קול אישי / קול נשי

 

Why else keep a journal? If not to examine your own filth

Anne Sexton

במקרה או שלא במקרה, קראתי מאז תחילת השנה מספר לא מבוטל של ספרים שנכתבו ע״י סופרות, כמעט כולם תרגילים ב׳כתיבה-עצמית׳ (Auto-Fiction,) ז׳אנר ספרותי שזוכה לפופולריות בשנים האחרונות בארה״ב ובאנגליה, שמשלב כתיבה אוטוביוגראפית עם ספרות-יפה (Fiction,) או עם מַסָּה (עיון).

בהכללה, ספרי Auto-Fiction מאתרים מסע של חיפוש-עצמי, התחקות אחר דבר-מה חמקמק, שבהיעדר מילא מתאימה יותר, נקרא לו - האני. הסופר-מספר הוא בה-בעת האובייקט, והסובייקט של ספרו.

אם הרומן הוא סוג של יצירה אוֹפֵּרָאִית, הפקה רבת-משתתפים עם תפאורה ובגדים מיוחדים, הרי שאוטו-פיקשן לוקח את הקורא אל מאחורי הקלעים; אנו למדים מה מניע את הבמאי/סופר, מה הרקע והסיבות לכתיבה, מה הבעיות הטכניות שמטרידות אותו, וכיוצא בזה.. 

מרבית הספרים שקראתי השנה נכתבו או פורסמו ממש לאחרונה, בשנת 2020. שנה לא פשוטה. מאתגרת. ובמידה רבה, היא עדייין נמשכת. לא הסתיימה..

ולא במקרה, מוטיב ההִתבּוֹדְדוּת (Isolation) חוזר על עצמו בכל הספרים שקראתי.

***

במאמר קצר בשם Feral, שהופיע באחד הספרים הראשונים שקראתי השנה - קובץ מאמרים בשם Funny Weather: Art in an Emergency - מתארת הסופרת ומסאית הבריטית אוליביה לאנג (Olivia  Laing) תקופה בחייה בה ניסתה לחיות בטבע (off-grid.) במשך קרוב לשנה היא חיה לבדה, במבנה רעוע בשדה, מחוץ לעיר ברייטון שבדרום אנגליה, בניסיון להתרחק מהחברה, ו׳להבין דברים׳.

לנג מתארת את תהליך ההִתבּוֹדְדוּת כניסיון להשיל את הכְּסוּת המלאכותית שאנו עוטים כשאנו בחברה: an undoing of the self - ניסיון שלא ממש צלח, משום שאף אם הגוף מצליח להתנתק מן ההמון, המוח, המחשבה מובנים ומותנים- חברתית:

I wonder if there was also an element of punishment, if I was serving a sentence of solitary for the communal crime of environmental despoliation

במאמר אחר בספר,  The future of loneliness, לנג בוחנת באספקט אחר את האדם כיצור חברתי. היא שואלת את עצמה: מיהו האני-שלי כשאני ברשתות החברתיות, יושבת לבד מול המסך המרצד, מתקשרת מרחוק עם אנשים מוכרים, או זרים?

[...] now a problem arises, for the contact this produces is not the same thing as intimacy. Curating a perfected self might win followers or Facebook friends, but it will not necessarily cure loneliness, since the cure for loneliness is not being looked at, but being seen and accepted as a whole person – ugly, unhappy and awkward, as well as radiant and selfie-ready

כדי לרפא את הבדידות, לנג מתעקשת, כדי להגיע למצב של ׳מודעות טהורה׳ (a solid knoweable self) עלינו להתנתק מהאינטרנט, רשת סבוכה שחטאה בהבטחה של מגע בלתי-אמצעי ולעיתים קרובות אך מעצימה תחושה מעיקה של ניתוק ובדידות. עלינו להתיר את הקשרים הסבוכים, להסיר את הכסות המטעה, ולהביט במראה.

***

 

Searching for something lost or missing

ספר נוסף שקראתי השנה, Drifts מאת הסופרת ומסאית האמריקאית קייט זמברנו (Kate Zambreno) הוא מעין יומן המתאר תקופה של כשנה בחייה של הסופרת. היא חושפת בספר את חיי היום-יום שלה, את יחסיה עם בעלה, ספר שהיא מנסה לסיים את כתיבתו, ועוד ועוד נושאים שונים שצצים בחיים.

