עיר שאיננה קיימת באמת

אחד הדברים הראשונים שהפליאו אותי בעיר ברלין, כשביקרתי בה לראשונה בחודש אפריל 2015, היא שבניגוד לציפיות, היא איננה כרך סואן והומה אדם אלא עיר שלווה ושקטה יחסית. 

אמנם, חיים בעיר למעלה מ3.5 מיליון אנשים (זו האוכלוסייה העירונית השניה בגדולה באיחוד האירופאי,) אך בשל גודלה הפיזי של העיר, שעולה על מרבית הערים האירופאיות האחרות, גודל האוכלוסייה לא ניכר מידי למבקר בה.

אפילו היום, אחרי למעלה משנתיים של מגורים בעיר, אני עדיין מרגיש שעל אף שאני חי באחד המטרופולינים הגדולים בעולם, יש לעיר מאפיינים רבים של כפר שלו. 

אחת הסיבות לתחושה זו היא ככל הנראה העובדה שמסיבות היסטוריות ברורות (החלוקה למערב ומזרח לאחר מלחמת העולם-השניה..) בברלין אין מרכז עיר מובהק: במערב העיר כמו במזרחה ישנם רחוב קניות או שניים הומי אדם, אולם מעבר לכך כל שכונה מספקת באופן הולם את צרכי דייריה, כך שאין צורך ממשי לנהור לשכונה אחרת, מרכזית יותר, לצורך קניות או למטרות בילוי.

על אף שתחושה זו באה בניגוד מוחלט לציטוט שאביא פה למטה, שלקוח מסיפור בשם The World is a Wedding מאת הסופר ומשורר האמריקאי דלמור שוורץ, שהלך לעולמו בשנת 1966 - נושא הפרספקטיבה, וגבולות התפישה האנושית, או במילים אחרות, חוסר היכולת האנושית לתפוש את מה שניתן להגדיר בכלליות כ׳עצמים ענקיים׳ (לדוגמא: שישים-אלף הרחובות בעיר לונדון; שישים מיליון בני-האדם שמצאו את מותם, בדרכים כאלו או אחרות, במהלך שש השנים של מלחה״ע השניה; גודלו של כוכב השמש, שיכול להכיל את כדור-הארץ בתוכו למעלה ממיליון פעמים..)

הנה הציטוט:

Jacob had arrived at Riverside Drive. He looked down on the Hudson River and, feeling the overwhelming presence of the great city, he thought of his friends, as citizens of the city and of the city itself in which they lived and were lost. 

"In New York," he said to himself, often concluding his slow tours with such monologues, "there are nineteen thousand horses, three hundred thousand dogs, five hundred thousand cats, one million trees and one million sparrows: more than enough!"

"On the other hand, there are at least six million human beings and  during holidays there are more than that the number. But, in a way, these numbers hardly exist because they cannot be perceived (we all have four or five friends, more or less). No human being can take in such an aggregation: all that we know is that there is always more and more. This is the moreness of which we are aware, no matter what we look upon. This moreness is the true being of the great city, so that, in a way, this city hardly exists. It certainly does not exist as does our family, our friends and our neighbourhood."

***

במידה רבה התחושה ששוורץ מביע בציטוט הנ״ל ממצה גם את יחסי כלפי העיר ברלין. מצד אחד אני חי בעיר הגדולה הזו, ומנהל בה חיים מלאים מזה למעלה משנתיים. מצד שני אינני מרגיש שייך לעיר, או מרגיש שאני חלק ממנה, לא ברמת המרקם החברתי שלה ואף לא ברמת האקלים או הגאוגרפיה שמאפיינים אותה. האם גם במקרה זה מדובר במגבלה טבעית של התפישה האנושית? או שמא מדובר פשוט בתחושת זרות..

האם העיר ברלין קיימת בכלל? או שמא קיימים רק הרחוב בו אני גר, השכונה בה אני חי.

ברלין, ההיית או חלמתי חלום? האם העיר הזו קיימת באמת?

בין מלנכוליה לספקנות

The most disconcerting part of it, perhaps, is that life nonetheless always goes on, somehow or other

לסופר הגרמני וו.ג.זבאלד התוודעתי אי שם ב-2007, כשרכשתי את עותק באנגלית של ספרו האחרון, אוסטרליץ, בחנות הספרים הלפרס ברח׳ אלנבי בתל-אביב (ככל הנראה, היתה זו החשיפה לה זכה התרגום העברי, שראה אור בהוצאת כתר ב-2006, שגרמה לי לקחת את העותק האנגלי לידי ולרכוש אותו מייד. גם התמונה היפה שעל הכריכה וודאי תרמה להחלטה המהירה.)

