יום שישי, 24 בנובמבר 2017

בין מלנכוליה לספקנות


The most disconcerting part of it, perhaps, is that life nonetheless always goes on, somehow or other

לסופר הגרמני וו.ג.זבאלד התוודעתי אי שם ב-2007, כשרכשתי את עותק באנגלית של ספרו האחרון, אוסטרליץ, בחנות הספרים הלפרס ברח׳ אלנבי בתל-אביב (ככל הנראה, היתה זו החשיפה לה זכה התרגום העברי, שראה אור בהוצאת כתר ב-2006, שגרמה לי לקחת את העותק האנגלי לידי ולרכוש אותו מייד. גם התמונה היפה שעל הכריכה וודאי תרמה להחלטה המהירה.)

זמן-מה אח״כ קראתי גם את ספרו המהגרים, אך בניגוד לאוסטרליץ - עליו גם המלצתי בחום לחבר אנגלי שלא הכיר אז את זבאלד ושהפך במרוצת השנים לחובב מושבע של הסופר - עליי להתוודות שאינני זוכר הרבה מהספר הזה. 


למעלה משבע שנים חלפו מאז כתבתי על המהגרים פה, אך בניגוד למה שכתבתי בשורה האחרונה של הפוסט ההוא, שפורסם בקיץ 2010, לא הזדמן לי לקרוא את ספריו האחרים של זבאלד, טבעות שבתאי ווֶרְטִיגוֹ, אלא השנה, ממש בחודש האחרון. 


הנה תובנה מעניינת שהיתה לי לגבי זבאלד כבר אז, ב-2010:


גיבורי ספריו של זבאלד הם אנשים כמעט חסרי זהות. אנשים שנסיבות החיים או מלחמה העתיקו ממקום אחד והניחו במקום אחר. זרים במקום מגורם, הם מסירים את נשל זהותם המקורית אט אט בפני הקורא עד שהם נותרים עירומים, ובגופם רק זיכרון עמום מעברם, ממחוזות ילדותם. 

סיפוריהם הולכים ונרקמים כמיתולוגיה פרטית, סיפור של חורבן אישי, הרס שהוא בו בזמן חלק מן הסיפור הקולקטיבי, הרי היא ההיסטוריה.

***

במידה רבה תובנה זו רלוונטית גם לטבעות שבתאי וורטיגו שקראתי כאמור ממש לאחרונה, באנגלית.


את שני הספרים ניתן לקטלג מאוד בכלליות כ׳יומני מסע׳ (travelogues) שכן בשניהם המספר, ככל הנראה הסופר עצמו, מתאר מסע שערך: בטבעות שבתאי לאורך ערי החוף של מזרח אנגליה ובורטיגו מתואר מסע בין-ערים שמתחיל בוינה, ממשיך בונציה, מילאנו וחזרה לורונה, וחוזר חלילה.

בין לבין שוזר זבאלד ערב רב של סיפורי-משנה, ביוגרפיות בזעיר-ענפין, של אישים היסטוריים שקיומם נגע, ולו לרגע, במקום הגיאוראפי בו הוא נמצא, והותיר אישזהו חותם בהיסטוריה של המקום, ולעיתים אף בגיאוגרפיה עצמה.

יותר מאשר שהוא תולדה של רצון עז לחקור ולהבין, השיטוט אצל זבאלד, כך נדמה, מתחיל כמענה לאישזהו דחף בלתי-מוסבר, חוסר שקט פנימי שדוחף את המספר לקום ממקום מושבו (משרד שקט של מרצה בקולג׳ בצפון אנגליה, במקרה של זבאלד,) ולתור אחר מענה לשאלה שעל-פי רוב איננה נשאלת כלל, שאלה שאיננה מילולית, או שלא ניתן לנסחה במילים.

בראיון שפורסם בגרדיאן הבריטי, שלושה חודשים לפני מותו, העיד זבאלד -

Places seem to me to have some kind of memory, in that they activate memory in those who look at them

גאוגרפיה כקטאליזטור של זיכרון. עוגיות המדלן של פרוסט. כתיבה כתולדה של גירוי הזיכרון.

הרבה נכתב על-כך שרוח העבר שורה מעל כתביו של זבאלד. אולם הכתיבה של זבאלד, החיפוש אחר דבר-מה חמקמק, היא לדידי אקט אקטיבי ווולנטארי -  תולדה של דחף-פנימי, כן, אך גם רצון לספק איזשהו יצר חמקמק.

***

הנושא המרכזי בספר וֶרְטִיגוֹ (ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תחת השם סחרחורת) היא תחושת הסחרחורת התמידית אותה חווה המספר במהלך מסעו בין הערים שהוזכרו לעיל. התנועה המתמדת בה שרוי המספר היא תולדה של חוסר שקט. ובאמת כל כמה עמודים הוא קם ממקום מושבו וממשיך לעיר הבאה, לעיתים קרובות במעגלים גדולות, כאילו דחף גדול טורד את מנוחתו ודוחק בו להמשיך לזוז.

walking to avoid paralysis - כך מתאר זאת זבאלד בתחילת הספר. אם לא תמשיך לנוע תהפוך בוודאי לנציב מלח. ההיסטוריה תתפוס אותך במוקדם או במאוחר. 

על אף הדימיון בין שני הספרים, וֶרְטִיגוֹ וטבעות שבתאי שונים למדי.

וֶרְטִיגוֹ, שראה אור בגרמנית בשנת 1990, הוא ספר הפרוזה הראשון שכתב זבאלד. כמו בכל שאר ספריו, גם כאן משלב זבאלד תמונות בתוך רצף הסיפור, אולם בניגוד לשאר ספריו אולי, נדמה שבורטיגו הסופר/מספר איננו ׳מתחבא׳ מאחורי אינספור אנקדוטות וסיפורי משנה, ותחת זאת הוא חושף בפני קוראיו הרבה יותר אלמנטים אוטוביוגראפיים מאשר שיעשה בספריו הבאים. 

