הרומן שלי עם אוהה

בלתי אפשרי לכתוב על הרומן נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל, מבלי להאריך תחילה על הקושי שבכתיבה זו.

קושי זה נובע ראשית ממעורבות הקורא בסבך העלילה רחבת היריעה הנמשכת לאורך שנות מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של גיבור הספר, ד"ר מקסימיליאן אואה, משפטן וקצין ס.ס, המתאר את קורותיו, בגוף ראשון, במקביל למחשבותיו והזיותיו המועברים לקורא באופן חד, נטול מטאפורות ונטול תחושות אשמה.

וכך נפתח הרומן:

"אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה."

אנחנו לא אחיך, אתם עונים, ואנחנו לא רוצים לדעת. 

והוא ממשיך:
"אמת, זה סיפור קודר, אבל גם מאלף – ממש מעשה מוסר, אני מבטיח לכם. זה עלול להיות קצת ארוך, ככלות הכול קרו הרבה דברים, אבל אם במקרה אתם לא מאוד ממהרים, אולי תמצאו את הזמן. ונוסף על כך, זה נוגע לכם: אתם עוד תראו כמה שזה נוגע לכם. אל תחשבו שאני מנסה לשכנע אתכם במשהו: בסופו של דבר הדעות שלכם הן עניינכם. אם החלטתי לכתוב, מקץ כל השנים האלה, הרי זה לעשות בדברים סדר בשבילי, לא בשבילכם. שנים ארוכות אדם רומש על פני האדמה כמו זחל, בציפייה לפרפר המרהיב והשקוף שגלום בו. ואז הזמן עובר, ההתגלמות לא באה, הוא נשאר בשלב הזחל, עובדה מצערת."

מעורבותי כקורא בעלילת הספר, תחילתה בעובדת היותי דור שני לשואה, עם משיכה לכל דבר שנכתב על הנושא, מה שהביא אותי לספר עם דעות מוקדמות, עם רגשות הנעוצים בבית גידולי (נכתב רבות על בני הדור השני.)

בין יתר הדעות והמחשבות, התחלתי את הקריאה עם תחושה מוצקה של שנאה ארכאית מהולה בפחד שאול מדמותו של קצין הס.ס כמגלם במהותו את תמצית הרוע באשר הוא, ולא רק זאת, אלא גם שדמות זו היא נטולת אישיות משל עצמה, נטולת פנים, היא יחיד המקפל בתוכו רבים אחרים. ובכל הופעה של יחיד כזה, בין אם במשפט איכמן או בראיון שקלוד לנצמן עורך לשומר ס.ס במחנות ההשמדה, בסרטו שואה, לא היה אלא לתקף את התחושה הקיימת בלאו הכי.

אלא שד"ר מקסימיליאן אוהה, המכונה מקס, סודק באיטיות את כל התחושות האלה, עד כדי מבוכה של ממש. הוא ניצב בפני הקורא, כדמות אינדיבידואלית, ממשית שאינה מייצגת איש מלבד עצמו ולמרבית הפליאה מצליח אף לעורר הזדהות שקשה להודות בה, אף על פי שהוא מעורב גם בחלקים המזוויעים ביותר בהשמדת יהדות אירופה, המוכרים היטב לכל קורא ישראלי בר דעת ואף יותר מזה, היסטוריית חייו המורבידיים הנשזרת לאורך הספר בזיכרונותיו ובהזיותיו אינה מקלה על אחת השאלות המרכזיות העולות מקריאת הספר, איך לעזאזל מצליחה דמות כזו לעורר הזדהות בלב הקורא?

אינני בטוח שיש ביכולתי לענות בוודאות על שאלה זו, אך אספר שקראתי את הספר כמי שמנהל רומן עם הספר עב הכרס (940 עמ' בגרסה העברית בכריכה קשה, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. תרגם ניר רצ'קובסקי) שמצא עצמו שוכב על הכרית שלצידי ודפיו מתקמטים. ווידוי זה שלי על הרומן שלי עם נוטות החסד לא נמסר בקלות והוא חלק מהקושי שבכתיבה.

קורותיו של מקס, תחילתן כסופן בסערה מתמדת של אירועים, המבטאים היטב את אופייה של התקופה שבה חי, בלתי נתפסת והזויה לעיתים למי שלא חווה על בשרו את האירועים ממש. בתוכם הרצח השיטתי של מה שהממסד הגרמני הרשמי מכנה, אויבי המשטר. אצל מקס, המאמין באדיקות במפלגה הנאציונל סוציאליסטית, אירועים אלה מתקיימים כהכרח שעליו לבצע מתוקף, אך השפעתם המחלחלת לתוכו כאדם על מורכבות רבדיו היא ליבת הספר.

אביא כאן מספר ציטוטים הממחישים את העניין.

הנה כך מתאר מקס בתחילת הדרך את תגובתו לרצח ההמונים:

"... אולם התשוקה לראות את הדברים הללו היתה גם היא אנושית. כשעלעלתי באפלטון שלי מצאתי את הקטע ב"המדינה" שתגובתי נוכח הגופות במצודה של לוצק הזכירה לי: " שעה שלאונטיוס בן אגליאון עלה מפיראוס, בדרך שמחוץ לחומה הצפונית, הבחין בגופות מתים, במקום שהוצאו להורג; והנה אחזה בו תאווה להתבונן בהן, ובה בעת, בחלה נפשו בכך, והוא בקש להפנות עורף למחזה; וזמן מה היה נלחם בעצמו וכיסה את פניו, עד שלבסוף נכנע לתאוותו, פקח את עיניו לרווחה, רץ אל הגופות וקרא: 'הא לכן, עיני העלובות! השביעו עצמכן במראה הנורא הזה!' " לאמיתו של דבר, על פי רוב לא נראה היה שהחיילים חולקים עם לאונטיוס את התחבטותו, אלא רק את תאוותו, ומן הסתם זה הדבר שהטריד את הפיקוד הבכיר, המחשבה שהחיילים עשויים לשאוב עונג מהפעולות האלה. ועם זאת, כל מי שהשתתף בהן שאב מהן עונג, זה היה בעיני מובן מאיליו."

ההתענגות הזו, לה מתמסר מקס אוהה כמו בעל כרחו במהלך הרומן, היא מהלך שמנוגד כאמור לחוק (החברתי, הצבאי) האוסר על מבצע הפשע לראות במעשהו יותר מ'חובה' או לראות בעצמו יותר ממבצע פקודה. הציר הזה, בין החובה החברתית והדחף האנושי, הוא ציר עליו נע מקס לאורך כל הספר, פעם עובר לצד הזה ופעם לאחר.

מסע ההרג שלוח הרסן אותו מלווה מקס גורם לו לתהות לגבי משמעות המוות, ובתמורה - לגבי משמעות החיים:

"סוף-סוף התחלתי לראות ולהכיר שיהא אשר יהא מספר המתים שאראה, או מספר האנשים ברגע מותם, לעולם לא אצליח לתפוס את המוות, את הרגע ההוא כשלעצמו. אחת משתיים; או שמתים ואז ממילא אין מה להבין, או שעוד לא מתים, ובמקרה הזה, גם עם רובה מכוון לעורף או חבל סביב הצוואר זה נשאר בלתי נתפס, הפשטה טהורה, המחשבה האבסורדית הזו שאני – היצור היחיד החי בעולם – אני יכול להיעלם."

ובסופו של דבר הוא גובה אף ממנו מחיר:

"שקעתי בדכדוך והדבר ניכר, מלבד זאת, גם במצבי הגופני; ישנתי רע, שינה טרופת חלומות מציקים שנקטעה שלוש או ארבע פעמים בלילה בצמא או בצורך להשתין שהתגלגל בנדודי שינה; בבוקר קמתי עם מגרנות שחורות שהרסו למשך כל היום את כושר הריכוז שלי ולפעמים הכריחו אותי להפסיק לעבוד ולהשתרע על ספה למשך שעה, רטייה קרה על מצחי. אולם עייף ככל שהייתי, יראתי משובו של הלילה; איני יודע מה עינה אותי יותר, נדודי השינה שבמהלכם שבתי ולעסתי לשווא את צרותי או החלומות שהפכו מחרידים יותר ויותר."

***

נושא ההשמדה ורצח ההמונים הוא רק רובד אחד ברומן נוטות החסד. היבט נוסף מתמקד בשׁוֹנוּת של הגיבור ביחס לחברה בה הוא חי, שׁוֹנוּת המלווה אותו משחר ילדותו ומשמשת כהדגשה מחרידה לעובדת היותו מוציא לפועל של אידיאולוגיה חברתית פוליטית המשמידה כל אדם שמואשם בשׁוֹנוּת כלשהיא, החל מחולים ובעלי מוגבלות דרך בני אדם ממוצאים אתניים שונים ועד ליריבים פוליטיים ובסופו של דבר את אזרחי אותה המדינה.