הזרקור מופנה פנימה, וזמברנו שואלת - אם כתיבה ספרות (fiction) היא שוות-ערך לבְּדִיָּה, מיהו בעצם הסופר?

Writing is a way to counter that other, public, self, who must be constantly polite in order not to get fired

[...] 

And yet I wonder sometimes if my career is not in writing but in depression

ואם הסופר הוא אדם שבודה בדיות למחייתו, איזה עוגן יכול הסופר להשליך בחיים, במציאות, כדי שיוכל לשוב מידי פעם אל עצמו, אל נקודת המרכז?

I wonder why I don't take off wandering anymore. I consider, I could just completely choose to leave my identity, my name, to come someone else? 

Maybe it's the loftiness I felt that some ascribe to the project of writing, as if it's some sort of higher plane of existence. Or the preciousness of it. Or, worse, the idea that  writing is a form of therapy [...] writing isn't about success, or capitalism, it's personal self-directed, sacred [...] But I resent that I'm supposed to sell it. Sell writing. Sell a life of being a writer

***

enduring the unendurable, moment after moment, like an endless drip of water that erodes stone

ספר אחר, שאני מסיים לקרוא בימים אלה, Bee Reaved, מאת הסופרת ומשוררת האמריקאית דודי בלאמי (Dodie Bellamy.) זהו קובץ מאמרים שנכתבו רובם במהלך שנת האבל של הסופרת בעקבות מות בעלה, המשורר קווין קיליאן.

תחילה, האֵבֶל מתואר כניתוק מוחלט מהעולם: מהחברה, מהמציאות..

Widowhood is an anti-space. There is the world. There is you. The connections are erratic and confusing

ובמקום אחר היא מתארת את האֵבֶל כך:

a sense of peering out into the world rather than existing in it 

האָבֵל מנהל מערכת יחסים סבוכה עם האֵבֶל, עם החוסר הבלתי-נתפס שמות בן הזוג הותיר אחריו:

The bereaved clings to all the tender details of dying. When you’ve seen the unseeable, there’s no easy return. Nothing else makes sense

המספרת מתארת את האֵבֶל כשבר-זהות, תהליך בלתי-רצוני של ניתוק מעצמה והיפרדות מהסובייקט שהיתה עד כה. 

את מרבית הטקסטים שבאסופה הזו היא כותבת בגוף ראשון, אך לעיתים היא עוברת לגוף שלישי, כדי לתאר את תחושת הריחוק והחוסר-האונים ממנה היא אינננה יכולה להשתחרר:

Side note about the “I”: Dodie’s gone. I don’t know where she is or when and if she’ll be back [...] For now it’s just me and you. Bee Reaved and Kevin. I have access to her memories and desires, and a prototype of her personality [...] When I say “I,” think Bee with an aura of Dodie. Or vice versa. It doesn’t matter

ובמקום אחר - 

The more Bee tries to hold it together, the more life feels like a reverse-motion cartoon where the painting unpaints itself

כשִׁבְעָה חודשים לאחר מות בעלה, פורצת מגפת הקורונה, והמספרת נאלצת להתבודד, מה שמעצים עוד יותר את תחושת הבדידות והחוסר-מציאותיות שכפה עליה האֵבֶל. 

בלאמי מתמצטת את תחושת החידלון הזו שאפפה את העולם בין-לילה:

The world has turned upside down [...] It feels like a quasi death, or a confused realm between death and life

Now, with the terrible isolation of lockdown, Kevin feels even more dead, a thudding suck-all-the-light-out-of-the-room dead

אך בה-בעת, העובדה שהכל עצר פתאום מלכת מערערת את תחושת הייחודיות שבאובדן האישי ובריטואל האֵבֶל:

The plague is stealing her thunder. It’s as if Bee’s grief has seeped out and filled the world. Her isolation is now the human condition 

אם כולם סובלים, אם כולם בודדים - במה מיוחד הסבל שלי?

