יום רביעי, 28 ביוני 2017

קריאה שניה: Never Mind


אוסף הספרים שלי עשה עימי דרך ארוכה, מחופי הים התיכון ועד לבירה הגרמנית. הקירבה לספרים שלי הייתה תמיד חשובה לי, אך הסיכוי שאקרא ספר שכבר קראתי פעם שניה היה ונותר די אפסי. למעשה אני לא חושב שהיו יותר ממקרה אחד או שניים כאלו בעשור האחרון..

ממש לאחרונה, נתקלתי בדוכן ספרים בשוק פשפשים של יום ראשון במאואר פארק, בספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Nevermind. קראתי את הספר לראשונה לפני חמש שנים, ואף דיווחתי על רשמיי פה.

מאז כאמור, עברו הרבה מים בנהר הירקון (ואני בכלל גר קרוב יותר לנהר השפרה..) אך כשם שלא יכולתי להשאיר אף ספר מאחור כשעברתי עם משפחתי לגור בברלין, כך גם לא יכולתי להותיר את ספרו של סנט-אוביין על הדוכן המאובק שבשוק הפשפשים.

בזכות כך נפלה בחיקי הזדמנות לקרוא שנית את הספר (אולי מאחורי המפגש המקרי עם הספר עומדת איזושהי אצבע מכוונת, כוח עליון, אלוהי-כל-הספרים מביט ממעל וצוחק..)

*** 
Nevermind הוא הרומן הראשון בסדרת פטריק-מלרוז, שסנט-אוביין פרסם בין השנים 1992-2012. בסדרה חמישה ספרים, המתארים כמה שלבים בחייו של פטריק מלרוז, החל מילדותו בדרום צרפת, דרך בגרותו בניו-יורק, וכלה בחייו כאדם בוגר בלונדון (לאחרונה הוכרז כי השחקן בריטי בנדיקט קמברבאץ' יככב באדפטציה של הספרים לסדרת טלוויזיה.)

במשפחת מלרוז שלושה חברים. דייויד, האב, שייך למעמד הגבוה, מעין  אצולה הבריטית. הוא סוג של אלפא-מייל, טירן שמשליט טרור בבני-משפחתו ובמעגל החברים הקרוב להם. האם, אלינור, באה ממשפחה עשירה ש'קנתה' את מעמדה כשאימה של אלינור התחתנה עם מרקיז צרפתי. בנם היחיד, פטריק, בן חמש, והוא סוג של נוכח-נפקד מן הספר הראשון בסדרת הספרים. 

Nevermind מתרחש רובו ככולו בביתם של בני משפחת מלרוז בדרום צרפת. העלילה מתפרסת על פני יממה אחת, וכמו מצלמת קולנוע שהבמאי הציב גבוה, מעל לראשי השחקנים שלו, היא חולפת על פני כמה סצנות בריחוק מסוים, נוגעת לא נוגעת באובייקטים שהיא מבקשת לתאר.

דייויד הוא רופא לשעבר, שכמעט בסמיכות לנישואיו עם אלינור, המיר את ייעודו המקצועי, מטיפול באנשים להתעמרות בהם:

Diagnosis had been his most intoxicating skill as a doctor and after exhibiting it he had often lost interest in his patients, unless something about their suffering intrigued him. Without his dark glasses, he wore an inattentive expression, until he spotted another person's vulnerability. Then the look in his eyes hardened like a flexed muscle

החיים במחיצתו של דייויד הם בלתי-נסבלים, בלשון המעטה. אלא אם כן אתה משתייך למעגל המאוד מצומצם של אנשים שהוא 'מסמפט,' ואז שפר עליך מזלך. 

***

דמותו של דייויד מרכזית ברומן שלפנינו. העולם הפסיכולוגי שלו, היצרים המניעים אותו מוסברים היטב לקורא שאינו יכול אלא לחוש מעט רחמים כלפיו לצד הסלידה הכמעט-אוטומטית מאופיו הדורסני.


