יום שבת, 9 במאי 2009

See No Evil, Hear No Evil, Speak No Evil

 
שלושת הקופים מסמלים חוכמה, בתרבות המזרח.

אצל הבמאי הטורקי נורי בילז' (Üç Maymun, 2008) הם מסמלים דווקא טפשות, או לפחות אוזלת יד.

לקולנוע הטורקי, והבלקאני בכלל, היסטוריה ארוכה של בדיקה עצמית, שלא הייתה מזיקה גם לקולנוע הישראלי, הבוחר לעיתים תכופות מדיי דווקא בנוסטלגיה או בפנטזיה (ראו ביקור התזמורת, בופור, ואלס עם באשיר ואפילו חתונה מאוחרת).

הקולנוע הזה (או לפחות זה המצליח לעשות את דרכו מבעד למסך הברזל העומד בינינו, "המערב", והעולם השני), עוסק בעיקר ביחסים בין אדם לאדם, בדת ובאמונה ובמידות המוסר האנושי בכלל (בהקשר זה, מומלצים במיוחד סרטיו האחרונים של פתיח אקין, הצד השני של גן עדן, עם הראש בקיר וCrossing the Bridge The Sound of Istanbul film, הקולנוע המוקדם של אמיר קוסטריצה [מסע העסקים של אבא וזמן הצוענים במיוחד] או סרטים מוקדמים יותר כמו Yol, התורכי-קורדי).

שלושת הקופים של בילז' הם אם, אב ובנם המשותף.

בתחילת הסרט הולך האב לכלא במקום הבוס שלו, שדרס מישהו באישון ליל, כשהיה תחת השפעת המשקה. האם והבן נותרים לבדם, כשכספו וחסדיו של הבוס הם כל מה שנותר להם להישען עליו. עד מהרה מתחילה האם לנהל רומן עם הבוס, והבן, המבקש לנקום את חרפת אימו ובושת אביו, הורג את הלה.

מלבד למשחק המאופק (במשך רוב הסרט, אפשר ממש לחתוך את האוויר בסכין)והצילום המדהים של Gökhan Tiryaki, הסרט הוא מאותם סרטי אוירה שממשיכים לזרום מכיוון מזרח אל אקרני המערב. אם זאת, במאי הסרט אינו חושש מהתמודדות עם נושאים קשים כמו חיים ומוות, אמון ובגידה ומוסד המשפחה כערך עליון.
אל תצפו פה לקתארזיס (שעל פי רוב כאילו נדרש ע"י הצופים מקולנוע שכזה - אם כבר טרחתי לסבול סרט באורך מלא בטורכית, לפחות שירוממו את רוחי!).

הסוף פה אפור ופתוח כמו ההתנהלות של דמויותיו לכל אורך הסרט, שמתחילות בשום מקום, עוברות את מה שהן עוברות, ונשארות ללא כלום בידן.

אם זאת, הסרט אינו נמנע ממוסר-השכל וקריצה ישירה אל עיני הצופה - החיים במזרח קשים מאוד, אך לפחות לא ממצמצים בעיניים כשהשמש שוקעת..

אין תגובות:

פרסום תגובה