***

בטקסט קצר מאת אוליביה לאנג שתורגם לעברית ע״י תומר בן אהרון, היא כותבת על הבדידות שחוותה אחרי שעברה מלונדון לניו-יורק.

׳אחד ההרגלים המיוחסים לבדידות כרונית הוא אגרנוּת,׳ היא כותבת שם. ׳והרי מדובר במצב נפשי המשיק לאמנות.׳ ועוד היא מוסיפה: ׳אגרנים נוטים להיות מופנמים. לעתים אגרנות היא הגורם לבידוד, ולעתים היא משככת את הבדידות ומעניקה נחמה.

מעניין שהמאמר הראשון בספרה של בלאמי, Hoarding as Écriture (אגירה ככתיבה,) מתאר את האוסף הענק של ספרים, כתבים וחפצים שקווין ׳הוריש׳ לדודי כשנפטר - שאריות של חיים.

דודי חולקת את לבטיה עם הקוראים, האם להיפטר מהשאריות, או לחיות עימם, כפי שהיא חיה עם הזכרונות שנותרו לה מחייה עם קווין.

׳׳האם זו הסיבה שחפצים מהלכים קסם על האדם הבודד: הידיעה שהם יחיו אחרינו?׳ לאנג שואלת.

***

אנו קוראים כדי להזין איזשהו רעב, איזושהי סקרנות לגבי העולם, לגבי החיים. בספרים הנ״ל ובעוד כמה ספרים מאת סופרות אמריקאיות שלא הזכרתי פה (בין השאר קראתי את Chelsea Girls מאת איילין מיילס, את Time Is the Thing a Body Moves Through מאת טי פליישמן, ואת The Unreality of Memory מאת אליסה גברט) מצאתי קול אישי ואותנטי, שיותר משהוא מנסה להשיב על שאלות (קול גברי?) הוא מבקש לשאול שאלות, ואף להותיר את חלקן פתוחות.. 

כמה מילות עידוד..

ציטוט מתוך ספרו של הסופר והמסאי האיטלקי רוברטו קאלאסו, The Unnamble Present, שראה אור בתרגום לאנגלית בשנת 2020: 

 
The more insubstantial the world is, the more people there are to complain about it. But even their complaint is insubstantial. 

Robert Frost examined the difference between “grievances” and “griefs” in his introduction to a posthumous collection by E. A. Robinson, a poet he much admired: “Grievances are a form of impatience. Griefs are a form of patience. 

We may be required by law to throw away patience as we have been required to surrender gold; since by throwing away patience and joining the impatient in one last rush on the citadel of evil, the hope is we may end the need of patience. 

There will be nothing left to be patient about. The day of perfection waits on unanimous social action. 

Two or three more good national elections should do the business. 

It has been similarly urged on us to give up courage, make cowardice a virtue, and see if that won't end war, and the need of courage. 

Desert religion for science, clean out the holes and corners of the residual unknown, and there will be no more need of religion. 

(Religion is merely consolation for what we don't know.) 

But suppose there was some mistake; and the evil stood siege, the war didn't end, and something remained unknowable. 

Our having disarmed would make our cat worse than it had ever been before. 

Nothing in the latest advices from Wall Street, the League of Nations, or the Vatican inclines me to give up my holdings in patient grief." It was the definitive response to all pacifism and to all grievances about the way of the world. 

קול מן העבר

קובץ מאמרים חדש מאת הסופר ומסאי טג׳ו קול הוא בד״כ אירוע מעורר שימחה.

על קול כתבתי לראשונה בבלוג הזה לפני למעלה מעשור, כשראה אור הרומן היחיד פרי עטו, Open City (נובלה שכתב ראתה אור בניגריה תחת השם Every Day is for the Thief בשנת 2007.)

קובץ המאמרים Black Paper: Writing in a Dark Time ראה אור לפני כחודש והוא מאגד כעשרים ושש טסקטים שפורסמו בשנים האחרונות בכתבי עת יוקרתיים כמו הניו יורק טיימז או שנישאו כנאומים בהרצאות שונות (באחת מהן, A Quartet for Edward Said נכחתי בברלין באביב 2018.)

