השמיים נופלים: לורנצה מאצטי. לסלוח ולשכוח?

טבעם של תאים שהם מתים או מתפצלים. כך בטבע וכך גם בחיים.

כך מתפרקות להן מפלגות גוועות ומולידות מתוכן סיעות עם סדר יום עמום וכך גם פורחים מתוך הוצאות ספרים 'גדולות' ענפים שמבקשים לגדול בנפרד.

הוצאת סמטאות ספרים היא דוגמא לחדשנות והתנגדות לסיאוב. אוריאל קון, שערך בשנים האחרונות את סדרת "ליברו" בהוצאת כתר ואת סדרת "אלדורדו" בהוצאת כרמל, הקים לאחרונה את סמטאות בקול תרועה, כראוי למהפיכה קטנה (או לפחות ללידה קטנה).

ואכן, אם לשפוט על פי שני הספרים הראשונים שראו אור בהוצאה בתחילת השנה האזרחית, השמיים נופלים מאת לורנצה מאצטי ורשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל מאת של אסקילדסן (לא נפוט כאן את תוכן הספרים. כ"א וטעמו..) הרי שמדובר לפחות מבחינת הגשה בסטאנדארט חדש של הוצאה לאור: שני הספרים ראו אור בפורמט ספר-כיס, עם סרט אדום קטן סביבם, ובכל ספר יש סימניה קטנה שהותאמה לספר, עם פרטים על הספר ועל הסופר/ת.

כך, עוד לפני שפתחת את הספר והחלת לקרוא בו, אתה יודע שצפויה לך הנאה מובטחת, לפחות בכל הקשור לחשיבה על חווית הקריאה.

עם כל האמור לעיל, הבחירה להוציא לאור את הספרים בפורמט של ספר כיס מעוררת בי יחס אמביוולנטי.

מצד אחד, הלוואי שכל הספרים יראו אור בפורמט כיס: מתאימים בדיוק לכיס של הז'קט או לכיס האחורי של המכנס (תיזהרו לא לשבת עליהם!) אפשר לשלוף אותם כמעט בכל מקום ולקרוא בהם כמעט בהיחבא (במחוזותינו עדיין לא נהוג לקרוא ספר בנונשלנטיות כמו באנדרגראונד האנגלי, הסאבווי האמריקאי או המטרו הפריזאי, צריך לעשות את זה בדיסקרטיות..)

מצד שני, צערי בצד המוציא לאור. ספרי הכיס סמויים לרוב מעין בחנויות הספרים, כשהם חבויים בין ים הספרים החדשים והישנים, שרובם מודפסים בפורמט גדול יותר. כך, נעלם מעיני כל האורח המסתורי מאת גרגואר בוייה, וגם מיזמים שונים של הוצאת ספרי כיס דעכו כלעומת שהופיעו (חוץ אולי מסדרת פרוזה אחרת של הוצאת עם עובד).

***

ובכל זאת, לעלילה.

השמיים נופלים היא נובלה הכתובה בפרגמנטים, והיא מסופרת מנקודת מבטה של פני, ילדה קטנה באיטליה הפשיסטית של שנות הארבעים של המאה שעברה. פני ואחותה, בייבי, נמסרו לאימוץ על ידי אביהן לאחר שאימן נפטרה והן חיות עם דודן היהודי, אדם עשיר ובעל השפעה.

עולמן של הילדות סובב כולו מסביב לשלוש דמויות פטריארכליות: הדוד חמור הסבר השולט ביד רמה בווילה שעל הגבעה, ישו החומל שמביט בהן מבעד למחברות בית הספר, וכמובן הדוצ'ה (בניטו מוסליני), שדיוקנו נישא בכל מקום והעם האיטלקי כולו עושה את דברו. אמנם, הבתולה הקדושה נותנת מידי פעם הופעה, אך גם היא נהפכת בדמיונה הקודח של ילדה מבולבלת ל"בתולה הקירחת" (כמו הדוצ'ה).