זמן-מה אח״כ קראתי גם את ספרו המהגרים, אך בניגוד לאוסטרליץ - עליו גם המלצתי בחום לחבר אנגלי שלא הכיר אז את זבאלד ושהפך במרוצת השנים לחובב מושבע של הסופר - עליי להתוודות שאינני זוכר הרבה מהספר הזה. 

למעלה משבע שנים חלפו מאז כתבתי על המהגרים פה, אך בניגוד למה שכתבתי בשורה האחרונה של הפוסט ההוא, שפורסם בקיץ 2010, לא הזדמן לי לקרוא את ספריו האחרים של זבאלד, טבעות שבתאי ווֶרְטִיגוֹ, אלא השנה, ממש בחודש האחרון. 

הנה תובנה מעניינת שהיתה לי לגבי זבאלד כבר אז, ב-2010:

גיבורי ספריו של זבאלד הם אנשים כמעט חסרי זהות. אנשים שנסיבות החיים או מלחמה העתיקו ממקום אחד והניחו במקום אחר. זרים במקום מגורם, הם מסירים את נשל זהותם המקורית אט אט בפני הקורא עד שהם נותרים עירומים, ובגופם רק זיכרון עמום מעברם, ממחוזות ילדותם. 

סיפוריהם הולכים ונרקמים כמיתולוגיה פרטית, סיפור של חורבן אישי, הרס שהוא בו בזמן חלק מן הסיפור הקולקטיבי, הרי היא ההיסטוריה.

***

במידה רבה תובנה זו רלוונטית גם לטבעות שבתאי וורטיגו שקראתי כאמור ממש לאחרונה, באנגלית.

את שני הספרים ניתן לקטלג מאוד בכלליות כ׳יומני מסע׳ (travelogues) שכן בשניהם המספר, ככל הנראה הסופר עצמו, מתאר מסע שערך: בטבעות שבתאי לאורך ערי החוף של מזרח אנגליה ובורטיגו מתואר מסע בין-ערים שמתחיל בוינה, ממשיך בונציה, מילאנו וחזרה לורונה, וחוזר חלילה.

בין לבין שוזר זבאלד ערב רב של סיפורי-משנה, ביוגרפיות בזעיר-ענפין, של אישים היסטוריים שקיומם נגע, ולו לרגע, במקום הגיאוראפי בו הוא נמצא, והותיר אישזהו חותם בהיסטוריה של המקום, ולעיתים אף בגיאוגרפיה עצמה.

יותר מאשר שהוא תולדה של רצון עז לחקור ולהבין, השיטוט אצל זבאלד, כך נדמה, מתחיל כמענה לאישזהו דחף בלתי-מוסבר, חוסר שקט פנימי שדוחף את המספר לקום ממקום מושבו (משרד שקט של מרצה בקולג׳ בצפון אנגליה, במקרה של זבאלד,) ולתור אחר מענה לשאלה שעל-פי רוב איננה נשאלת כלל, שאלה שאיננה מילולית, או שלא ניתן לנסחה במילים.

בראיון שפורסם בגרדיאן הבריטי, שלושה חודשים לפני מותו, העיד זבאלד -

Places seem to me to have some kind of memory, in that they activate memory in those who look at them

גאוגרפיה כקטאליזטור של זיכרון. עוגיות המדלן של פרוסט. כתיבה כתולדה של גירוי הזיכרון.

הרבה נכתב על-כך שרוח העבר שורה מעל כתביו של זבאלד. אולם הכתיבה של זבאלד, החיפוש אחר דבר-מה חמקמק, היא לדידי אקט אקטיבי ווולנטארי -  תולדה של דחף-פנימי, כן, אך גם רצון לספק איזשהו יצר חמקמק.

***

הנושא המרכזי בספר וֶרְטִיגוֹ (ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תחת השם סחרחורת) היא תחושת הסחרחורת התמידית אותה חווה המספר במהלך מסעו בין הערים שהוזכרו לעיל. התנועה המתמדת בה שרוי המספר היא תולדה של חוסר שקט. ובאמת כל כמה עמודים הוא קם ממקום מושבו וממשיך לעיר הבאה, לעיתים קרובות במעגלים גדולות, כאילו דחף גדול טורד את מנוחתו ודוחק בו להמשיך לזוז.

walking to avoid paralysis - כך מתאר זאת זבאלד בתחילת הספר. אם לא תמשיך לנוע תהפוך בוודאי לנציב מלח. ההיסטוריה תתפוס אותך במוקדם או במאוחר. 