מקס הוא בן לאב גרמני ואם צרפתייה. האב נוטש את משפחתו עוד בימי מלחמת העולם הראשונה ומותיר את האם לבדה עם שני ילדיה, מקס ואחותו אונה. מקס מפתח מחד גיסא שנאה פטישיסטית כלפי אימו ומאידך גיסא  הוא נסחף למערך של גילוי עריות עם אחותו, שכתוצאה מימנו הוא מורחק מהבית לפנימייה על ידי אימו ואביו החורג, מלחין צרפתי מוערך המקבל אותם לביתו. מתוך סבך זה מנתב מקס את עצמו למערכות יחסים הומוסקסואליות כפיצוי על כך שלעולם לא יוכל לאהוב אישה אחרת מלבד אחותו ובנוסף באחד מביקוריו המוקדמים בברלין מאמץ את האידיאולוגיה הנאצית אל חיקו כתפישת עולם בהירה וגם כהתרסה כלפי אימו ואביו החורג.

בביקורו של מקס כקצין ס.ס. בכיר באמצע המלחמה, בבית הוריו הוא מספר:

" בניגוד לפניה שהצהיבו ושערה האפור המשוך בנוקשות לאחור, קולה נשמע צעיר; אולם עבורי היה זה כאילו פתחו ימי בראשית את פיהם ודיברו , בקול גדול שהזעיר וצימצם אותי לכדי לא-כלום; המעטה המגן של מדי התגלה כקמע רצוץ. מורו הבחין כנראה במצוקתי: " כמובן", מיהר לומר," אנחנו שמחים לראות אותך, אתה תמיד יכול להרגיש פה בבית. " אימי עוד נעצה בי מבט חידתי, "טוב, גש הנה," אמרה לבסוף. " בוא ותן נשיקה לאמא שלך." הנחתי את התיק, ניגשתי אליה, נרכנתי ונשקתי לה על לחייה, אחר-כך חיבקתי אותה ולחצתי אותה אל גופי. חשתי אותה מתקשחת; היא היתה כמו זלזל בזרועותי, ציפור שיכולתי בקלות לחנוק."

ובאותה מידה של גילוי לב, מסביר מקס את משיכתו לגברים כתומכת את האידיאולוגיה הנאצית: 

"לדעתי, מה שאתה מדבר עליו הוא דוגמא לנאציונל – סוציאליזם משובש, או כזה שמסתיר מאחוריו אינטרסים אחרים. אני מכיר היטב את דעותיו של הרייכספיהרר בנושא; אבל הרייכספיהרר, כמוך, בא מסביבה קתולית דכאנית ביותר; למרות עוצמתה של האידיאולוגיה הנאציונל- סוציאליסטית שלו הוא לא הצליח להתגבר על כמה דעות קדומות קתוליות, ולכן הוא מבלבל בין דברים שאינם קשורים זה לזה. אתה מבין שכשאני אומר קתוליות אני מתכוון ליהודיות."

טלי לבנון, רודולף הס מתאבד בכלא שפנדאו

מורכבות נוספת מתרחשת אצל גיבור הספר, היפוך כפול באישיותו, ככל שמתקרבת המלחמה אל סופה והוא מתקדם בסולם הדרגות ובתפקידיו, הוא מגלה את חוסר ההיגיון והשפיות שבמעשי השמדת העם היהודי, נאמן לדרכו , הוא אינו מתנגד בגלוי או אף במחשבותיו למעשי הזוועה, אך בפועל במעורבותו בגירוש יהדות הונגריה ובצעדות המוות, הוא עושה כמיטב הבנתו ויכולתו לשמור על חייהם של אסירי המחנות. ( הוא מצדיק זאת בפני הממונים עליו וגם בפני עצמו בעובדה שתנאי המחייה של האסירים במחנות חייבים להשתפר מפאת נחיצותם למאמץ המלחמתי של גרמניה, למרות שבזמן צעדות המוות הוא מבין שגרמניה אבודה, הוא בכל זאת ממשיך לנסות ולהגן על חיי האסירים היהודים ) מצד שני בחייו האישיים הוא הופך רצחני בסוף כמעט ידוע מראש, אך פה אזהר מלגלות פרטים נוספים על מנת שלא לפגום בהפתעת הקריאה לקורא העתידי, רק אומר שבין היתר הוא רוצח את אחד ממאהביו.

כך מתאר מקס את ליווי שיירות אסירי המחנות בצעדות המוות:

"ביליתי את ארבעת הימים הבאים בהתרוצצות אחר השיירות הללו. נדמה היה לי שאני נאבק באשד של בוץ; לקח לי שעות להתקדם, וכשמצאתי לבסוף קצין אחראי והראיתי לו את הפקודות שלי הוא מילא את הוראותי בחוסר רצון ועל הצד הרע ביותר. פה ושם הצלחתי לארגן חלוקת מנות מזון ( גם במקומות אחרים חילקו מזון, בלי התערבותי), והוריתי לאסוף את שמיכות המתים לשימושם של מי שנותרו בחיים; עלה בידי להפקיע עגלות מאיכרים פולנים ולהעמיס עליהן אסירים שהותשו."

ומנגד בברלין הנצורה בסופה של המלחמה, הורג מקס את מאהבו מחשש שתתגלה נטייתו המינית ברבים:

"הוא קרב אלי, עדיין מביט בי בחיוכו התאוותן; כשהרים את ראשו כדי לנשק אותי הסרתי את הכובע ובמצחי הלמתי בפניו בשיא הכוח. מעוצמת המכה התפצח אפו, דם פרץ ממנו, הוא צרח ונפל ארצה. פסעתי מעליו, אוחז עדיין בכובעי, וניגשתי להביט בעצמי במראה; על מצחי היה דם והמדים שלי היו נקיים מכתמים. שטפתי בקפידה את פני ושבתי וחבשתי את הכובע. מיחאי התפתל בכאב על הרצפה, מחזיק באפו וגונח בקול מעורר רחמים: "למה עשית את זה?" ידו גיששה ואחזה בשיפולי מכנסי; הרחקתי את רגלי והעפתי מבט על החדר. על הפינה היה שעון מגב סמרטוטים, בתוך דלי מתכת, לקחתי את המגב, הנחתי את המקל במאוזן על צווארו של מיחאי, ועליתי עליו;"

ולקראת סיום, כמה מילים על עולם ההזיות של מקס. הזיותיו של מקס הן חלק משלים בספר החושף בפני הקורא את מורכבות אישיותו, יותר מזה הן מרכיב משמעותי בהכנסת הקורא אל תוך 'ראשו' של מקס, באופן בלתי אמצעי, עד לעיתים נדמה כי קריאת העלילה כולה נצפית דרך ראשו של הקורא עצמו. ממש כפי שבעולם הממשי המציאות היא לא יותר מאשר הפרשנות האסוציאטיבית הנחוות על ידי התודעה שעצמה מושפעת לא רק מהאירועים החיצוניים לנו אלא גם מעולמנו הפנימי המודע והלא מודע, כך גם מתרחשת עלילת הרומן המובאת בפנינו כהתרחשות בתוך ראשו של מקס, כשהגבולות בין מציאות ודמיון לא פעם מטושטשים והקורא הוא זה המפרש את הקורה באמצעות תודעתו שלו.

הנה כך:

"ככל שהפיהרר קרב אלי – הייתי כמעט בסוף השורה- התמקדה תשומת ליבי באפו. עד לרגע זה מעולם לא השגחתי עד כמה האף הזה רחב ופגום פרופורציות. מן הצדודית השפם פחות הסיח את הדעת, ואפשר היה לראות זאת יותר בבירור; בסיסו היה עבה וכנפיו שטוחות, שבירה קלה של רכס העצם הבליטה את קצהו; זה היה בבירור אף סלאבי או בוהמי, כמעט מונגולו-אוסטי. אינני יודע מדוע הפרט הזה ריתק אותי, זה היה בעיני כמעט שערורייתי. הפיהרר קרב ובא והמשכתי להסתכל עליו. ואז הוא עמד מולי. ציינתי לעצמי בתדהמה שכובע המצחייה בקושי מגיע לגובה עיני; ואני הרי לא גבוה. הוא מילמל את דברי הברכה שלו וגישש באצבעותיו אחר המדליה. הבל פיו החריף, המבאיש, העלה סופית את חמתי; זה באמת היה יותר מידי. התכופפתי ונעצתי את שיני באפו הבולבוסי, עד זוב דם."

***

התמקדתי בדמותו של מקס, קצין הס.ס. מכיוון שהוא ליבת הרומן נוטות החסד. הוא זה שבאמצעותו נשאלות שאלות קשות על סטריאוטיפים שאנו נשענים עליהם על מנת לספק את יצר ההישרדות הקולקטיבי שלנו כשייכים לחברה המספקת לנו אשליה של הגנה. שאלות המהדהדות הרבה אחרי תום קריאת הספר, מחלחלות לתוך התודעה ממש כפי שגיבור הספר מחלחל לתוכנו כמעט בערמומיות. אך לספר עוד רבדים רבים נוספים שהפכו אותו לאחד הרומנים החשובים של העשור האחרון, מבנהו, השפה שלו ועוד נושאים שיתכן וחשוב להזכירם אך קצרה היריעה מלעשות כך במסגרת זו, מבלי למסך את השאלה המרכזית שנשאלה כאן.

* הפוסט באדיבות גל ברזילי

ספר נולד מתוך רעיון

כמה מחשבות שנולדו בעת הקריאה בספרו(ן) המזמין והקריא להפליא של הפילוסוף הצרפתי ז'אן לוק ננסי, Sur le commerce des pensées: Du livre et de la librairie (ובאנגלית, On the Commerce of Thinking: Of Books and Bookstores).

