מלון טרמינוס

Heaven? Hell? The afterlife? All nothing. Just a waste of time. The imagination never stops working but we’re not one jot nearer the truth

Krasznahorkai, Satantango

We could go so far as to say that it is the human condition to be grotesque, since the human animal is the one that does not fit in, the freak of nature who has no place in the natural order and is capable of re-combining nature's products into hideous new forms 

Mark Fisher, The Weird and the Eerie

מה עלול לקרות לנו אם נעזוב את אזור הנוחות שלנו? אם נלך ממקום מוכר ובטוח וננסה לסייר במחוזות לא מוכרים.. מהי הסכנה הטמונה בחדירה אל אותה אדמה זרה - Terra Incognita?

בשבוע האחרון, במקרה או לא, קראתי במהלך נסיעת עבודה קצרה את הרומן הקצר Atlantic Hotel מאת הסופר הברזילאי ז'וֹאַאוֹ ז'ילברטו נול, שראה אור בשנת 1989. את מרבית הרומן קראתי במהלך הטיסה אך חלקו נקרא גם, באופן אירוני למדי, בחדר מלון.

נול נפטר בחודש מרץ השנה, בגיל 70. זה הספר השני שלו  שתורגם לאנגלית. בעברית ראה אור הספר פושטקים בהוצאת זיקית (כיום מודן.) 

***

Atlantic Hotel נמסר בגוף ראשון ומתאר מסע שעורך המספר חסר השם בין הערים ריו דה ז׳נרו ופורטו אלגרה. זו אודיסיאה מודרנית שבמהלכה נפגש המספר עם שלל דמויות, חלקן מנסות להזיק לו וחלקן באות לעזרו. אך כולן, כך נדמה לפחות, בורחות ממשהו.

המספר הוא אדם חסר זהות שמזוהה בטעות כשחקן טלנובלה. מאוחר יותר הוא מזוהה ככומר ומתבקש לערוך טקס אשכבה.

לאורך כל העלילה הוא משנה את זהויותיו באופן קפריזי וחסר מטרה. משהו טורד את מנוחתו ודוחף אותו לנוע הלאה כל הזמן. הוא חסר מנוחה באופן לא ברור. 

הרומן הקצר מתחיל ומסתיים בחדר מלון. ובמוות. בתחילת הרומן נכנס המספר אל בית מלון בדיוק ברגע ששוטרים מפנים ממנו אדם מת. בסופו הוא יימצא את מותו בחדר מלון אחר.

מחדר המלון הוא ממשיך לתחנת האוטובוסים המרכזית, שם הוא עולה על אוטובוס ליעד לא מתוכנן. הוא מתיישב ליד בחורה אמריקאית צעירה שמספרת לו שהיא אריכאולוגית במקצועה, ושנפרדה לאחרונה מבעלה לאחר שבנם הקטן מת. זמן קצר אח״כ היא מוצאת את מותה כשהיא נוטלת כמות גדולה של כדורים  נגד דיכאון. גיבור ספרנו ממשיך הלאה, כבורח מגורל.

הוא מגיע לעיירה קטנה ומתיישב בבאר. הוא שואל אם מישהו מתכנן לנסוע לכיוון xxx ובעל הבאר משדך לו את בן דודו, שמתכנן לנסוע למחרת לyyy. הוא מצטרף אליו ונקלע במהרה לסכנה נוספת, ממנה הוא חומק בשן ועין.

גם בהמשך הרומן הוא מוצא את עצמו חדשות לבקרים בסכנה. המוות אורב לו בכל פינה, ואיננו מרפה ממנו.

***

שלא כמו ביצירות ספרותיות רבות ואחרות, נדמה שגיבור ספרו של ז׳ואו ז׳ילברטו נול הוא אדם פסיבי לגמרי, באופן שעלול להטריד את הקורא שמצפה לדמות שמונעת על ידי מטרה נראית לעין. 

דברים קורים לו כאילו מעצמם. במקום בו דמויות אחרות חוות דברים ומגיבות להתרחשויות בהתאם, הוא בעיקר בורח כתגובה לכל מה שקורה לו.

נדמה שהוא מתנגד לפיתוי האנושי כ״כ לחקור או לנסות ולהבין את האירועים שקורים לו. פעולותיו גחמניות יותר ויותר, והתנהגותו נעשית יותר ויותר חסרת היגיון.

נראה שבאמצעות האופי הפאסיבי הזה, והעובדה שגיבור הרומן הוא חסר זהות, מנסה הסופר להעלות שאלה בסיסית וחשובה: כמה טוב באמת מכיר כל אחד מאיתנו את עצמו? ובאופן מעמיק יותר: כמה אנו מודעים לדחפים הפנימיים שמניעים אותנו, או שגורמים לנו להגיב האופן כזה או אחר למה שקורה לנו.

***

לאורך כל העלילה הפתלתלה של הרומן הקצר הזה נדמה שהסופר מנסה להעביר לנו איזשהו מסר על אופיה הלא-מֻבְנֶה של המציאות. פעמים רבות, הוא אומר לנו, אין יחסיות של סיבה ותוצאה. נדמה שהסופר נמנע מלהביע ביקורת, ישירה או עקיפה, על הנעשה בעלילת הרומן. ניתן להאשים אותו בכהות רגשית, או בהימנעות מנקיטת עמדה. אך כאן גם כוחו של הרומן הלא-צפוי הזה.

ובכל-זאת עולה שאלה לאחר הקריאה במלון אטלנטיק: איזה ערך יש לאמת בעולם שבו התרחשויות הן שרירותיות לגמרי?