כפי ששם הקובץ מרמז, הטקסטים המאוגדים בו נכתבו רובם ככולם בזמן של חשיכה.

חשיכה פוליטית, חברתית ותרבותית: ממשל טראמפ; ההגירה ההמונית מסוריה מוכת מלחמת האזרחים לאירופה; מחאות תנועת ה-Black Lives Matter כתוצאה ישירה להתחזקות האלט-רייט בארה״ב; ולקינוח, מגיפת הקורונה - כל אלו עוררו בקול את הצורך ׳לשוב למקורות׳ ולנסות ולמצוא בהם מקור של אור ותקווה, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר:

Black Paper is an account of how I sought out help of photographers, poets, painters, composers, translators, voyagers, mourners, and mentors to apprehend the wisdom latent in the dark.

התוצאה היא מקבץ טקסטים שנכתבו רובם ככולם בנימה אישית חדורה בפוליטיות נוקבת.

המאסה הפותחת, After Caravaggio, היא ככל הנראה הטובה ביותר בקובץ. קראתי אותה לראשונה הקיץ, כשראתה אור במהדורה דיגיטאלית מיוחדת באתר הניו יורק טיימז. קול מתאר בה ביקור שערך בדרום איטליה ובאי מלטה, סיור בו התחקה אחר עקבותיו של הצייר בן המאה השבע-עשרה, שיצר את הטובים שבציוריו כשהיה במנוסה משלטונות הוותיקן, אחרי שהרג אדם.

תוך כדי הסיור בכנסיות המחזיקות בציורי הקיר של קאראווג'ו ובמוזיאונים, קול נתקל פעם אחר פעם במהגרים מאפריקה, אף הם בסוג של מנוסה, שעושים הכל כדי לשרוד באירופה הלבנה והשבעה. קול מצליח לשלב בין שני הנראטיבים המקבילים, שנדמה שהם שייכים לעולמות אחרים לגמרי, באופן מרתק ומעורר השתהות.

במאמר אחר שהזכרתי לעיל,  A Quartet for Edward Said, קול מתאר בארבע תנועות ביקורים בארבע מקומות, החל בניו-יורק, דרך רמאללה, ביירות ולבסוף ברלין. בין הדילוגים בנקודות הגאוגרפיות השונות הוא משתף את הקוראים בקריאה שלו בטקסטים של מחבר אוריינטליזם. 

במאסה בולטת אחרת, Passages North, קול מתאר ביקור שערך בנורווגיה, כמה שנים אחרי אירועי 22 ביולי 2011, בהם נרצחו כשבעים ושבע בני-אדם ע״י אנדרס ברינג ברייוויק, נורווגי בן 32. לפני ההתקפות, בריוויק פרסם דברים רבים בגנות ׳התפשטות הג'יהאד האסלאמי׳ באירופה, וכן פרסם מניפסט בן 1,516 עמודים שקרא, בין השאר 'להשמדת המרקסיסטים האירופיים וגירוש המוסלמים מאירופה'.

נורווגיה בה קול מבקר, כמה שנים לאחר האירועים, היא ארץ רדופת רוחות, במצב של הכחשה עמוקה, הן לגבי עברה הקולוניאלי והן לגבי התחזקות הימין הקיצוני בה בהווה:

[...] one must recall that nearly a hundred thousand people were transported across the Atlantic on Danish and Norwegian ships between 1670 and 1802. From Copenhagen, liquor and weapons to Africa; from the Golf Coast, enslaved people to the Caribbean, sugar, tobacco and mahogany back to Europe. The so-called triangular trade. 

***

תחושת אחריות ואשם מלווה את רוב הטקסטים שבקובץ הזה. קול מבקש לנתח ולהבין כיצד אנו יכולים להמשיך ולקיים את האנושיות שלנו, עם כל המחוייבויות שנדרשות לכך,ובה בעת להכיל את אנושיותם של אנשים אחרים - מהגרים, אאוטסיידרים, ואפילו רוצחים.

האם נעמוד ונצפה מהצד בזוועות בזמן שהן מתרחשות? 

