כמה מחשבות על צילום בעקבות קריאה בספרו של רולאן בארת, Camera Lucida (בעברית ראה אור תחת הכותרת, מחשבות על הצילום, בהוצאת כתר.)
מה מספרת התמונה הזו? שני פסי רכבת, כמעט מאונכים, שמובילים לשער. שער למקום אחר.
הפתח. במרכז התמונה. כמו פה פעור שבולע את כל מה שנכנס אליו. פסי הרכבת הם השינים, או הלשון המשוננת.
מה לוחש הפה הזה? האם את ההפך מדבריה המפורסמים של פסל החירות?
Give me your tired, your poor,
Your huddled masses yearning to breathe free
לאן מובילים פסי הרכבת? מדוע אין רכבת בתמונה?
זו הכניסה. אחת הכניסות למקום. מקום ללא שם. מקום שמוביל לשומקום. המקום ממנו שבו הרכבות ריקות.
זהו הפתח לפלאנטה אחרת (ק. צטניק.) למטרופולין המוות (אוֹטוֹ דֹּב קוּלְקָה.)
***
מדוע קודרים השמיים ממעל? מדוע צולמה התמונה בשחור-לבן?
האם לגרסה שצולמה בצבע תהיה אותה השפעה?
***
כמה גרסאות של תמונה זו קיימות? האם השפעתן זהה או שחלקן העתקים בלבד?
מהו המקור? ראיתי את התמונה הזו כ״כ הרבה פעמים בחיי אך אין לי שום זיכרון של פעם ראשונה.
***
איך אני ניגש לתמונה הזו? כיצד אני מנסה להבין אותה?
מה היא מעוררת בי? האם זו אמפתיה, סוג של משיכה? או שמא סלידה, רתיעה. מנגנוני המגננה מתעוררים מיד. אני דרוך ומוכן להביע את מחאתי.
מה מספרת התמונה הזו? מה היא תספר למישהו שמעולם לא ראה אותה. מישהו מפלאנטה אחרת.
***
מתי היתה הפעם הראשונה שסיפרו לי על השואה? האם כל הנראטיב הזה, על אלפי הסתעפויותיו, הוא בכלל תוצר של זיכרון? או שמא הוא בכלל טבוע בנו? מוטבע בנו, מינקות.
אם אראה אותה לבני בן השמונה, שלא שמע דבר על אושוויץ או על מאורעות השואה מימיו, מה יגיד עליה?
***
זהו מקום נטוש. עיר רפאים. מקום שהיה פעם משהו אחר. ששימש לדברים אחרים.
ולמה הוא משמש היום? מעבר להיותו מקום של זיכרון. מקום שהפך לחלק מההיסטוריה אך הוא בה-בעת מעבר לזמן.
ולמה הוא משמש היום? מעבר להיותו מקום של זיכרון. מקום שהפך לחלק מההיסטוריה אך הוא בה-בעת מעבר לזמן.
הוא שייך ולא שייך.
אני מבחין ביותר משאלת הצילום, זו שאלת הזיכרון ועד כמה צילומים אייקוניים מסוג זה משפיעים על הדרך בה אנו זוכרים מאורעות פרטיים או כלליים. מלחמת האזרחים האמריקאית, היתה המלחמה הראשונה שתועדה בצילום והביאה גם אל העורף את זוועות המלחמה במלוא מערומייהם, לא שזה שינה למישו במובן שמדינות ואנשים ועמים חשבו פעם שניה בטרם יצאו למחלמה. הרבה אחר כך צילם ניק אוט הוויטנאמי, שזכה בפוליצר, ילדה הערומה לאחר שפנגעה מנפאלם והפך לאחד הצילומים האייקוניים של מלחמת וויטנאם, לצילום זה כפי הנראה היתה השפעה מסויימת לגבי החשיבה על הזוועה חסרת התכלית של המלחמה הזו ובוודאי על הטמעת הזיכרון הקולקטיבי לגביה. במובן זה הצילום שהבאת כאן של הכניסה לאושוויץ הוא שונה, אין בו דבר המרמז על ההתרחשויות שמעבר לו, עם זאת הוא צרוב בתודעה כפתח השאול, סמל לרצח מתועש ומתועב. עם זאת בעיני מצמרר יותר ההבנה שלמי שאינו מודע לסיפור השואה ומלחמת העולם השניה, אין דבר יותר יומיומי מכניסה של רכבות לתוך שער שיכול להיות תחנת רכבת, מפעל תעשייה וכן הלאה, גם הם יכולים להיותר קודרים בדרכם.
השבמחקאני בהחלט מסכימה עם גל.
מחקצילום הוא הנצחת הזיכרון