים ומתאר את העוני שחווה בה כדבר משחית שלא ניתן להיחלץ ממנו, ושמנציח את קורבנותיה של החברה המודרנית.

אין טיפת חן בעוני, לדידו של אורוול, שכן:



It is fatal to look hungry. It makes people want to kick you

***

אך חגיגה נודדת איננו רק ספר זכרונות סכריני. יש בו גם נימה לא מבוטלת של אותנטיות ואנושיות, שהיתה חסרה לטעמי כשקראתי את למי צלצלו הפעמונים
על אף שהמינגווי שערך את הקטעים שראו אור בחגיגה נודדת הוא כבר סופר מפורסם ומצליח בקנה מידה עולמי (הוא זכה בפרס הנובל ב-1954) הוא מביט בכל-זאת באדם הצעיר שהיה בהִזְדַּהוּת ובהבנה ומתאר אותו באופן מהימן ומעורר השראה. 
פריס של חגיגה נודדת איננה רק נקודת ציון גיאוגרפית, אלא גם מימד של זמן ושל זיכרון, וקטעים רבים בספרון הקטן הזה מצליחים לגעת בכל אחד מהם ולעורר נוסטלגיה למקום שהיה ושאיננו ושבה-בעת הוא עודנו כאן, שם, ובכל מקום.

There is never any ending to Paris and the memory of each person who has lived in it differs from that of any other. We always returned to it no matter who we were or how it was changed or with what difficulties, or ease, it could be reached. Paris was always worth it and you received return for whatever you brought to it. But this is how Paris was in the early days when we were very poor and very happy

2 comments:

  1. רשימה יפה!
    עוררת בי את הרצון לנבור בו שנית

    השבמחק
  2. מה שנקרא מיטב השיר כזבו. אולי יש משהו נכון ביוצר שעורך את זכרונותיו באופן שיתאימו לנרטיב שנבנה סביבו. בהרחקה מהביוגרפיה שלו. גם שאלה מה נשאר מהביוגרפיה של אנשים מלבד נרטיבים שאין זה חשוב מה אמת בהם ומה לא

    השבמחק