בניגוד לורטיגו, בטבעות שבתאי, שראה אור ב-1995 בגרמנית, הסופר משתמש באלמנט האוטוביוגראפי - מסע שהזדמן לו לערוך בין כמה ערי חוף וכפרים במזרח אנגליה - כשלד חיצוני לטקסט עשיר שכולל לא פחות מכמה עשרות סיפורי משנה, חלקם בני עמוד או שניים, אחרים נמשכים על פני למעלה מעשרה עמודים.

Such is the dark backward and abysm of time. Everything lies all jumbled up in it, and when you look down you feel dizzy and afraid

כפי שרמזתי, המטה-קטסט שזבאלד מעמיד בטבעות שבתאי מורכב לאין-שיעור מהסיפור ה׳פשוט׳ יחסית של וֶרְטִיגוֹ, אולם בשני הספרים ההתמודדות שמתאר המספר דומה מאוד: בשניהם מאתגר זבאלד את תפישת המקום-הווה בכך שהוא מציג עשרות גרסאות-אפשריות של העבר, אך התוצאה, לפחות לדידו של הסופר/מספר היא תחושה קשה של דכדוך ובלבול, סחרחורת אובדנית.

מה שנותר הוא הניסיון הנואש לשוב על עקבותיך ולחזור לנקודת מרכז בטוחה.  להתחבר חזרה אל הציר.

בטבעות שבתאי זבאלד חוזר ושב לדמותו של הסופר ומדען בן המאה השבע-עשרה, תומס בראון, שנחשב לאחד הסופרים המקוריים בהיסטוריה של הספרות האנגלית, ושהביע בספריו ספקנות כלפי הדוגמות הדתיות שעדיין רווחו בתקופתו:

And yet, says Browne, all knowledge is enveloped in darkness. What we perceive are no more than isolated lights in the abyss of ignorance, in the shallow-filled edifice of the world. We study the order of things, says Browne, but we cannot grasp their innermost essence

זבאלד משתמש בעמדה הספקנית הזו של בראון כקרש קפיצה (נוח, כמובן, שכן בעידן בו אנו חיים ׳הרשות לערער׳ נתונה לכל והספקנות הפכה לכלי-נגח בידי כל-דיחפין) להתנגח בדוגמות מדעיות שמאיבות לדידו על תפישתנו את ההיסטוריה והמרחב-חלל בו אנו חיים.

בבסיסה של ספקנות חדשה זו, מסתתרת אצל זבאלד התובנה העתיקה שככל שאנו מרבים דעת, כן גוברת ההבנה שאיננו יודעים בעצם דבר, שכן:

If we view ourselves from a great height, it is frightening to realize how little we know about our species, our purpose and our end, I thought, as we crossed the coastline and flew out over the jelly-green sea

ובמקום אחר זבאלד מלין כי:

In the final analysis, our entire work is based on nothing but ideas, ideas which change over the years and which time and again cause one to tear down what one had thought to be finished, and begin again from scratch

אכן, כמו רבים מספריו של זבאלד (אולי אף כולם..) גם טבעות שבתאי הוא במהותו טקסט מאוד מלנכולי ופסימי. הידע הרב שמפגין הסופר/מספר ירתק בוודאי כל קורא בר דעת שיצר הסקרנות והרצון ׳ללמוד׳ נטועים בשורשיו, אך ׳הסכנה׳ שבהתמסרות לנראטיב שכזה, כמו בכל עניין אולי, היא באיבוד המרכז, ובהתנקתות מציר החיים. 

אך החיים, למרות הכל, ממשיכים בזכות עצמם. ובוחרים לעצמם נתיבים חדשים בכל רגע.

4 תגובות:

  1. הפוסט המרתק שלך לקח אותי למחוזות הזיכרון של חומרים. למשל מחקרו של ז'אק בנבנישתי על הזיכרון של המים, הטוען כי טיפת מים נושאת בתוכה מאגר מידע של האדם שיצר אותה, או לחילופין מה שידוע כזיכרון של החומר, זהו מצב בו נגיעה בחמר נותרת בתוצאה הסופית גם אם ניסית לתקן אותה במהלך היצירה. ברור שמקומות גיאוגרפים זוכרים, כל טביעת נעל כל פסיעה משאירה חותם, משנה מצב. ראה שרידיו של גטו ורשה והעוצמה שהם מותירים בעיר. אתמול היתה כתבה על המשורר הפולני ולדיסלב שלנגל והבית שבו גר שעדין נשאר עומד על תילו. נאמר בכתבה על העובדה שמשורר/סופר בדיוק ניחן ברגישות הזאת שמעמידה בסכנה את חייו.

    השבמחק
  2. אני מתפעלת כל פעם מחדש מההתפעלות שלך מזבאלד, לצערי עדיין לא הצלחתי להתחבר אליו.. את אוסטרליץ, מודה, טרם קראתי....
    והרשימות שלך תמיד עושות חשק להעמיק בו יותר..

    השבמחק
    תשובות
    1. דווקא הפעם הרגשתי קצת יותר ספקנות לגבי זבאלד, בעיקר כשקראתי את טבעות שבתאי, שהוא כאמור טקסט מאוד עשיר ומלא בסיפורי משנה. מה קראת של זבאלד?

      מחק
    2. התחלתי לקרוא את טבעות שבתאי ואת קמפו סנטו.. את שניהם הפסקתי באמצע.
      אני יודעת שאני צריכה לקרוא את אוסטרליץ...

      מחק