יום שבת, 8 ביולי 2017

כתיבה סביב הכתם העיוור


To look is to see only a fraction of what one is looking at. Even in the most vigilant eye, there is a blind spot. What is missing? 

המאמר האחרון בספרו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול, Known and Strange Things, נקרא Blind Spot וקול מספר בו כיצד התעורר בוקר אחד באפריל 2011, חודשיים אחרי פרסום ספרו Open City, במצב של עיוורון חלקי. במהלך אותה יממה הלכה ראייתו והידרדרה עד שהגיע למצב של אובדן ראייה כמעט מוחלט. ואולם, כשם שאבדה בבוקר, כך חזרה ראייתו לעת ערב.

It's called big blind spot syndrome. It's a young man's disease

מסביר לו רופא-העיניים אליו הוא פונה כדי לקבל חוות דעת.

קול משתמש בתופעה כדי להרחיב ולדבר על מגבלות הכתיבה:

When we write fiction, we write within what we know. But we also write in the hope that what we have written will somehow outdistance us. We hope, through the spooky art of writing, to trick ourselves into divulging truths that we do not know we know

אך מהו הכתם העיוור (blind spot) עליו כותב קול?



באזור הכתם העיוור שבעינינו לא קיימים תאים קולטי אור. כתוצאה מכך, המוח אינו מקבל מידע מחלק קטן משדה הראייה של כל עין והוא משלים מידע באמצעות העין השנייה. לכן, בתפיסה החזותית שלנו אנו כלל לא מבחינים בקיומו של הכתם העיוור. הוא מעין נוכח נפקד בחיינו.

גם ב-Open City מתאר גיבור הספר ג'וליוס, רופא במקצועו, את מגבלות הפסיכיאטריה כך:

Most of the work of psychiatry was a blind spot so broad that it had taken over most of the eye. What we knew [...] was so much less than what remained in darkness, and in this great limitation lay the appeal and frustration of the profession


מה אנו מחמיצים כשאיננו עוצרים להתבונן סביבנו, ממש להתבונן ולהפנים? והאם המבט החטוף במשהו שהוא במהותו רגעי, כלומר כזה שחולף בן-רגע, מספיק? הכתם העיוור הוא כל מה שאנו מחמיצים בחיינו, אומר טג'ו קול, כשאנו לא עוצרים וסופגים את הרגע.

***

I am a camera with its shutter open, quite passive, recording, not thinking. Recording the man shaving at the window opposite and the woman in the kimono washing her hair. Some day, all this will have to be developed, carefully printed, fixed
Christopher Isherwood

ממש בימים האחרונים ראה אור ספר חדש מאת טג'ו קול בשם Blind Spot, ספר מהודר בכריכה קשה שכולל כ-150 תמונות שקול צילם בעצמו, ולצדם טקסטים קצרים, פרי עטו של הסופר. כל תמונה והטקסט הקצר שמלווה אותה צולמו במקום אחר בעולם, משיקגו וניו-יורק בארה"ב, דרך פריס, לונדון, ציריך וברלין באירופה, ועד ללאגוס וניירובי שבאפריקה (ולמי שתוהה, אין תמונות מירושלים או תל-אביב, אך יש כמה תמונות מביירות שבלבנון.)



כסופר ומסאי שמפרסם בקביעות גם מאמרים ב-New York Times מבטו של קול ייחודי ואנליטי במיוחד. אולם הוא מעיד שהתמונות שהוא מצלם מאפשרות לו נקודת מבט נוספת על המציאות, מעין 'השלמת תמונה':

They are stilled moments, fragments from a much bigger experience, a film that could only have been captured with a camera attached to my head

התמונות והמחשבות שנלוות אליהן הן גם דרך לתעד ולקבע רגעים שהיו הולכים וודאי לאיבוד בים הזיכרונות שצבר בתקופה קצרה יחסית, במהלך מסעותיו ברחבי העולם, בעקבות אירועי יחצנות לספריו או כשהשתתף בכנסי ספרות בינלאומיים.

באופן אישי אני תמיד מתייחס אל המצלמות הכבדות שתלויות על צוואריהם של תיירים כסוג של עול (במיוחד בימינו, כשכל טלפון חכם מכיל גם מצלמה איכותית..) אולם קול מציג את המצלמה כתוספת הכרחית עבור איש הרוח, שמבקש לחקור את הנעשה סביבו, ולהבין את סביבתו:

In each place I have travelled, I have used my camera as an extension of my memory. The images are a tourist's pictures in this sense. But they also have an inquiring feeling to them and, in some cases, showed me more about the place than I might have seen otherwise


בו-בזמן, קול רואה במצלמה דווקא אמצעי הסוואה:

There is a way in which having the camera makes me more free. It is a kind of invisibility cloak, especially when you are on a strange street far from home

***

אחת הסיבות להצלחה של רשתות חברתיות כמו אינסטגרם, המאפשרות לחבריהן להעלות צילומים הישר מהטלפון הנייד, רגע אחרי ש׳נלקחו׳, הוא הניסיון, שנדמה עקר לפעמים, לעצור את שעון הזמן, לתעד את הרגע החולף.

מה שמחזיר אותי למונח הרגע המכריע (The Decisive Moment) שהזכרתי בפוסט הראשון שכתבתי על קול, לפני כמעט שש שנים. רגע זה מתאר את פעולתו של הצלם ככזו המתרכזת בנקודת זמן קריטית, בה משולבים יכולת הראייה וההתבוננות של הצלם עם האירועים וההיסטוריה במהלכם של החיים.