רוב הרעיונות המובאים פה, כאמור, אינם שלי, אלא של ננסי. ניסיתי לשחק בהם, להרחיב איפה שאפשר ולגרוע איפה שצריך. התוצאה, לשיפוטכם:

ספר נולד מתוך רעיון, רעיון מתפרץ שמבקש לראות אור יום (ומכאן נחיצות המוציא לאור, המיילד..). ספר נולד מתוך נחיצות, ומכאן שהוא תולדה של רעיון חדש שמחפש דרך להראות את עצמו, להיחשף, להשמיע את קולו כרך הנילוד.

 

ספר הינו תולדה של רעיון, אך בו בזמן הוא גם הרעיון עצמו; הוא המייצג והמיוצג, המסמן והמסומן, הסובב והמסובב.

ספר נולד מתוך הצורך בדיאלוג. המעבר ממסורת אוראלית (שבע״פ) למסורת של כתיבה לא זנח את המטרה המקורית של הסיפור: להידבר, לכונן דיאלוג, לדבר אל ולהידבר עם..

ככזה, כל ספר הוא קריאה וציווי: קרא אותי! לכן הספר איננו מדיום, כלי לדיאלוג, אלא המסר עצמו, הוא מבטא את עצמו בבירור ומכיל בתוכו את כל האפשרויות להידברות.

 

האפשרות לדיאלוג שמכיל בתוכו כל ספר  איננה רק עם קהל קוראיו, אלא גם עם כל הספרים שקדמו לו ושיבואו אחריו, וביתר שאת, כנגזרת של הספר הראשון, הרי הוא התנ״ך, ספר הספרים, כל ספר הוא בהכרח המשך אך בו בזמן גם הפרה של ספר זה, של ייחודיותו ואחידותו, של שלמותו ושל קדושתו. לכן, חובה היא שיעמוד באיזשהו יחס לספר זה: נגד, בעד, כממשיך דרכו או כמפר מצוותיו.

כל ספר נושא בחובו בשורה וחובה. כל ספר הוא חוק בפני עצמו, ואיננו נתון למרות כל ספר אחר, ממש כפי שאנו, הקוראים, בהעדר האל הננו יישויות עצמאיות ואין לנו חוק אחד שיכול לכבול אותנו או להצר את דרכינו.

 

הפקודה שניתנה לנו, אנשי הספר, קיראו! איננה בהקשר זה אלא פקודה לתהות תמיד, לפרש ולנתח, לפתח ולפענח, לעלעל ולפלפל במשמעויות השונות והנסתרות שמכיל כל ספר, ממש כפי שעלינו תמיד לתהות ולהעלות השערות בנוגע לסיבת קיומנו, מטרתנו הנעלה וכיוצא בזה.. לפרש או לפענח (ממש כמו פיענוח ההירוגליפים, או קריאה במפת הכוכבים) אין משמעו להביא את הספר, או את הטקסט שבתוכו, לידי מיצוי, להעניק לו משמעות ברורה וסופית - כי אם לשחק באינסוף המשמעויות שמכיל הספר, להפוך בהן ולהציב אותן זו לצד זו, זו כנגד זו, זו על זו וזו מתחת לזו. 

 

על כן הקריאה, שתחילתה באיסוף ידיעות, שמועות, פיסות מידע (בקרוב יראה אור ספרו של זה וזה, זוכה פרס כך וכך..) - היא מלאכה בלתי נגמרת. היא מתחילה כל פעם מחדש, מחודשת וממוחזרת חדשות לבקרים - ממש כשם שהספר עצמו אין לו סוף וכתיבת הספר היא תהליך של יצירה ללא סוף, כמעיין בלתי נדלה. הקריאה היא תהליך בלתי נגמר, ממש כשם שהספר אין לו סוף, וכל קריאה מקדימה את פני הקריאה הבאה, והיא איננה חותמת את פני הקריאה הקודמת אלא מוסיפה עליה, בונה עליה תילי תילים, מוסיפה לה או מפירה אותה.

במהלך הקריאה הרעיון שמכיל הספר מחלחל אל תוך הקורא שעה שהוא קורא והופך בספר, משום שהקריאה היא בהכרח תהליך של הדדיות, של קבלה והסכמה, או של סירוב ודחיה - בכל מקרה היא חייבת ביחס לנקרא. 

התוצאה, המשמעות שמוציא כל קורא וקורא מתוך הספר, מתוך הקריאה, הינם ייחודיים משום שאין קריאה זהה בין קוראים שונים ממש כפי שאין קריאה אחת דומה לקריאה שקדמה לה, אף אם הקורא הינו אותו קורא. כל קריאה היא בנייה מחדש, קומפוזיציה חדשה של אלמנטים מפוזרים, הנחלתה של מיתולוגיה פרטית וייחודית.

מכאן שהספר, ומתוך כך גם חנות הספרים והספרייה (הציבורית, הפרטית או הלאומית, הווירטואלית או המוחשית) הינם פוטנציאל גלום ולא ידע מוגמר. 

להוציא לאור, בהקשר זה, אין אלא לנסות ולחשוף אלמנטים מתוך הידע, מתוך החוויה האנושית, ולהפוך אותם לנכס ציבורי, לנחלת הכלל, להביאם לדיון.

ספר נוסף שרואה אור משמע חוליה בשרשרת, עוד קישור, עוד קשר, עוד ניצוץ בשמיים זרועים בספרים.

בחזרה לעבר

יסלחו לי נא קוראי הבלוג על האיחור (האופנתי?) בכתיבה על סרטו החדש של וודי אלן (ה74 במספר..) חצות בפריס. כידוע לכולכם (או לא) אטלס הפך לאב לפני זה למעלה מתריסר חודשים, והזמן שהיה נמצא בעבר בקלות לצפייה בסרטים על מרקע הכסף, לישיבה חסרת מעש בבתי קפה בשבת בבוקר או לשיטוטים מהורהרים בשדרות העיר הגדולה שהנה נפלו שבי להמון צעירים חדורי להט מהפיכה - איננו נמצא בימינו באותה הקלות שבה היה מתמסר בעבר לאדוניו צמא החופש.


בכל אופן, משנמצא הזמן האבוד ומשנמצא שמרטף לעולל, שמנו פעמינו, גברת אטלס ואנוכי, חיש מהר אל עבר בית הקולנוע הסמוך ורכשנו זוג כרטיסים לסרט הנ"ל.


הצפייה בסרט, כצפוי, היתה מהנה ומעוררת מחשבות ותהיות.. הרשו לי לחלוק כמה מהן עמכם.

***

חצות בפריס, כמיטב יצירות האמנות אולי, איננו מוקדש לביקורת או שבח ההווה אלא לחקר העָבָר. עָבָר זה איננו נקודת ציון בזמן, או מקום, אלא הֲלַךְ רוּחַ, חוט של מחשבה חמקמקה שנקטעה ושאתה מנסה תמיד לתפוס. במילה אחת (טוב נו, שתיים), חקר ההוויה.


גיבור הסרט, אמריקאי בשם גיל פנדר הכותב תסריטים מצליחים לפרנסתו אך חולם להיות סופר, מגיע לחופשה בפריס עם ארוסתו והוריה. הביקור בעיר האורות מעורר אצלו דחף חזק לאֶסְקֶפִּיזְם, המתבטא בהתעוררות אינטלקטואלית, בניגוד לארוסתו והוריה המסתפקים בצדדים היותר מטריאליסטיים שהעיר מציעה למיליוני תייריה (ואכן, ביקור בפריס יסתיים בימינו בהוצאה גדולה מאוד של יורואים, בניגוד לעידן הפרה-מילניום, אז שילמו הבריות בעבור תענוגות מפוקפקות בפרנקים צרפתיים).

במיטב מסורת השוטטות על פי ולטר בנימין, גיל יוצא  לטיולים ברחובות העיר בלילות ובאחד השיטוטים הוא נתקל, מיד אחרי חצות, בחבורת בליינים שסוחבת אותו עימם בחזרה לשנות העשרים של המאה העשרים, שם הוא נפגש עם שלל אמנים: גרטרוד סטיין, פאבלו פיקאסו, סקוט וזלדה פיטצג'רלד, סלבדור דאלי ועוד ועוד..


ואולם, פריס היא רק תירוץ. וודי אלן אמנם צילם שני סרטים נוספים בפריס, "אהבה ומלחמה" (במקור, Love and Death) וכולם אומרים אני אוהב אותך  - אך הדגש בסרט זה איננו כאמור על המקום (הפיזי) בו אתה נמצא אלא על המקום בו אתה מקיים את הווייתך.

***

חצות בפריס יושב על התפר שבין שני מושגי יסוד בתיאוריה האקזיסטנציאליסטית של מרטין היידגר, היות שם DA-SEIN)) ועולם-העצמי (Eigenwelt).

היות שם מתייחס להוויתו הכוללת של האדם בעולם, עולם טבעי הכולל את העולם הביולוגי של הצרכים, הדחפים והאינסטינקטים שבו [...] עולם של דטרמיניזם ביולוגי אליו הושלך כל אדם ואליו הוא נדרש להסתגל (שם).