Such people, though perhaps destructive and cruel towards those who are closest to them, often possess a vitality that makes other people seem dull by comparison

על אף תחושת הטרור שדייויד משרה על סובביו, הוא עצמו חי בעולם של סבל וכאב, אך נדמה שהוא הפנים את עצתו של ז'אק לאקאן, שעל הסובייקט להיות קשוב לסימפטומים שלו ובמידה רבה אף ליהנות מהם:

He very seldom used painkillers, preferring a steady flow of alcohol and the consciousness of his own heroism

דייויד מוצא אם כן עונג בכאב שהוא חווה, ובכאב שהוא מסב לאחרים. בכל הזדמנות שנקרית בדרכו, הוא אינו מהסס לסרס את סובביו:

What redeemed life from complete horror was the almost unlimited number of things to be nasty about 

אשתו אלינור היא סוג של רוח-רפאים החיה לצידו. ממש כמו רוחות הרפאים בסיפורי האגדות, שאינן מסוגלות לעזוב את הטירה בה מתו, כך גם אלינור כבולה לאורך הרומן לביתה ולבעלה, שהיא מתעבת:

Like a slave in a swamp full of bloodhounds, Eleanor longed to disappear

במעט המקרים שהיא מבקשת בכל-זאת לפצות את פיה ולהגיד דבר מה, היא נכשלת מייד:

She would never know what to say because whatever she said would be wrong [...] Whenever she thought of what she was meant to say, it seemed to dash around the corner, and lose itself in the crowd of things she should not say

מהו בכל-זאת טיב הקשר בין השניים? מה מחזיק את מערכת-היחסים הסדו-מזוכיסטית הזו? בהבלח קצר סנט-אוביין רומז לקורא ששאב את 'ההשראה' לדמותו של דייויד, ולקשר 'המיוחד' שלו עם אשתו, מההיסטוריה של הקיסר הרומאי קליגולה:
קליגולה

Caligula thought that torturing his wife would reveal the reason he was so devoted to her 


ליבו של הקורא יוצא במידת-מה לדמותה של אלינור, אולם הייחודיות בכתיבתו של סנט-אוביין שהוא איננו בונה דמויות חד-ממדיות. לצד כל תליין ישנו קורבן, הוא רומז, וספק בבדיחות-דעת ספק ברצינות הוא שואל:

Is every woman who chooses to live with a difficult man a victim?

***

את מי שכחנו? אה כן, את פטריק בן החמש, בנם של דייויד ואלינור. פטריק הוא סוג של ‏פרי-באושים, תוצאה ישירה של מעשה אונס: אלינור הניחה לדייויד לעשות בה כרצונו פעם אחת, בתנאי שיניח לה מאותו רגע והילך.

נקודת הפתיחה העגומה הזו מעיבה, באופן סימבולי למדי, על עצם קיומו של פטריק:

His whole existence seemed to be contaminated by failure

אנו פוגשים את פטריק מספר פעמים בלבד במהלך הרומן, וכל פעם בחטף (ברומנים הבאים הוא יהפוך לדמות המרכזית, שעה שהוריו, שהולכים ודועכים מול עיניו, נהפכים לשוליים יותר ויותר.)

‏רמזתי בפוסט הראשון שכתבתי על Nevermind שבמרכז הרומן מתרחשת סצינה קצרה ואלימה שהותירה אותי בפה פעור. קריאה שניה בספרו של סנט-אוביין לא ריככה מידי את ההיתקלות החוזרת בסצנה הזו. למעשה, הקריאה השנייה דמתה לצפייה בסרט אימה שכבר ראית: אתה חצי-מצפה חצי-ממתין לרגע השיא, כשהרוצח יפתיע את הנערה חסרת האונים. אולם גם כשרגע זה סופסוף מגיע, אתה קופץ במושבך, כאילו תפס אותך לא מוכן.

חלפו חמש שנים מאז שקראתי את Nevermind לראשונה, וגם כעת לא נמצא לו או לשאר ספריו של סנט-אוביין מתרגם לעברית, וזה חבל מאוד. בכוונתי לשוב ולקרוא בשאר הספרים בסדרת פטריק מלרוז, בחודשים הקרובים. ובמידה ויזדמן, אף לדווח על רשמיי פה.

2 comments:

  1. אז כבר כתבתי שהספר מרושע כמעט כמו המציאות

    השבמחק
  2. נהדר לחזור ולקרוא בספר בפרספקטיבה של זמן, ואף לכתוב עליו!

    השבמחק