יום חמישי, 6 ביולי 2017

זבאלד על ז'אן אמרי: נגד הבלתי-הפיך


כתבתי פה על חלקו הראשון של הספרOn the Natural History of Destruction מאת וו.ג.זבאלד, שעסק בעיקר בהתמודדות של עם והספרות הגרמנית עם ההרס והאובדן שהמיתו עליהם הפצצות המטוסים של בנות-הברית מ-1942 ועד לתום מלחה"ע השניה. בפוסט שלפנינו אבקש להתייחס לחלקו השני של הספר, שעוסק בכתביהם של שלושה סופרים גרמנים שפעלו בעיקר במחצית השניה של המאה-העשרים: אלפרד אנדרש, פטר וייס, וז'אן אמרי. בפוסט הזה אתמקד במאמר על ז'אן אמרי. 

***

Once a victim, always a victim

קצת רקע מויקיפדיה: ז'אן אָמֶרִי נולד בוינה, בשנת 1912, בשם הנס מאייר. כמו יהודים גרמנים ואוסטרים רבים, גם משפחתו של אָמֶרִי הייתה מנותקת משורשיה היהודיים, ואמו גידלה אותו כנוצרי; אָמֶרִי מעיד על עצמו שידע על מקורה היהודי של משפחתו, אך "הייתי יהודי כמו שאחד מחברי לכיתה היה בנו של בעל מסבאה שפשט את הרגל".

כסטודנט למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת וינה, ועסק גם בכתיבה ספרותית. לאחר שסופחה אוסטריה לגרמניה ב-1938, אָמֶרִי נמלט לצרפת ומשם לבלגיה, אולם משום שהיה נתין גרמני, שלטונות בלגיה גירשו אותו חזרה לצרפת ב-1940, והוא נכלא במחנה מעצר. עם כיבושה של בלגיה ברח אָמֶרִי מן המחנה וחזר לבלגיה, שם הצטרף לתנועת ההתנגדות הבלגית. הוא נלכד על ידי הגסטפו, נכלא ועונה. לאחר שהגרמנים הבינו שלא יוכל לספק עוד מידע, אָמֶרִי "ירד בדרגה" מ'אסיר פוליטי' ל'יהודי' ונשלח לאושוויץ, שם הועסק בעבודות כפייה קשות (מכיוון שלא היה בעל מלאכה). עם התקרבות הצבא האדום בשלהי 1944 הועברו האסירים, ואָמֶרִי בתוכם, למחנה הריכוז בוכנוולד, ומשם לברגן בלזן, שם שוחרר על ידי הצבא הבריטי באפריל 1945.

אחרי המלחמה התפרנס כעיתונאי, אך סירב לפרסם באוסטריה או בגרמניה. הוא שינה את שמו לאָמֶרִי, מעין אנגרם של שמו המקורי, וגם מתוך הזדהות עם התרבות הצרפתית של אחרי מלחה"ע השניה, אליה חש זיקה עמוקה.

הוא נמנע מלכתוב על חוויותיו בתקופת השואה, עד לשנת 1964, אז ראה אור ספרו מעבר לאשמה ולכפרה (ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד בשנת 2000. מעבר לכך ראה בעברית אור ב-1994 בספרית פועלים ספרו, ‫ שארל בובארי - רופא כפרי :דיוקנו של איש פשוט שהציע נקודת מבט חדשה על ספרו של גוסטב פלובר, אמה בובארי.)

***

מאמרו של זבאלד, שעוסק בז'אן אמרי, נקרא נגד הבלתי-הפיך (Against the Irreversible) ובמידה רבה כותרת זו מסכמת את 'הקריאה' של זבאלד את חייו וכתיבתו של ז'אן אמרי.

החל מה12 במארס 1938, היום בו סופחה אוסטריה לגבולות הרייך, מצטט זבאלד
את אמרי:

״I was a person who could no longer say 'we' and who therefore said 'I' merely out of habit, but not with the feeling of full possession of my self."

עוד לפני הרדיפה האובססיבית בידי הנאצים, לפני הנישול מזכויות אדם בסיסיות וההשמדה השיטתית - משמעותה של ההשתלטות העוינת על אוסטריה וסיפוחה לגבולות הרייך הגרמני היתה אובדן הזהות האישית והלאומית של אנשים כמו אמרי, שחשו עד לאותה נקודה חלק מלאום, וכעת נותרו ללא אדמה תחת רגליהם, במלוא מובן הביטוי. שכן:

The destruction of someone's native land is as one with that person's destruction

ובמקום אחר זבאלד מוסיף:

Home is the land of one's childhood and youth. Whoever has lost it remains lost himself, even if he has learned not to stumble about in the foreign country as if he were drunk

אמירה שאינני יכול אלא לקרוא באירוניה מסוימת, בהתחשב בכך שזבאלד עצמו העתיק את חייו בגיל מוקדם יחסית מגרמניה לאנגליה, שם חי עד יום מותו.