בעולם זה נדרש אדם לחיות ולהתמודד עם כל מיני לחצים (זוגיות, קריירה, יחסים עם הורים וכו..). כל אלו הופכים לחלק ממסלול ההישרדות של האדם המודרני ש-אל לנו להיתמם- איננו צריך לצוד עוד למחייתו.

ההיות השם של גיל פנדר מתבטא בחיי היומיום שהוא מנהל יחד עם ארוסתו: הדאגה לפרנסה, הלחצים מצד ההורים, הלבטים בנוגע לטקס החתונה המתוכנן ואיפה יגורו אחרי החתונה: המליבו או בבברלי הילס..

כל אלו הלבטים היומיומיים, ההישרדותיים, אם תרצו שמרכיבים את פולחן היומיום.

ואולם, עם התפתחות האדם מצייד ושורד לאינטלקטואל שכותב למחייתו, או לחילופין מפיק ומבמאי סרטים, או סתם פקיד היושב במשרד מול מסך מרצד כל היום - מתפתח אצלו גם עולם פנימי, עולם-העצמי: עולם זה כולל את החוויה הפנימית, הסובייקטיבית, והוא הבסיס ממנו האדם רואה את עולם הממש ומעניק לו משמעות עבורו.

אצל גיל פנדר, גיבור חצות בפריס, העולם העצמי הוא עולם של בריחה, והסימן שלו הוא הלילה, בניגוד לעולם ההיות שם המתרחש כולו בשעות היום. כל לילה בחצות גיל בורח מהעולם הזה לעולם שמורכב כולו מזכרונות, מדמיונות, מהזיות..

רבים מאיתנו יוצרים ומזינים עולם פנימי באמצעות ריטואלים יומיומיים: קריאה, צפייה בסרטים או בטלנובלות, אימון בחדר הכושר, ניקיון ובישול, תבחרו אתם את הסימפטום..


המקומות האלו, כמו עולם הלילה של גיל פנדר, הם מקומות של בריחה, של התכנסות עצמית, של דמיון ובדייה. ופעמים רבות הם הופכים למקומות היחידים שבהם אנו באמת חיים..

הבלוג בחופשה

לא, אל תדאגו. אני לא יוצא לחופשה אמיתית

אין לי תכניות לשכב בשמש, לשתות קוקטיילים או לשחק בלאקג'ק בעתיד הקרוב

פשוט לא נראה לי שאכתוב פוסט חדש בשבועות הקרובים, אז החלטתי לפנק אתכם (ואת עצמי) בוידאו קטן של חופשה אמיתית

ולכל מי שכן יוצא לחופשה אמיתית בקרוב - אל תשכחו לקחת איתכם ספר טוב!

חיי כלב

People get treated like dogs, too, my friend, and sometimes they have to sleep in barns and meadows because there's nowhere else for them to go

Timbuktu, Paul Auster

מסתבר שיש תת-ז'אנר שלם (מאיזה רגע אפשר לכנות מגמה בספרות כז'אנר?) של כלבים-מספרים. מדובר ברומנים הנמסרים מנקודת מבטם הבלעדית של כלבים.


חיפוש קצר הוליד רשימה לא קצרה: מיסטר בונז, המלווה את בעליו ההומלס וילי ג' כריסמס אל ארץ המתים ובחזרה, בטימבקטו של פול אוסטר (לא קראתי. אני לא חסיד גדול של כתיבתו של אוסטר..); עוד רומן, העוקב אחר מעלליו של כלב שנעזב ע"י בעליו בכלב מאת דניאל פנק; ואילו Flush מאת וירג'יניה וולף, נמסר מנקודת מבטו של כלבה של הסופרת אליזבת בארט בראונינג, קוקר-ספניאל גאה.


תוסיפו לתת ז'אנר זה תת-ז'אנר נוסף של ספרים שנכתבו על כלבים, כמו My Dog Tulip מאת ג'.ר.אקרלי, ידידנו הכלב מאת המחזאי ומשורר הבלגי מוריס מטרלינק, ובל נשכח את פנג הלבן וCall of the Wild מאת ג'ק לונדון, והרי לכם תופעה ספרותית של ממש*!


* מי שרוצה להתעמק עוד ביחסיהם של סופרים עם חבריהם הטובים ביותר מוזמן לבקר פה.

***

The Life and Opinions of Maf the Dog, and of His Friend Marilyn Monroe מאת אנדרו אוהגן (לא נתקלתי בכותרת רומן כה ארוכה מאז יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה של דייב אגרס, המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאת מארק האדון או ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי של מייקל שייבון) שייך לקטגוריה הראשונה שהוזכרה לעיל: הרומן כולו נמסר מנקודת מבטו הייחודית של מאף (קיצור לMafia Honey), כלב מלטזי שניתן במתנה למרלין מונרו ע״י פרנק סינטרה, אחרי שזו נפרדה מבעלה, המחזאי ארתור מילר (הכלבלב הובא מאנגליה ע"י מריה סטפנובה, אימה של השחקנית נטלי ווד - הרבה אבק כוכבים ניתז על ראשו לפני שמצא את דרכו לחיקה של נורמה ג'ין.)

השנה היא 1961. תחילת שנות השישים בארה״ב על כל האפשרויות הגלומות בעשור החדש: שוויון זכויות לשחורים; כיבוש החלל (לפני ששלחה את ניל ארמסטרונג, באז אולדרין ומייקל קולינס לצעוד על הירח, שלחו ארה״ב וברה״מ עשרות כלבים וקופים אל החלל. רובם לא מצאו את דרכם חזרה אל כדור הארץ) שלום עולמי (ג׳ון פ. קנדי מכריז על הקמת ׳חיל השלום׳ תוך כדי שארה״ב פולשת לקובה ועושה עוד צעד לכיוון הנצחת המלחמה הקרה - "מלחמה שהומצאה ע"י הסי.איי.איי כדי להשאיר את הרוסים עניים ולהפוך את האמריקאים למטומטמים" - ואיום פצצת האטום) ומה לא.. 

גם מצבה של מרלין מונרו איננו יציב במיוחד: היא שוקעת בדכאון לעיתים תכופות, וכשטיפול פסיכואנליטי ואשפוז אינם משפרים את מצבה, היא מתחילה לצרוך אלכוהול ותרופות באופן מופרז.


זהו הרקע הדרמטי של סיפורנו, ואולם לעיתים נדמה שאוהגן משתמש בדמותה של מרלין מונרו כ'תרוץ' בלבד לרומן היסטורי-פילוסופי, שכן דמותו של מאף הכלבלב, מחשבותיו ודעותיו הם הגיבורים האמיתיים של הרומן שלפנינו.

***

על אף מראהו התמים, מאף הוא כלבלב שניחן באינטיליגנציה יוצאת דופן. הוא מתמצא היטב ברזי הפילוסופיה של אריסטו, פיתגורס ופלוטארך, דקארט, מונטן וג׳ון לוק.


הקטע הבא, לדוגמא, מצטט ישירות משייקספיר:

To thine own self be true [...] I grew up in the golden era of existentialism, so you'll forgive me for finding the whole idea of a self that one must be true to a little ridiculous. We are what we imagine we are: reality itself is the supreme fiction

מאף איננו מסתפק בהתייחסויות תכופות לתיאוריות שונות בפילוסופיה. יחסיו עם מרלין מונרו שואבים גם ממסורת ארוכה של אמנות פלסטית המוקדשת לתאור דמות הגבירה עם כלבה:

It's not always easy for a dog to know where self ends and owner starts

היחסים בין מאף הכלבלב ומרלין מונרו הם יחסים של תלות הדדית. כ"א מהם זקוק לשני כדי להגדיר את עצמו: 

Marilyn squeezed me without much movement; that's what people do with their animals, they hug them, they squeeze them, but in actual fact they are really at that moment hugging themselves

וכן:

You must have noticed: people talk to dogs as if they are people [...]That's what humans do. They talk to you. They talk nonsense. They talk to you and they talk for you. And so they create a personality for you which is defined by the way they act you out. every minute they are with you they are constructing you out of what they want, a companion, a little man, a furry friend who can only love their owners for their mothering tongue.

אט-אט מתקרבים מרלין וכלבה, עד שגורלם נקשר זה בזה ולא ניתן להפריד בין חיית המחמד ובעליו.

***

A novel must not only reveal the world but it must be a world. Show me a good novel and I will show you a center of vibrancy

לא קראתי אף אחד מספריו הקודמים של אוהגן, אך חייו ודעותיו הוא ללא ספק מה שאחינו האנגלו-סקסים היו מכנים רומן מָלֵא (accomplished).
 

ספרות טובה היא עולם בפני עצמה. היא לא זקוקה לעולם החיצוני, ל׳מציאות׳ כדי להישען עליה. היא בוראת עולם משלה, עם חוקים וכללים משלו, ובכל עמוד ועמוד היא מתחזקת את העולם הזה ונופחת בו רוח חיים.

חייו ודעותיו הוא מקרה הפוך לגמרי. זהו רומן שטווה את עולמו הבדיוני מאינספור פיסות מציאות, וממש כמו האינטרנט, מדובר ברומן ששולח את זרועותיו, כמו תמנון ענק, אל כל עבר, דוגם ומנכס מכל הבא ליד על מנת לבנות את מבנה העל הזה, הפיקטיבי אך כ״כ 'נאמן למציאות' הנקרא ׳רומן׳.  