פני הקטנה מבולבלת מריבוי האבות הסמליים הזה, וכולה התאוות וכמיהה לאהבה:


אני חושבת על היום שבו הדוד יבין שאני טובה ושהאמת שלי אמיתית. אני מדמיינת אותו בא אלי בזרועות פתוחות כדי להשלים ולתת לי את כל הנשיקות ואת כל החיבוקים שהוא לא נותן לי אף פעם.
ו
יום אחד אברח מהבית הזה שבו אף אחד לא מנשק אותי ואף אחד לא מחבק אותי. לכולם יהיה כל כך טוב בלעדי ואלזה לא תצעק עוד שאני מפריעה לה במטבח או כשנעלם לה העוף (כי לקחתי אותו אל הכלב העזוב המסכן הזה שבייבי ואני מצאנו), ומרי לא תצעק עוד על זה שאמרתי ללאונרדו שהיא מאוהבת בו. האם שיקרתי רק כי קראתי את זה ביומן שלה? לא, אמרתי את האמת והענישו אותי.

ואכן, הבלבול והסתכול מן המציאות הלא ברורה חוגגים בהשמיים נופלים: כמו בחלק הראשון של ספרו של דוד גרוסמן, עיין ערך אהבה, מומיק, גם בהשמיים נופלים מבינים הילדים את הדברים פשום כמשמעם, ופועלים על מנת להציל את נפשו של הדוד היהודי מן השטן והגיהנום שמצפה לכל הנפשות הטועות, לדברי הכומר.

ממש כמו בספרו של גרוסמן, שם נאבק מומיק במרתף ביתו בחיה הנאצית הרעה, כך גם בספרה של מאצטי, מייסרים הילדים את עצמם כדי 'להציל את הדוד':

בנינו כנסייה ביער. בכנסייה גם בייבי ואני יכולנו לקיים את המיסה בימי ראשון. כולנו היינו כורעים ברך מול המזבח. היינו מוציאים חתיכות שוקולד מקופסת פח, שוקולד שוויתרנו על אכילתו כדי להציל את הדוד, ולכן היינו מניחים אותו על המזבח [...] כדי לסבול יותר היינו שמים אבנים קטנות וחדות מתחת לברכיים כל הזמן שארכה אמירת מחרוזת התפילה. [...] לאה אמרה שתרזה הקדושה הייתה מצליפה בעצמה בכל יום נוכח הצלב, ושפרנציסקוס הקדוש ישן על הארץ אפילו כשהוא היה חולה [...] החלטנו שגם אנחנו צריכים לענות את בשרנו ולישון על הארץ. ואז פיירינו הלך לחפש מקל הליכה וחזר עם שוט מקנה סוף. "תצליף בי!" אמרתי. 

אולם בטון המתיילד והנאיבי של מאצטי (על אף ההומור הרב שמקנה הדבר לסיפורה) גלומה גם בעייתיות עמוקה: אנו נוטים לשפוט בסלחנות סיפור שנמסר מנקודת מבטו התמימה של ילד. גישה שלא היתה עוברת בשלום אם היה מדובר, נניח, בגרמניה הנאצית, אך עוברת בחן כשמדובר ברפובליקת הבננות של מוסליני (האם העולם לא ׳שוכח וסולח׳ לכל אחד משיגיונותיו של הדוצ׳ה בן זמננו, ברלוסקוני, בטענה שהוא לץ לא מזיק?).

לסיום, קל להבין מדוע נמשך כ"כ הבמאי האיטלקי פדריקו פליני לספרה של מאצטי. בדיוק כמו אצל פליני (רומא, וזכרונות, לדוגמא), הנראטיב של מאצטי הוא קקופוניה של קולות, דעות קדומות, חצאי אמיתות ומציאות הזויה - בדיוק כמו החיים, בעיקר בעת מלחמה.