זבאלד מתעכב הרבה במאמרו על החוויה הייחודית של אמרי כקורבן של רדיפה ועינויים, ועל המשמעות של אובדן הזמן והמקום בחייו של ניצול:

For the victim of persecution [...] the thread of chronological time is broken, background and foreground merge, the victim's logical means of support in his existence are suspended. The experience of terror also dislocates time, that most abstract of all the humanity's homes. The only fixed points are traumatic scenes recurring with a painful clarity of memory and vision


העינויים שעבר אמרי בידי הגסטפו הותירו כמובן צלקות רבות בגופו ובנפשו, אולם ההתמודדות הגדולה ביותר היא עם הזמן הבלתי-הפיך, שלא ניתן להחזירו אחורה:

Torture has an indelible character. Whoever was tortured, stays tortured

וגם השפה עצמה נהיית מדיום זר, כפי שזבאלד מצטט אצל אמרי:

"It was a long time before we were able even to learn the ordinary language of freedom. Still today, incidentally, we speak it with discomfort and without real trust in its validity."


***

ניצול רדיפה, או אדם שחזר מהשבי, חי במידה רבה תמיד בתוך סוג של ריק, בממד שהוא מעבר למקום או זמן. הזיכרון הוא דבר חמקמק בפני עצמו, אומר זבאלד, ועבור הניצול הוא עוד יותר בעייתי: מצד אחד הוא מתעתע וחמקמק, ומצד שני הנוכחות המעיקה שלו תמיד איתנה:


The fact that memory can hardly be endured - memory not only of moments of terror but also of a more or less untroubled time before them - is a problem which to a high degree determines the mental state of victims of persecution. [...] Unlike the agents of terror, they obviously no longer have reliable mechanisms of repression at their command. Islands of amnesia do develop in them, but that is not at all the same as being genuinely able to forget

הקורבן נותר עם הצלקות. ושום 'עבודה מנטלית' לא יכולה להשיב את מה שנלקח ממנו, או את מה שאבד. הכעס והשנאה מקבעים אותנו אל רגע ההרס והאובדן.

Resentment, writes Amery in full awareness of the illogicality of his attempt at definition, "nails every one of us onto the cross of his ruined past. Absurdly, it demands that the irreversible be turned around, that the event be undone.

ובעיני זהו אולי הלקח החשוב ביותר שניתן להסיק מכתביו של אמרי, כפי שהיא משתקפת במאמרו של זבאלד. לקח שתקף בהחלט גם לחגיגות ימי הזיכרון שהמדינה על שלל סמליה מחבקת ומנציחה ככלי לקיבוע המחשבה ושמירת הפוקוס על העבר, במקום על העתיד.

***


Seen in this light, the act of writing becomes both liberation and the annulment of delivrance, the moment in which a man who has escaped death must recognise that he is no longer alive

אמרי, כמו פרימו לוי שהיה גם הוא אסיר באושוויץ באותה תקופה, מצא את מותו בהתאבדות. הוא לא מצא מזור לתחלואי הזיכרון גם באמצעות הכתיבה. את הזמן שאבד, את זה גם מרסל פרוסט ידע, אין להשיב חזרה.

2 comments:

  1. אני מבקש להפריד בין הזיכרון האישי לזה הלאומי. את הזיכרון הלאומי הכתיבו ניצולי מרד גטו ורשה, ילדי פולין ומחוזותיה, שהיו קשורים פוליטית למפא"י. הכתבתם את נרטיב זכרון השואה הזיקה, הן לאופן בו השואה נזכרת כאירוע לאומי, הן לניצולים עצמם, שרק משפט אייכמן הצליח לפתוח צוהר קטן לסבלם האמיתי והאנושי והן עסק בהשכחה של חלקם של יהודים שהשתייכו לזרמים פוליטיים ועדתיים. ברמת הזיכרון האישי, אין לי השוואה אלא למשפחתי, זו שבכרתי והייתה בחיים שלא היו במחנות וחיו במסור, אך הגיבו כל אחד מהם באופן מאוד שונה לטראומה שעברו, בין אם להלך כמת החי או להלך במחוזות השיגעון ולא לצאת לעולם מהמסתור ההוא ובין אם לחבר נרטיב העושה אידאליזציה לתקופה ובכך מתחמק משיגרת המציאות היום יומית ומחלקים אפלים באישיות

    השבמחק
  2. אני מבינה את התקוממותו של גל. אבל השואה היא אחת הדוגמאות לכך שהאישי והלאומי, או הקולקטיבי, כצד מתערבבים.
    בכל מקרה רשימה כתובה היטב, מרתקת. כמו שתמיד מרתקות אותי רשימות, או מאמרים שנכתבים על ידי סופרים או פילוסופים על חבריהם, או מתנגדיהם.
    תודה

    השבמחק