למעשה, חייו ודעותיו אינו אלא מטה-רומן, במיטב הספרות של המאה התשע-עשרה (פרוסט והויסמנס עולים בדעתי.)

הספר גדוש באיזכורים תיאורטיים, בהערות שוליים ובעוד ועוד קישורים בהם מלהטט הסופר בידענות מפליגה - זהו טור דה פורס של כתיבה אינטלקטואלית עמוסה באינספור אנקדוטות מן הספרות והתרבות המערבית.

עד שהספר יראה אור בעברית (אם אכן יתורגם לשפת הקודש), מי שמתעצל לקרוא אותו בשפת המקור יכול למצוא נחמה בשמועות שאומרות שהספר עתיד לזכות לאדפטציה למסך הכסף: אנג'לינה ג'ולי תגלם את מרלין מונרו, ואולם עדיין לא נמצא מי שיקריין את קולו של מאף הכלכלב.

על חצי התאווה

נתקלתי באלן בנט לראשונה (בספר שלו, לא בסופר עצמו..) בסניף צומת ספרים שבדיזינגוף סנטר. 


היה זה ערב חורף גשום בשנת 2009 ובדרך חזרה מעוד יום משעמם במשרד עברתי בחנות הספרים רחבת הידים, בחיפוש תמידי אחר ספר מעניין בהיצע הרב אך משעמם לרוב של ספרים באנגלית.


אותו ערב העליתי בחכתי אומניבוס של ספרי ג'ראלד דארל, המכיל את כל ספרי טרילוגיית קורפו של הסופר הנפלא, שקראתי בשקיקה בשנות נעוריי המוקדמות.


לפני צאתי מחנות הספרים נתקלתי בכרך קטן, The Uncommon Reader שמו, מאת סופר בריטי בשם אלן בנט (הספר ראה אור בעברית תחת השם, הקוראת המלכותית, בהוצאת ידיעות ספרים).


בנט עשה את שמו בעיקר בזכות כתיבת מחזות ותסריטים (טירופו של המלך ג'ורג', למשל, What What). סיפורים קצרים ונובלות הם לא הפורטה שלו, אבל אני בחרתי להתחבר אליו דווקא מכיוון זה..

הקוראת המלכותית עוקב אחר הרגלי הקריאה המיוחדים של הגברת הראשונה של ממלכת בריטניה, הלוא היא אליזבת המלכה, שמגלה בגיל מאוחר יחסית את חדוות הקריאה ומרגע זה הופכת בליעת ספרים לחלק גדול יותר ויותר בחייה, עד שהיא מאיימת להשתלט כליל על חובותיה הציבוריות כמלכה.


ספרו החינני של בנט מייד עשה את דרכו לליבי וזכור לי שקראתי בו בשקיקה באוטובוס חזרה הביתה, כשטיפות הגשם מתדפקות על גג הרכב הנע וחלונותיו מתכסים באדים.


כמובן שסיימתי לקרוא את הספר עוד באותו הערב (מה גם שאורכו כ120 עמודים בלבד..)

***

לפני חודשיים ראה אור ספרון קטן נוסף מאת אלן בנט בשם Smut: Two  Unseemly Stories, שכולל שני סיפורים קצרים-ארוכים, או שתי נובלות קצרות.

נתקלתי בספרון כמה פעמים בשיטוטי באינטרנט (מאז בואו של בייבי אטלס לעולם, יש לי פחות זמן לשוטט בחנויות הספרים ואני מוצא את עצמי מזמין ספרים באינטרנט לעיתים תכופות יותר ויותר..) עד שנפלה ההחלטה (וגם מחירו של הפאונד-שטרלינג הבריטי..) והזמנתי עותק חתום של הספר הישר מלונדון, מחנות ספרים חביבה בשכונת פרימרוז היל שבמרכז לונדון, בין ריג'נט פארק וקמדן טאון (אלן בנט עצמו, מסתבר, גר בשכונת קמדן מזה שנים רבות.)

***

אני חייב להודות.. ציפיתי להרבה יותר מSmut.. אם בגלל השם המזמין והשובב; אם בגלל תת הכותרת: שני סיפורים בלתי הולמים; ואם פשוט בגלל שכ"כ נהניתי לקרוא את הקוראת המלכותי.

כצפוי, סיימתי את הספרון די מהר (בכל זאת, בספר 174 עמודים בלבד), ועל אף שנהניתי מסגנון כתיבתו הייחודי (והבריטי למהדרין) של מר בנט, הותירו אותי עלילות הסיפורים הקצרים המעטרות את Smut כשחצי תאוותי בידי.

מה בכל זאת היה שם?

הסיפור הראשון, The Greening of Mrs Donaldson (אני מציע: התעוררותה של גברת דונלדסון), כשמו כן הוא, עוקב אחר תהליך של שינוי בחייה של אישה בגיל המעבר, שמותו של בעלה מתחיל שרשרת של אירועים שמובילים אותה, בסופו של דבר, אל מיטתם של דייריה בני העשרים.

הנה אלן בנט מקריא קטע מַפְתֵּחַ מתוך הסיפור:



בסיפור השני, The Shielding of Mrs Forbes (אני מציע: מגּוֹנֵנים על גברת פורבס), גרהאם, בחור צעיר ומושך, מתחתן עם בטי, אישה מבוגרת יותר, למורת רוחו של אימו, גברת פורבס. נטיותיו המיניות של גרהאם, שאיננו מסתפק באשתו, מניעות את העלילה לכיוון של קומדיה של טעויות שלא מתבייש גם להתייחס למשפט המפורסם של ל.נ.טולסטוי ("כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה".)

הנה מר בנט מקריא את השורות הראשונות של הסיפור:

***

כאמור לעיל, הקריאה בשני הסיפורים של מר בנט השאירה אותי עם טעם של עוד וגעגועים עזים ללונדון.. אני מקווה שספרון נוסף של בנט, The Lady In The Van, שבכוונתי להזמין בקרוב, ירווה צימאון זה, ולו במעט..

בחיל וברעדה

לכל חובב ספרים (המונח הלועזי ביבליופיל נשמע טוב יותר, אבל מאיזה רגע רשאי אדם לקרוא לעצמו ביבליופיל, תמהני?) הרגלי קריאה משונים וייחודיים (טוב נו, אולי לא כ"כ ייחודיים.. אבל כ"א רוצה להרגיש קצת ייחודי, לא?)


בחרתי פה כמה מתכונות-הקריאה שלי, כדי להמחיש איזו נקודה:


על חיבתי (בתקופה זו של חיי, לפחות) לספרים קצרים (עד 200 עמודים מתקבלים בברכה) סיפרתי כבר בפוסט 'חושפני' שכתבתי בסוף השנה שעברה.


על כך שבספרייתי יש מעט מאוד ספרים שנכתבו ע"י נשים (מבחירה או לא, לא אדע) כתבתי במקום אחר.


על כך שאיני מסוגל להביא את עצמי לקרוא שנית ספר שכבר קראתי במלואו אני מודיע פה קבל עם ועדה (למעשה, היער של קלרה, שקראתי לאחרונה, היה הספר הראשון מזה זמן רב מאוד שעלה בדעתי שעליי לקרוא שוב. מעניין כמה זמן תחזיק המחשבה הזו..)


על כך שיש בספרייתי ספרים רבים שעוד לא קראתי אין צורך להכריז. כל חובב ספרים ניחן בכישרון זה: לקנות ולאסוף ספרים רבים מידי, שהקריאה פשוט אינה יכולה להכיל.



נוסיף על כך שכמעט שאיני קורא יותר מספר פֶּר סופר (למעשה, הסופרים היחידים שאני קורא ב'אדיקות' - יותר משני ספרים פֶּר סופר, נניח -  הם איאן מקיואן, שמאז ספרו כפרה קראתי כל מה שכתב, וסול בלו, שלצערי נדם אחרי שפרסם את רוולסטיין.)

***

בשנה האחרונה התוודעתי בעיקר לסופרים חדשים, שלא קראתי עד כה: סס נוטבום, קייט שופן, תיירי ג'ונקה, ג'ני ארפנבק, מרלן האוסהופר - כולם שמות שכלל לא שמעתי עליהם עד לפני כמה חודשים בלבד..


כך שאפשר לומר שהשיטה שהזכרתי לעיל (ספרים קצרים, ספר פֶּר סופר) בסה"כ די משתלמת..


מכל האמור לעיל, מתבקש ממש שאגש בחשדנות לספר שני של סופר שכבר קראתי, ועוד לרומן בן 400 עמודים פלוס..

אולי מסיבה זו אני מעכב את קריאת הרומן FREEDOM של ג'ונתן פרנזן (576 עמודים) על אף שאהבתי מאוד את ספרו הקודם, The Corrections, ושהרומן החדש ועב הכרס שלו שוכן בספרייתי זה קרוב לשנה.


למעשה, קראתי כמה פרקים מהרומן המדובר (מדובר מידי, יש שיאמרו) עוד בחודש יולי בשנה שעברה, ואף כתבתי על רשמיי פה. הקטעים שקראתי השאירו בפי (או בעיני, או באצבעותיי..) טעם של כתיבה מאולצת ולעוסה מידי, אך בהחלט איני פוסל קריאה של הרומן כולו.