At the National Museum, in front of the most famous painting in Scandinavia, I see one tourist after another pose for a picture. They pose in front of The Scream in the silent pretence of a scream, hands held up to faces.

Perhaps I am thinking about the ongoing disaster in American politics. Perhaps I am thinking about the slow-motion disaster everywhere, and the real pains that come with it, the wounded, the wounding continual. In any case, I cannot enter into the spirit of pretend screaming but am instead reminded again of the words Aimé Césaire wrote in his Notebook of a Return to the Native Land:

    Beware of assuming the sterile attitude of a spectator, for life     is not a spectacle ... a man screaming is not a dancing bear ...

שנת קריעה

It's enough to make you despair: to read everything and remember nothing. For one forgets everything. Do your damnedest, it all vanishes. Here and there a few scraps remain, fragile as those puffs of smoke which show that a train has passed.

Jules Renard, Journal 1887-1910

שנה חלפה מאז שעדכנתי לאחרונה בבלוג זה.

לכל הדעות, היתה זו שנה מאתגרת למדי, מהרבה מאוד בחינות.. ואולם, בין הסחות הדעת הרבות, הספקתי גם לקרוא במהלך השנה הטרודה הזו לא מעט ספרים! בדיעבד, מדובר במבחר די אקלקטי,  מרביתם נכתבו לפני כמה עשורים טובים..

החל מ-Livret de Famille מאת הסופר הצרפתי זוכה פרס נובל, פטריק מודיאנו שכבר כתבתי עליו מספר פעמים בבלוג הזה (הספר ראה אור בעברית ב-1984 תחת השם תעודת זהות משפחתית, בהוצאת זמורה.) וכלה ביומנים של הסופר בן המאה התשע-עשרה ז׳ול רנאר, המצוטטים פה לעיל. זו אסופה יפה של אפוריזמים שראתה אור לאחרונה באנגלית במהדורה יפה, עם הקדמה מאת הסופר הבריטי ג׳וליאן בארנס.

בין שני הספרים האלו קראתי כתריסר ספרים אחרים ששווים איזכור..

אל הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שעותק של ספרו לוליטה עומד מיותם על מדפי ספרייתי זה קרוב לעשור (לא קראתי בו עד כה, מסיבה זו או אחרת..) הגעתי דרך קובץ המאמרים Visiting Mrs. Nabokov, מאת הסופר הבריטי מרטין איימיס. במאמר שגם נושא את שם הקובץ מתאר איימיס ביקור בביתו של נבוקוב בשוויץ, שם העביר את שנותיו האחרונות.

הקובץ מאגד כתבות שפרסם איימיס בעיתונים בריטיים בשנות השבעים ושמונים של המאה-העשרים, וכולל, בין השאר, מפגש עם רומן פולנסקי בפריס ב-1979; טיול עם קבוצת הכדורגל האנגלית, ווטפורד, בסין הקומוניסטית; מפגש עם הסופר האמריקאי ג׳ון אפדייק, ועוד ועוד..

עוד אסופת מאמרים יפה קראתי בסוף השנה שעברה, The Life of Images מאת המשורר והמסאי צ׳ארלס סימי׳ק. לסימיק התוודעתי במגזין הניו-יורקר עליו אני מנוי זה למעלה משנה. הנה שיר קצר ויפה פרי-עטו:

There Is Nothing Quieter

Than softly falling snow

Fussing over every flake

And making sure

It won’t wake someone

***

עוד היכרות שהתאפשרה בזכות הניו-יורקר: הסופרת האמריקאית ויויאן גורניק, שאת ספרה Fierce Attachments קראתי בשקיקה ובעונג אמיתי.

הספר, שראה אור בארה״ב בשנת 1986, הוא מעין אוטוביוגרפיה שעוסקת בילדותה ובגרותה של הסופרת בשכונת קווינס שבניו-יורק, בת למהגרים יהודים פרולטרים-קומוניסטים, ובפרט מתארת בפרטי-פרטים את יחסיה של הסופרת עם אימה, אמא יהודיה פר-אקסלנס.

זהו ספר נפלא שמומלץ בחום.