על אף הדימיון בין שני הספרים, וֶרְטִיגוֹ וטבעות שבתאי שונים למדי.

וֶרְטִיגוֹ, שראה אור בגרמנית בשנת 1990, הוא ספר הפרוזה הראשון שכתב זבאלד. כמו בכל שאר ספריו, גם כאן משלב זבאלד תמונות בתוך רצף הסיפור, אולם בניגוד לשאר ספריו אולי, נדמה שבורטיגו הסופר/מספר איננו ׳מתחבא׳ מאחורי אינספור אנקדוטות וסיפורי משנה, ותחת זאת הוא חושף בפני קוראיו הרבה יותר אלמנטים אוטוביוגראפיים מאשר שיעשה בספריו הבאים. 

בניגוד לורטיגו, בטבעות שבתאי, שראה אור ב-1995 בגרמנית, הסופר משתמש באלמנט האוטוביוגראפי - מסע שהזדמן לו לערוך בין כמה ערי חוף וכפרים במזרח אנגליה - כשלד חיצוני לטקסט עשיר שכולל לא פחות מכמה עשרות סיפורי משנה, חלקם בני עמוד או שניים, אחרים נמשכים על פני למעלה מעשרה עמודים.

Such is the dark backward and abysm of time. Everything lies all jumbled up in it, and when you look down you feel dizzy and afraid

כפי שרמזתי, המטה-קטסט שזבאלד מעמיד בטבעות שבתאי מורכב לאין-שיעור מהסיפור ה׳פשוט׳ יחסית של וֶרְטִיגוֹ, אולם בשני הספרים ההתמודדות שמתאר המספר דומה מאוד: בשניהם מאתגר זבאלד את תפישת המקום-הווה בכך שהוא מציג עשרות גרסאות-אפשריות של העבר, אך התוצאה, לפחות לדידו של הסופר/מספר היא תחושה קשה של דכדוך ובלבול, סחרחורת אובדנית.

מה שנותר הוא הניסיון הנואש לשוב על עקבותיך ולחזור לנקודת מרכז בטוחה.  להתחבר חזרה אל הציר.

בטבעות שבתאי זבאלד חוזר ושב לדמותו של הסופר ומדען בן המאה השבע-עשרה, תומס בראון, שנחשב לאחד הסופרים המקוריים בהיסטוריה של הספרות האנגלית, ושהביע בספריו ספקנות כלפי הדוגמות הדתיות שעדיין רווחו בתקופתו:

And yet, says Browne, all knowledge is enveloped in darkness. What we perceive are no more than isolated lights in the abyss of ignorance, in the shallow-filled edifice of the world. We study the order of things, says Browne, but we cannot grasp their innermost essence

זבאלד משתמש בעמדה הספקנית הזו של בראון כקרש קפיצה (נוח, כמובן, שכן בעידן בו אנו חיים ׳הרשות לערער׳ נתונה לכל והספקנות הפכה לכלי-נגח בידי כל-דיחפין) להתנגח בדוגמות מדעיות שמאיבות לדידו על תפישתנו את ההיסטוריה והמרחב-חלל בו אנו חיים.

בבסיסה של ספקנות חדשה זו, מסתתרת אצל זבאלד התובנה העתיקה שככל שאנו מרבים דעת, כן גוברת ההבנה שאיננו יודעים בעצם דבר, שכן:

If we view ourselves from a great height, it is frightening to realize how little we know about our species, our purpose and our end, I thought, as we crossed the coastline and flew out over the jelly-green sea

ובמקום אחר זבאלד מלין כי:

In the final analysis, our entire work is based on nothing but ideas, ideas which change over the years and which time and again cause one to tear down what one had thought to be finished, and begin again from scratch

אכן, כמו רבים מספריו של זבאלד (אולי אף כולם..) גם טבעות שבתאי הוא במהותו טקסט מאוד מלנכולי ופסימי. הידע הרב שמפגין הסופר/מספר ירתק בוודאי כל קורא בר דעת שיצר הסקרנות והרצון ׳ללמוד׳ נטועים בשורשיו, אך ׳הסכנה׳ שבהתמסרות לנראטיב שכזה, כמו בכל עניין אולי, היא באיבוד המרכז, ובהתנקתות מציר החיים. 

אך החיים, למרות הכל, ממשיכים בזכות עצמם. ובוחרים לעצמם נתיבים חדשים בכל רגע.