כעת שהסופר הבריטי אלן הולינגהרסט (שאת ספרו The Line Of Beauty, זוכה פרס הבוקר של שנת 2004, אהבתי מאוד) פרסם את ספרו החדש, The Stranger's Child - אני מוצא את עצמי מתמודד עם אפקט פרנזן שוב (ולו בגלל שאורך שני הספרים זהה!)

כמובן שהזמנתי את ספרו החדש של הולינגהרסט (מהדורה ראשונה, חתומה ע"י הסופר) מבעוד מועד, ובעוד שעיניכם נחות על שורות אלו הוא עושה את דרכו על גלי הים או בבטנו של מטוס תובלה כלשהו, הישר אל סניף הדואר המקומי שלי (על התסכול הכרוך בתביעת חבילה מסניף הדואר המקומי אכתוב כבר במקום אחר..)

האם אגש לקריאתו מייד כשאקבלו? או שאתחבט ארוכות בשאלה הנצחית, העומדת בפני כל ביבליופיל: לקרוא או לא לקרוא?

מה שגורם לי לחשוב: כמה משחק מקדים קודם לקריאת כל ספר, כמה מטען אנו מביאים עימנו לכל קריאה וקריאה (או הימנעות מקריאה).

האדמה מקוללת

This autumn, an extravagantly hyped American novel examining in exhaustive detail how the middle classes there currently feel about themselves will be bought by a great many Britons who'll strive to understand every local nuance. But Erpenbeck? East Germany? Who cares? How I wish that Visitation could change all that. How I hope that some room may be found to celebrate this author's uncanny gifts

הקטע הנ"ל לקוח מתוך מאמר שכתב הסופר ההולנדי מישל פאבר בעיתון הגרדיאן הבריטי, באוקטובר שעבר.

הרומן האמריקאי המדובר הוא כמובן Freedom של ג'ונתן פרנזן (הספר עתיד לראות אור בהוצאת עם עובד) ואילו ספרה של  הסופרת הגרמנית שפאבר מזכיר, ג'ני ארפנבק, הוא היער של קלרה, שפורסם ע"י הוצאת כתר לפני כמה חודשים.


דבריו של מר פאבר מהדהדים בראשי שעה שאני חושב איך נעלם הרומן המינורי-למראה-אך-כה-נוקב הזה אל תוך החשיכה המו"לית כלעומת שראה אור יום (ספרה השני, ספר המילים, ראה אור אף הוא בהוצאת כתר שנה שעברה, וגם על מאורע ספרותי זה לא שמעתי מילה, אבל אולי זה רק אני..)


היער של קלרה ראה אור בארה"ב ובאנגליה בסוף 2010, וכפי שהציטוט הנ"ל מעיד, הספר זכה לשבחים רבים, בעיקר מצידם של בלוגרים ועיתונאים ליברליים. בארץ זכה הספר לביקורות יותר צוננות.

***

בגרמנית, שם הרומן של ג'ני ארפנבק הוא Heimsuchung שמשמעו ביקור (Visitation), חג דתי המציין את ביקורה של מריה הקדושה אצל בת דודתה, אמו של יוחנן המטביל, אלישבע, מיד לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי הרתה לרוח הקודש וכי גם אלישבע הרה.


מילולית, ניתן לתרגם את שם הרומן גם כגזירת גורל. 


מכל האפשרויות הנ"ל, הבחירה בהיער של קלרה כתרגום היא סוג של פשרה שמתייחסת רק למימד אחד בעלילת הספר שלפנינו, מימד גלוי וברור: היער של קלרה הוא אותה חלקת אדמה (או גוש, כפי שמכנה אותה אחת הדמויות ברומן) שירשה קלרה מאביה, ראש הכפר, ושבתחום גבולותיו מתרחשת העלילה שלפנינו.


מן הכותרת הגרמנית (ומתרגומה לאנגלית) ברור מבעוד מועד: חלקת האדמה שירשה קלרה כמו הוכתה בקללה כפולה: ראשית, דבק טירופה של קלרה באדמה הכחולה של היער הברנדנבורגי, ושנית, חוסר פוריותה של הצעירה שבבנות ראש הכפר עיקרה את האדמה שהגנן עמל עליה משך עשרות שנים, במהלך מנוגד לסיפורה של מריה, שהרתה באורח נס.


בהקשר אחר, ניתן לראות בקללה זו גם המשך ישיר של התהליך האבולוציוני שעברה חלקת אדמה זו, כפי שהפסקה הפותחת את הרומן, המתארת את התהליכים האלימים שהולידו את חלקת האדמה עליה שוכן היער של קלרה רומזת:


עד אל רכס הסלעים, שכעת אינו אלא גבעה עגלגלה הנראית מעל לבית, נדחק והגיע הקרח לפני כעשרים וארבעה אלף שנים. תחת הלחץ העצום של הקרח נשברו ונמחצו הגזעים הקפואים של עצי האלון, האלמון והאורן, רכס הסלעים נבקע, נסדק, נשחק, פה ושם, אריות, ברדלסים ונמרי שן-חרב נסו דרומה. אל מעבר לרכס הסלעים לא הצליח הקרח להבקיע. 

אחר כך השתרר אט-אט השקט והקרח החל במלאכתו, מלאכת השינה. ריבוא ריבואות שנים פרשׂ או פשט סביב-סביב את גופו הקר והאדיר סנטימטר אחר סנטימטר ושייף את שברי הסלעים שמתחת/שמתחתיו? עד שהתעגלו מעט-מעט. בשנים החמות, בעשורים, במאות, נמסו קצת פני השטח של גוש הקרח והמים גלשו אל מתחת לגוף האדיר הכבד למקומות שמהם נשטף החול שמתחת לקרח בנקל. כך שב וזרם הקרח בדרך שממנה בא וזלג בצורת מים תחת עצמו כשגבעה כלשהי עמדה בדרכו.

בשנים הקרות פשוט נח לו הקרח במקומו, מוטל וכבד. ובמקומות שבהם נמס הקרח בשנים החמות וחרץ ערוצים באדמה תחתיו, לשם שב ונדחס בכל הכוח בשנים הקרות, בעשורים, במאות, כדי לסתום אותם. לפני כשמונה-עשר אלף שנים, אחרי שנמסו תחילה לשונות הקרחון ואחריהן, בעוד האדמה מוסיפה להתחמם, כל איבריו הדרומיים כולם, לא הניח הקרחון אלא עקבות מעטות בקרקעיות הערוצים, איי קרח, קרח מיותם, לימים יכנו זאת קרח מת.

כרות מן הגוף שאליו היה שייך לפנים ולכוד בערוצים, הקרח הזה לא הפשיר אלא כעבור ימים רבים, בערך שלושה-עשר אלף שנים לפני ספירת הנוצרים הפך שוב למים, חלחל לאדמה, התאדה באוויר ושב וירד בתור גשם, החל לחוג בין שמים וארץ בצורת מים. במקום שלא היה יכול עוד להעמיק חדור, כי האדמה כבר הייתה רווּיה, נאגר מעל לאדמת החומר הכחולה ועלה מעלה ופני השטח שלו חוצים את האדמה הכהה לרוחבה, אחר שב ונראה לעין בערוץ והוא אגם צלול.
 
החול, שהמים עצמם שחקו מן הסלע כשעוד היו קרח, החליק כעת פה ושם מן הצדדים אל האגם הזה ושקע בקרקעיתו, כך נוצרו בכמה מקומות הרים תת-ימיים, במקומות אחרים נשארו המים עמוקים כעומקו הבראשיתי של הערוץ. זמן מה עתיד כעת האגם להציב את פניו המבהיקים כמראה מול השמים בינות לגבעות של מארק-בּרַנדֶנבּוּרג, לנוח לו חָלָק בין עצי האלון, האלמון והאורן שכבר שבו וצמחו, וברבות הימים, כשכבר היו בני אדם, אפילו זכה מאותם בני האדם לשֵׁם: "הים המארקי", אבל ביום מן הימים ישוב ויתפוגג, כי כמו כל אגם גם האגם הזה הוא בר-חלוף, כמו כל שקערורית נגזר גם על הערוץ הזה לשוב ולהתמלא מתישהו עד גדותיו.

גם במדבר סהרה היו פעם מים. רק בעת החדשה החל שם מה שהמדענים מכנים דֶזֶרטיפיקַציה, או לחלופין מִדבּוּר.

הבאתי באריכות מן הקטע הנ"ל כדי לחשוף אתכם ליכולת כתיבתה הייחודית של ארפנבק, כתיבה הניחנת בפיוטיות מפליאה השומרת עם זאת על מבנה מוזיקלי נוקשה רווי בחזרות ובוואריאציות קלות (ממש כמו פוגה) ולתרגומה הנפלא והקולח של טלי קונס.


עשיתי זאת גם כדי להמחיש מוטיב חשוב בספר: עיגון העלילה בגיאו-היסטוריה (של גרמניה, במקרה שלפנינו) שכן, כמו שאמרתי בכמה מקומות אחרים (בין השאר פה), האדם איננו תוצר של יש מאין אלא חלק מן האדמה עליה הוא בונה (כי מי שבונה כובל את חייו לאדמה), אותה הוא עובד, בה הוא יולד וממית, וכן האלה - תפיסה ראשיתית במהותה ('כי עפר אתה ואל עפר תשוב') אך חשובה מאוד להבנת הרומן שלפנינו.