גורניק, כיום בת 85, עדיין מתגוררת במנהטן, אך בשנות השבעים היא חיה בישראל במשך חצי שנה. זו רשימה מעניינת שכתבה ב-2013 על חוויותיה בארצנו הקטנה.

***

חזרה לנבוקוב.. קראתי בשנה האחרונה שניים מספריו.

The Eye, מספריו המוקדמים של נבוקוב, נכתב בברלין, בה חי הסופר למעלה מעשור כשגלה מרוסיה אחרי המהפיכה הבולשביקית. ושני, הרומן Pnin, שנכתב באנגלית כמה עשורים מאוחר יותר, כשנבוקוב חי בארה״ב, עוקב אחר קורותיו של פרופסור פנין, מרצה זוטר המלמד רוסית באוניברסיטה זניחה בארה״ב, ומעביר זמן רב במחשבות עקרות על גרושתו ובנם המשותף..

***

סופר נוסף שקראתי לראשונה השנה הוא ז׳ורז׳ סימנון הבלגי. שנים הוקסמתי מן התרגומים היפים של ספריו שראו אור בעברית בהוצאת עם-עובד, אך מסיבה זו או אחרת לא קראתי בהם. נדרשה ככל-הנראה איזו התערבות, וכשזו קרתהצדה את עיני, המהדורה האנגלית של ספרו Pietr the Latvian בביקור בחנות ספרים שכונתית דווקא משום שהספר תורגם ע״י דייויד בלוס. בלוס תרגם גם את ספריו של ז׳ורז׳ פרק מצרפתית לאנגלית, וכמו-כן פרסם ביוגרפיה על חייו של הסופר, חיים במילים, שראתה אור גם בעברית, בהוצאת בבל, לפני כמה שנים..

הקריאה בספר הזה עוררה את תאבוני לקרוא ספרים נוספים של סימנון, ומייד רכשתי גם את ספרו המפורסם The Man who watched Trains go by (ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד, לפני למעלה מעשור.) זהו ככל הנראה האחרוןן אחד הספרים הטובים שקראתי השנה..

אם כבר נגעתי בענייני דירוג, הרי שבמקום הראשון אציב ככל-הנראה את הנובלה The Dead, שקראתי לאחרונה, מאת הסופר השוויצרי כריסטיאן קראכט, שכבר הזכרתי בבלוג הזה פעם או פעמיים.. 

המתים היא נובלה היסטורית סבוכה, שמתרחשת בחלקה בברלין של שנות השלושים של המאה העשרים, ובמקביל, בעותה העת, בבירת יפן, טוקיו, שגם היא היתה עדה לתהפוכות פוליטיות רבות בשנים אלו.

ספר נוסף שקראתי מוקדם יותר השנה, מתרחש באותה תקופה בערך: - Summer Before the Dark מאת הסופר הגרמני, וולקר ויידרמן. 

הרומן הזה, שמתרחש ברובו בעיירת הקיט הבלגית אוסטנד בשנת 1936, עוקב אחר חברותם של הסופרים שטפן צוויג ויוזף רות. זהו ספר מרתק שסוקר את קורותיהם של מעגל אמנים, סופרים ומוזיקאים, שהפכו בהרף עין לפליטים ממולדתם עקב עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה.

***

ושוב.. דבר מוביל לדבר.

בעקבות הקריאה בספרו של ויידרמן, קראתי גם את הנובלה Chess, מאת שטפן צוויג (ראתה אור בעברית, בהוצאת תשע נשמות.) את הספרון הדקיק הזה קניתי לפני קרוב לעשור בלונדון אך לא קראתיו עד השנה - ההמתנה השתלמה!

ועוד לא אמרתי מילה על Triptyich מאת ג׳ונתן ליטל, מחבר האפוס-רומן נוטות החסד. זהו מחקר קטן באנגלית על ציוריו של פרנסיס בייקון, שראה אור בהוצאת Notting Hill Editions הבריטית..

אין ברירה אלא לסיים עם ציטוט נוסף מיומניו של ז׳ול רנאר, שהזכרתי לעיל:

One would need another lifetime for art, and then another for music, and so on. In three or four hundred years, one might conceivably complete one’s education.