לצד תמונה שצילם בניו-יורק, קול כותב:

On Instagram, the ones who see what you saw are called your followers. The word has a disquieting air

***

All cities are places where traces remain of things that happened - Berlin is a compressed instance of the phenomenon, a synecdoche for organised and disorganised violence, a sign that reads "sign here"


מיד אחרי שרכשתי את הספר, מתוך סקרנות, דפדפתי בדפי הספר והתעכבתי על חמשת הצילומים שצילם קול בעיר ברלין, ושליווה בטקסטים קצרים, עגומים משהו ברובם.


בחלק מהטקסטים, קול מפרש את מה שנראה בתמונה הסמוכה ומוסיף ביאורים (כמו במקרה הנ"ל.) במקרים אחרים, תמונה אבסטרקטית יחסית משמשת לו כר למחשבה עמוקה יותר, אקזיסטנציאליסטית משהו, על מהות המקום בו היא צולמה, או ההיסטוריה שלו.


ובמקרים אחרים, נדמה שאין שום קשר בין התמונה לטקסט שנלווה אליה, חוץ אולי מאסוציאציה שחלפה במוחו של הסופר.


***

בטקסט קצר שמלווה התמונה שצולמה בעיירה קטנה בארה״ב בשם מקמינוויל אנו למדים, כבדרך אגב, שאביו של קול נאסר בעוון מספר עבירות קלות שביצע, ושבמשך כמה שנים במהלך שנות ילדותו נהגה אימו להסיע אותו ואת אחיו לבקר את אביהם בבית-הסוהר.

במידה רבה הספר הזה מספק הצצה לעולמו של סופר, שטון הכתיבה שלו כן וייחודי, ושמידה לא מבוטלת של ענווה משתקפת מכתיבתו. באחד מהטקסטים בספר קול מודה, באקט של ביטול-עצמי מובהק, כי:

What is seen is greater than what the camera can capture of it, what is known is finer than writing can touch

במשפט הזה לבד, יש מספיק להביא סופר או צלם, כל אמן למעשה, לכדי ייאוש מוחלט.

6 תגובות:

  1. רשימה מעניינת מאוד. לא שכחתי שבזכותך הכרתי את טג'ו קול.
    מעניין שאין צילומים של ישראל, מכיוון שהוא ביקר כאן. אבל אם זכרוני אינו מטעני, הוא לא אהב את מה שראה, ואולי יכתוב על זה ספר בנפרד..
    בכל מקרה במקרה הספציפי של קול, אם ציינת את open city, גם שם הוא ממש הכביר במילים על "המבט", נראה שזה הופך להיות מעין פילוסופיה שלו, שממש ראוי להתעכב עליה ולהמשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות של קול בנוגע לזה. בעיקר על הקשר בין המבט והמרחב

    השבמחק
    תשובות
    1. מירב יקרה, אם כבר הזכרת את ישראל ואת טג'ו קול באותה נשימה, אז אני שמח מאוד שלפחות צדיקה אחת בסדום הצלחתי להמיר לקרוא בספרו של הסופר הנדיר הזה.
      ולגבי OPEN CITY, אני מכין את עצמי בשבועות האחרונים מבחינה מנטלית לקריאה שניה בספר. אפילו פתחתי אותו שבוע שעבר וקראתי את הפסקה הראשונה, שכלל לא היתה זכורה לי (בכל זאת קראתי את הספר לפני שש שנים..) ולך אני ממליץ מאוד לקרוא את ספרו הראשון של קול, EVERY DAY IS FOR THE THIEF שהוא די קצר ונקרא 'בקלות' אך הוא מותיר גם משקע לא קטן בקורא, שכן הנושא עצמו, החיים בלאגוס שבניגריה, אינו עליז במיוחד.

      מחק
    2. אני מודה שגם אני שוקלת לקרוא בו שנית.
      ולו לשם מחקר אקדמי

      מחק
  2. האסוציאציה הראשונה מהרשימה הזו, מביאה אותי לחשוב על מטופל, במרכז השיקום, שמצלמה כבדה ומיושנת משהו מונחת על צווארו באורח קבע ( הוא היה צלם בשרות הביטחון בעברו). נדמה שהמצלמה משמשת אותו בכמה רבדים, משמרת את זהותו בעבר, מגנה עליו, משמשת הארכה שלו עצמו ומעין קשר שלו לעולם. מצד שני יש בו ובמצלמתו המון תוקפנות כשהוא חודר ללא רחם ובה]תעה לתוך המרחב האישי של כל אדם. מאחר שהספר לא מונח בפני מלבד כמה קטעים שהבאת מתוכו, אין ביכולתי לומר יותר מאשר השאלה הנצחית שיש בחיבור של עבודות חזותיות וטקסטים, מה המשמעות של זה, האם זו הרחבה, נסיון לבאר דברים אניגמטיים, לעיתים נהפוך הוא יוצר אניגמה חדשה, האם הם מייטיבים אלו לאלו וכו'

    השבמחק
    תשובות
    1. מטרת הספר בעיקר לעורר מחשבה, דומני, גל יקר.
      יש פה הרבה פרגמנטים של מחשבות שבעיני לפחות יותר מגרים מהתמונות שמלוות אותם. ‏ואולי העין שלי לא מספיק ׳חדה׳, ואני מורגל יותר ׳לקרוא׳ טקסטים

      מחק
    2. בוא נגיד שלטעמי, בתמונות שהבאת מברלין הטקסט יותר מעניין מהצילום, או שאומר שהחשיבה המתומללת שלו יותר חדת הבחנה מהעין שלו כפי שהיא באה לידי ביטוי בצילום. הווו

      מחק