***

היער של קלרה, חלקת האדמה עליה מתרחשת עלילת הרומן שלפנינו, הינו רק מיקרוקוסמוס המייצג מקום גדול יותר, כמובן. גרמניה, אם תרצו.. כדור הארץ כולו, אם תרצו לחפש בספר מסר אוניברסלי יותר..


התהליך האבולוציוני המתואר לעיל משמש בהקשר לזה כרקע לנושא המרכזי בהיער של קלרה, עימותו של האדם עם האדמה עליה הוא חי: חלקת האדמה שעברה בירושה לקלרה מאביה מחליפה ידיים שוב ושוב במהלך הרומן הקצר, פעמים רבות מספור היא מחולקת בין בעלי קרקע שונים, מעוצבת מחדש כל אימת שבעל קרקע חדש פוקד אותה, נאנסת על ידי הגנן הטוב שמתבקש שוב ושוב לעצבה מחדש, שכן להכניע את הטבע הפראי ולעמת אותו עם התרבות, זו כל החכמה [...] לנצל את היופי לטובתנו, יהיה איפה שיהיה.

 
תמורות רבות מתוארות ברומן של ג'ני ארפנבק, אולם הדבר היחיד שנותר ללא שינוי הוא המקום: על אף חילופי הבעלות היער נותר אותו היער, והאדמה אותה אדמה: כמו בעבותות כבל הזמן את המקום למקומו, כבל את האדמה לעצמה.

***

היער של קלרה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, יחד עם ריטואלים מאת סס נוטבום, Mygale של ת'יירי ג'ונקה וג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן. בכוונתי לקרוא ספרים נוספים של ג'ני ארפנבק.


קיראו את הספר הזה, גם אם זה הספר היחיד שבכוונתכם לקרוא השנה.

האישה שלא היתה

בThe Loft (בגרמנית Die Mansarde, הסטודיו או עליית הגג), נתקלתי לראשונה בבלוג The Asylum של חביבי John Self (שם בדוי, המושאל מספרו של מרטין איימיס, Money, תת כותרת A Suicide Note).

כשאנו שומעים על סרט או ספר גרמני, או אוסטרי לצורך ענייננו, שמתרחש בשנות השישים, זמן קצר לאחר מלחה״ע השניה והשואה, ושעוסק בזיכרון ובהתמודדות עם העבר - אנו מייד מצפים ליצירה המתמודדת עם התקופה הנאצית, עמוסה בשאלות של מוסר ואחריות קולקטיבית.

ואולם, תהליך ההתמודדות בThe Loft היא עם זיכרון הרבה יותר אישי, באנאלי לפרקים.. 

***

במהלך חייה, פרסמה הסופרת האוסטרית מרלן האוסהופר כ13 רומנים ונובלות (חמישה מהם ראו מהם בצרפתית ושניים באנגלית; בעברית עוד לא זכתה הסופרת לתרגום), אולם The Loft פורסם רק ב1969, זמן קצר לפני מותה. 

The Loft הוא רומן קצר עם עלילה פנימית עשירה.
 

על אף שהוא די חומק מהגדרה, ניתן לסווג את הספר כרומן פסיכולוגי על גבול האקזיסטנציאליסטי.

עלילת הספר עוקבת אחר שמונה ימים בחייה של אישה שאיננו יודעים מה שמה, וששיגרת יומה שלווה ונטולת דרמה, ולולא מחשבותיה ונטייתה לתהות ולהעלות ספק בכל דבר, אף בבאנאלי ביותר, הרי שהעלילה שלפנינו הייתה משמימה להחריד ודפי הרומן הקצר הזה היו בלתי צליחים בעליל.. 

***

גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני ילדים, איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט בן 52 ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים שזמנם עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..


ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.


מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:

If dreaming were a job I could have made a great career out of  it. In fact all my gifts are pretty useless in this world where I am  obliged to live. I have to adapt myself, and when adapting becomes  too burdensome I read thrillers instead 

ואולם גם הקריאה איננה יכולה לשמש כמפלט, לבריחה, שכן:

These days I read less and less. Sometimes I feel that reading was only invented to draw people's attention away from things that are really important

הדמויות ברומן מתנהלות כל אחת במסלולים קבועים מראש וכמעט שאינן נפגשות: הוברט הולך כל יום למשרדו וכשהוא חוזר בערב הוא מתייחד עם ספרי המלחמה שלו, אשתו חייה את עולמה הפנימי כל היום, מורגלת לעובדת בדידותה:

It's so long since someone touched me that, if they did, I think I might splinter into a thousand little ice crystals.

השראה - כשהיא באה - חייבת לבוא לידי ביטוי הרחק מעיני כל, בהיחבא.. גיבורת הרומן מסתגרת בחדר עליית הגג שלה כל אימת שהיא יכולה, רחוק מעיני משפחתה, ומציירת חרקים וציפורים, תחילה לפרנסתה, ואח"כ מתוך הרגל, או שמא דחף? ואולם היצירה, והדחף שמוליד אותה, אינם מתוארים כתהליך מהנה, או אפילו תראפיוטי, אלא יותר כתהליך סיזיפי:

My aim is to draw a bird that is  not the only bird in the world. By this I mean that anyone looking  at it must grasp this fact straight away. To date I have never  achieved this and I doubt I ever shall. Sometimes I think I’m on  the right track, but the next day I look at the drawing again and  see that the bird in question hasn’t a clue there exist other  members of its species apart from itself; so then I take the drawing  and shut it away in a drawer 

***

כאמור, הספר מחולק לשמונה פרקים הנמסרים כמו יומן, כאשר כל פרק מייצג יום בשבוע.

המבנה המעגלי של הספר שמתחיל ונגמר ביום ראשון, ללא התרחשות פיזית של ממש אלא במחשבותיה ובעולמה הפנימי של הגיבורה, משרה אווירה של סטאגנציה, חולי ומוות בספר המתאר את אוסטריה הבורגנית של שנות השישים של המאה העשרים, מדינה שעדיין מתאושת ממלחמת העולם והשוק התרבותי, כלכלי ופוליטי שזו הביאה בעקבותיה.

התמורה בחייה של הגיבורה האנונימית מגיעה ביום השני, כשהיא מתחילה לקבל מכתבים ובהם קטעי יומן שניהלה חמש עשרה שנים לפני ההווה הנראטיבי. המכתבים מפרים באחת את השלווה היומיומית בה שקעה ומחזירים אותה אל עבר טעון ברגשות ממנו ניסתה להתעלם במשך שנים.

 

היומן מתאר בפרוטרוט ימים אחדים מתוך תקופה של כשנה וחצי בהן שהתה המספרת במקום מרוחק מביתה וממשפחתה ד-אז (בעלה הטרי, הוברט, ובנה העולל, פרדיננד), אליו הגלתה את עצמה כשלקתה לפתע וללא כל סיבה ברורה בחֵרְשׁוּת. המספרת מתארת בפרוטרוט את אירועי היומיום במקום מסתורה באופן דומה מאוד לטקסט העוטף את קטעי היומן הקצרים, כך שמתקבל פה אפקט של יומן בתוך יומן. מפגש מקרי עם אחד מתושבי המקום מוביל אותה לאיזושהי הארה חמקמקה לגבי חייה, אך גם זו נשכחת במהרה..

הקריאה בקטעי היומן מאיימת לשבש, כאמור, את שיגרת היומיום של חיי המספרת, אולם היא מסרבת להניח למכתבים לשנות את ההווה בו היא שקועה כולה כעקרת בית ואם מסורה ובתמורה מתפתח בינה ובין שולח המכתבים המסתורי מעין ריטואל: בכל יום היא מקבלת מעטפה ובה קטעי היומן ולאחר שהיא קוראת בהם היא מעלה אותם באש - אקט שמזרז את השיכחה ומוחק את אירועי העבר.

רגש ופיוט: פואטיקה נוכח הזוועה

בלי פרחים ובלי כתרים מאת אודט אלינה ראה אור ב1947, אולם הספר תורגם לראשונה לעברית רק בקיץ 2011, בהוצאת סמטאות ספרים (תרגמה מצרפתית, חגית בת-עדה).

כותרת הספר, האוצרת בתוכה את הנימים העדינים ביותר של תוכנו, עלולה לתעתע והיא מהלכת כלוליין מיומן על חבל דק, וכך גם תוכנו של הספר הקצר שלפנינו. 

עוד לפני שהתחלתי לקרוא בספר, נזכרתי בספר אחר, גם הוא עוסק בשואה, שצרוב היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. כוונתי לאין פרפרים פה בו מבחר שירים וציורים של ילדי גטו טרזינזשטדט. אך להפתעתי, ככל שהובילה אותי מחברת הספר, אודט אלינה, אל תוך הבזקי זיכרונה מתקופת שהותה בת העשרה חודשים באושוויץ/בירקנאו, מצאתי עצמי מהלך איתה במרומי נפשה הרגישה והזכה כשהיא זו התומכת בי לבל אפול.