לשם מה בעצם אנו קוראים?

בשיחה שניהלתי לפני חודש או חודשיים עם חבר אנגלי, ביבליופיל מושבע כמוני (אולי אפילו גרוע ממני..) העלה חברי את השאלה הבלתי-נמנעת: למה אני בעצם קורא? או יותר נכון לומר, מה אני מצפה מספר, כשאני קורא בו?

לטבוע בו, עניתי בטבעיות, וללא היסוס (to be drenched..) מייד נבהלתי בעצמי מהתשובה שנתתי וניסיתי לרכך אותה: כלומר, אני מבקש לשקוע בקריאה (to be absorbed,) ניסיתי לתקן, אך התגובה הראשונה נותרה בהינה. ואולי יש בה שמץ של אמת. 

והנה השבוע קראתי בספרו של וו.ג.זבאלד, סחרחורת (Vertigo,) קטע קצר שהזכיר לי את אותה שיחה, והעלה חיוך קטן בזוית פי.

בסצינה זו נפגש המספר עם חברו, סלווטורה, בבית-קפה בעיר ורונה. המספר מגיע לבית-הקפה אחרי חברו, ומוצא את סלווטורה שקוע בספר: 

Salvatore had meanwhile laid his book aside and restored his glasses to their proper place. He explained apologetically that in the early evening when he had at last escaped the pressures of the daily round he would always turn to a book, even if he had left his reading glasses in the office, as he had today. Once I am at leisure, said Salvatore, I take refuge in prose as one might in a boat. All day long I am surrounded by the clamour on the editorial floor, but in the evening I cross over to an island, and every time, the moment I read the first sentences, it is as if I were rowing far out on the water. It is thanks to my evening reading alone that I am still more or less sane 

קריאה כבריחה למקום מסתור ומחסה. קריאה כהימלטות למחוז של שפיות.

לשם מה בעצם אנו קוראים?

אור, מזון למחשבה

נתון בו נתקלתי ממש לאחרונה במגזין גרמני: בברלין כ1,625 שעות אור בשנה. אם מחלקים את זה ב12 שעות-יום, יוצא שברלינאים נהנים בשנה ממקסימום 135 ימי שמש. שאר 230 הימים מתאפיינים באפרוריות עגומה שמותירה את סימניה על פרצופיהם החתומים של המקומיים.

שימרו את הנתון הזה בראש רגע אחד.

הנה פיסקה מתוך הרומן Madonna in a Fur Coat מאת הסופר התורכי, סבחטין עלי (Sabahattin Ali.) הרומן ראה אור בתורכית בשנת 1943, ותורגם לאנגלית בהוצאת פינגווין בשנה שעברה.

עלילת הרומן מתמקדמת ברובה בברלין של שנות העשרים של המאה-העשרים.

המספר, גבר תורכי צעיר, מתאהב במריה, גרמניה צעירה ממוצא יהודי. באחד מסיוריהם בעיר הם מטיילים בגנים הבוטניים שברובע דהלם, והסופר שם את הדברים הבאים בפיה של מריה הצעירה: 

We passed ponds ringed by moss-flecked rocks and grassy banks and flowers of all colors. Large leaves floated on the surface of the water. Inside vaulting greenhouses were plants and trees from warmer climates. Gazing at their thick trunks and tiny leaves, Maria said: "This is the most beautiful place in Berlin. There are hardly any visitors at this time of year. It's practically empty ... and then these strange trees always remind me of all the faraway lands I long to see ... I pity them, you know - for having been uprooted from their natural soil and brought here to be grown under artificial conditions, with such exacting care. Did you know that Berlin has only one hundred days of sun a year, and the remaining two hundred and sixty- five are overcast? Can hothouses and artificial lighting ever be enough for leaves accustomed to so much heat and light? Somehow they survive. They manage not to wither away ... but can we call this life? To take a living plant from its natural environment, and keep it in such awful confinement, just so a few enthusiasts can enjoy them ... isn't that a kind of torture?"

חשיפה לאור השמש אכן חיונית לרוב הצמחים, בעלי החיים ובני האדם. ללא חשיפה מספקת אור, עלולות לצוץ בעיות נוירופסיכולוגיות כאלה או אחרות או שבעיות קיימות עלולות להחריף. גיבור הספר ומריה שניהם אנשים טרודים ואבודים, שלרגע נדמה שמצאו זה בזה מפלט משאון העולם. 

אקדיש לספר פוסט נרחב יותר בקרוב. בינתיים רק קצת מזון למחשבה.. (food for thought.)