בלי פרחים ובלי כתרים מורכב משלושה חלקים: חלקו הראשון הוא רצף כרונולוגי הבנוי מקטעים קצרים, המתאר את חייה של המספרת במחנה הריכוז מרגע הגעתה לשם. אף שהתכנים המתוארים בחלק זה מוכרים היטב מעשרות ספרים וסרטים דקומנטריים העוסקים במחנות הריכוז וההשמדה, אלינה מצליחה למסור אותם מבעד לנקודת מבט חדשה באמצעות כתיבה מדויקת ומתומצת, ואפשר לטעות ולחשוב שמדובר ברשימה נטולת רגש כמעט, אלא שבמהרה היא מכה בקורא במלוא עוצמתה בפיוטיותה, אפילו בתיאור הרגעים הבלתי נתפשים ביותר. הנה כך היא מתארת את התזמורת באושוויץ:

קולות הטאם-טאם של התזמורת היכו אותנו בתדהמה מיד בהגיענו אל המחנה.

תחילה נשמעו מרחוק, בקול חרישי, אחר כך הלכו וקרבו. היה אפשר לחשוב שמדובר בכפר של כושים.

עתה, עם שיבת הקומאנדו, בעודנו חולפות על פני התזמורת וכולן מרימות יחד רגל שמאל, אנו נראות כמו בובות על חוט ממורטות עד אימה.

כמו יריד בקר גדול של בני אדם. טורים אינסופיים של נשים רצוצות, צועדות כמי שכפאן שד, תמיד לפי הקצב לינקס, לינקס.

דוגמא נוספת להתנסחות הפואטית הייחודית של המחברת, כשזו נזכרת, לנוכח רזונן הנורא של הנשים במקלחת, בשירו של בודלר:

הַטֶּבַע הוּא מִקְדָּשׁ, בּוֹ עַמּוּדִים חַיִּים
יַפְלִיטוּ לִפְרָקִים בְּלִילֵי מִלְמוּל תָּמוּהַּ;
בִּיעָרוֹת סְמָלִים שָׁם הָאָדָם יָנוּעַ
שֶּיְּלַוּוּ דַּרְכּוֹ, צוֹפִים בּוֹ כְּרֵעִים.

כְּרֹן הֵדִים רָחוֹק הַנִּבְלָעִים בַּבֹּהוּ
בַּתְּהוֹם הָאַפְלוּלִי שֶׁל סוֹד אַחְדּוּת שָׁחוֹר,
עָצוּם כְּמוֹ הַלַּיְלָה אוֹ כְּמוֹ הָאוֹר,
צְלִילִים, רֵיחוֹת, גְּוָנִים בִּבְרִית עֲנוֹת יָבוֹאוּ.

טְרִיִּים כִּבְשַׂר-תִּינוֹק, יֶשְׁנָם רֵיחוֹת נִיחוֹחַ,
כְּמֶתֶק הָאַבּוּב, כְּמוֹ יְרַק הָאָחוּ,
-  יֵשׁ עֲשִׁירִים, פְּגוּמִים, נֶאֱדָרִים בְּכֹחַ,

אֲשֶׁר בְּהִתְפַּשְׁטָם אֶל הָאֵיְנסוֹף נִפְתָּחוּ
כַּמֹּר, אוֹ לְבוֹנָה, אוֹ בֶּנְזוֹאִין, אוֹ מוּשְׁק,
יָשִׁירוּ אֶת שִׁכְרוֹן הַנֶּפֶשׁ וְהַחוּשׁ.

גם ברגעי הזיה וחולי, מחשבותיה של אלינה נפנות אל הנשגב: אם אלה ציוריו של מזאצ'ו, הצייר הפלורנטיני מתקופת הרנסאנס, או אל גרקו, הצייר היווני, שחי ויצר בספרד:

היום יכולתי לצאת מין הרבייה ( בגרמנית "אזור" בהקשר זה הרבייה הוא בית-החולים שבמחנה) וללכת להאזין לתזמורת. הקונצרט לא היה טוב, אבל המוזיקה תהא אשר תהיה, מרטיטה את הלב כשהיא עולה במחנה מוות, בקרב בני אדם שכבר כמעט מתים.

איזה ציור קיר גדול ומעורר פליאה! הבריות הנפעמות הללו, מעין מדונות שכחשו מייסורים, קלסתרי פניהן דלים ואיבריהן הצנומים עטופים בשמיכות.

אילו גוונים נפלאים טמונים בקפלים הללו הממורטים מסבל וזוהמה. כמעט כמו ציורי הבד הקדרוניים של אל גרקו. 

הלשון הפיוטית והענוגה של אודט נותרת בעינה, גם כשהסופרת נעשית ציניות וסאטירית, למשל בתיאור אחת מהנשים ששימשו כקאפו במחנה הריכוז:

אנחנו מכירות היטב את ה"פיהרר קאפו" של הוויבריי. ממש בובת נחום-תקום קטנה, מחופשת לחייל גרמני. היא כל כך גדושה שומן חזיר שכאשר היא הולכת זה נשפך לה מכל הצדדים. אפשר לחשוב שהמדים שלה ממולאים בקמח.

האקדח הקטן והמגוחך שלה מטייל לו על האחוריים השמנים המלכותיים שלה.

כמו כל הגרמנים, היא מתניידת על אופניים ישנים מאוד של המחנה.

אבד עליהם הכלח האופניים האלה, הגלגלים גדולים והכידון גבוה ומפותל, כמו האופניים שנהגו לייצר שלושים שנה קודם לכן.

ישובה לה שם גבוה על הכלי הזה, היא נראית כמו פיל לוליין שמבצע להטוט בקרקס.

תיאור זה הזכיר לי את הצייר והקריקטוריסט הגרמני ג'ורג' גרוס, שפיתח את סגנונו הייחודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

***

חלקו השני של הספר עיקרו בתיאור האנשים שחיים סביב אודט במחנה הריכוז. החברות, הילדים במחנה ועוד... חלק זה, שכותרות מרבית מקטעיו נושאות שמות של אנשים, כמו: אנקה, מארק הקטן, אירן וכו', כמו מעניק שם ופנים לכל אותם נשים וילדים שהסופרת פוגשת, ומצליח להשרות אווירה נוגה וחודרת-לב בקורא.

דרך מבטה של אלינה באותם אנשים, אנו עדים לתעצומות נפשה, הבאים לידי ביטוי ברוחב ליבה האינסופי:

אני לבד בתוך המהומה הכבירה הזו. נסחפת במורד הזרם. רצוצה אפילו מכדי לשמוח שלא מתתי.

ואז אני פוגשת שוב את אירן.

מישהי להעניק לה אוצרות של רוך שנמים בתוכי זה חודשים.

מטען של דברים רכים נטולי נמען.

***

בחלק האחרון של הספר, הרוסים באים, אנו עדים שוב לייחודיות כתיבתה של אלינה, סוג של פיכחות, רכות כלפי בני האנוש, השומרת על שפיותה כבת אנוש.

הנה כך פותחת המחברת את אחד מקטעי הסיום, המתאר כיצד אסיר אחר, לאחר שחרור המחנה מידי הנאצים, שובר את ידה על מנת לגזול ממנה דלי מים שהביאה לילדים הניצולים:

אחרי עשרה חודשים במחנה עדיין חשתי אותה השתוממות לנוכח מעשי הנבלה, הנוכלות, החמסנות של בני האדם.

את הספר כולו מלווים רישומיה של המחברת, הניחנים באותה הפשטות ופיוטיות המאפיינים את כתיבתה, אף כי חלקם מובאים באופן אסוציאטיבי מידי בספר. 

במידת מה הרישומים הזכירו לי את עבודותיה של האמנית הישראלית מיכל רובנר, בהן ריבוי של דמויות אנונימיות הקיימות מהלך סיזיפי בלופים אין סופיים. הנה דוגמא.

לו היו מובאים כנספח לספר ברצף, כמימד ויזואלי בפני עצמו, היו אולי רישומיה של אלינה מקבלים את המקום הראוי להם, ומבטאים במלוא העוצמה את הוויתם.

***

באחריתו של הספר מביאה סילבי ז'דינאק ניתוח מעמיק, אינטליגנטי ומדוייק הבמיא מובאות רבות מספרה של אודט אלינה. על אף תרומתו להבנת סםרה של אלינה, לטעמי הוא מפחית מקריאת הספר כחוויה בלתי אמצעית, הגדולה מהמילה הכתובה, להבנת הקיום האושוויצי דרך עיניה של המחברת בלבד.

חשיבותו של הספר לא רק בפיוטיות העוצמתית שלו, אלא בהתמודדות שהוא מציע לכל בן אנוש העומד במצבים בלתי אפשריים, טראומתיים. ובניגוד לספרים כמו האדם מחפש משמעות מאת ויקטור פראנקל, המציע דרכי התמודדות אנליטיים ומובנים, הכרוכים בלימוד ובהבנה קוגניטיבית, אלינה מציגה בפני הקורא את דרך התמודדותה בפשטות החודרת ללב ובהבנה חוויתית רגשית, בלתי אמצעית.

לסיום, אי אפשר לדבר על ספר זה מבלי לומר מילה על עיצובו וכריכתו, שהם מין הבעת הערכה למילה הכתובה. זמן רב שלא ראיתי ספר בקונפקציה הכרוך כמעין, הוט' קוטור', מופלא ועדין, הכולל סימניה פרטית לו עליו פרטי הסופרת, הלוואי וכל הספרים היו מוגשים כך לקורא.

* הפוסט באדיבות גל ברזילי