השנה האנגלית שלי, או 'המוות איננו מחוסר עבודה'

מבול של ספרים אנגליים (טוב נו, מטר קל) שטף אותי לאחרונה. מאז תחילת השנה האזרחית יצא לי לקרוא מספר לא מבוטל של ספרים מאת סופרים אנגלים. 

למעשה, אם נוציא את הלקטורות שאני קורא בצרפתית, יוצא שרוב הספרים שקראתי עד כה השנה הם פרי עטם של בני הממלכה המאוחדת.

התחלתי את השנה עם BUT BEAUTIFUL מאת ג'ף דייר. את פברואר הקריר והאפור העברתי עם ההומור השחור של הווארד ג'ייקובסון (ספרו שאלת פינקלר זיכה אותו בפרס הבוקר לשנת 2010) והמשכתי עם PATIENT המורבידי ועגמומי (ספוילר, יש גם נקודת אור!) של בן וואט, סולן להקת Everything but the Girl.

את חג האביב ביליתי עם Boxer, Beetle של נד באומן, ומאי הוקדש למתמודד אחר לפרס הבוקר, ראוי יותר מהזוכה, C מאת תום מקארתי (מקארתי עצמו הכריז לאחרונה כי "מעולם לא קרא ספר שהשתתף בתחרות הבוקר")!

את הקיץ פתחתי עם ספרון קטן וחביב של אלן בנט בשם SMUT, ביולי ביליתי שבוע-שבועיים עם ספרו של אנדרו אוהגן על מאף הכלבלב, ובאוגוסט חזרתי עשרים שנים אחורה בזמן וקראתי את ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים.

מה מושך אותי כל כך לסופרים אנגלים? מעל הכל השפה האנגלית, שהבריטים יודעים לעשות בה שימוש טוב הרבה יותר, לטעמי, מאחיהם (החורגים?) האמריקאים.

לאחרונה קראתי שני ספרים חדשים מאת סופרים אנגלים. האחד The Stranger's Child, הרומן החדש של אלן הולינגהרסט, זוכה פרס בוקר לשנת 2004, והשני Today, רומן בכורה מאת דייויד מילר.

פעמים רבות, לאורך הקריאה בספריהם של מילר והולינגהרסט, שאלתי את עצמי כמה שאלות קיומיות שעולות בוודאי במוחם של קוראים מידי כמה ספרים: מה בעצם רוצה הסופר לומר? איזה מסר הוא מנסה להעביר? מה מטרת הההסתעפויות השונות בעלילה? ומה כל זה קשור בעצם אליי?

התשובה שהשבתי לעצמי ברוב המקרים היתה די פשוטה: 'עזוב, זה עניין אנגלי פנימי!', אמרתי לעצמי בהחלטיות והמשכתי וקראתי ברומן של הולינגהרסט, עד לדפו האחרון (ויש לציין בהזמנות זו שהספר אורך ואורך לאורך 570 עמ', ואילו אני כבר התוודתי ביותר ממקום אחד על יראתי מספרים ארוכים.)

הרבה ציפיה קדמה לעב הכרס של הולינגהרסט. מאז שזכה ספרו 'קו היופי' (The Line of Beauty) בפרס הבוקר היוקרתי ב2004, חיכיתי יחד עם עשרות אלפי קוראים לספרו הבא.

קו היופי היה כתוב באנגלית מעט גבוהה אך עם זאת חיננית למדי, והצליח לתאר את הלך הרוח של שנות השמונים(עידן תאצ'ר, טרום התפרצות מגיפת האיידס שהנה נדמה כי נשכחה לגמרי) באנגליה המתחילה להתנער משמרניותה.

לא אגזים אם אומר שזה היה אחד הספרים המהנים והמעניינים שקראתי בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת.

שבע שנים אחר כך, מששמעתי שראה אור ספרו החדש, מיהרתי להזמין את The Stranger's Child (כמה בעייתי תרגום שם הספר! אם תבחר ב'ילדו' או 'בנו' של הזר, הרי שכבר גילית נדבך נסתר בעלילה, שהאנגלית, נטולת החיווי המיני, ממסכת כה בקלות.)

מלאכת האבל


הן ספרו של אלן הולינגהרסט, The Stranger's Child והן ספרו של דייויד מילר, Today, עוסקים באובדן, ביחסים המורכבים שממשיכים החיים לנהל עם המתים, ובמה שנותר מהמתים (ומהחיים) אחרי שהם עוזבים אותנו.

בStranger's Child המנוח הוא ססיל ולאנס, משורר, בן אצולה, ששיר שכתב בתחילת דרכו הספרותית סייע לדור שלם של בריטים להבנות את המיתוסים סביב רוח תקופתם (Zeitgeist) וסביב זהותם הלאומית. מרבית הספר - מלבד החלק הראשון המוקדש לידידותו האמיצה של ססיל עם ג'ורג' סוול, עימו למד בקמברידג', במהלך קיץ אחד בשנת 1913 - מוקדש לדמותו של ססיל, שמת בדמי ימיו זמן קצר אחרי אותו קיץ, במהלך מלחמת העולם הראשונה. במהלך ארבעת החלקים שבאים אחרי חלק זה, מנסים איש אחרי רעהו מן הדמויות שהכירו את ססיל, אהבוהו או קינאו בו, להחזיר את דמותו לחיים, אם באמצעות פרסום מכתביו ושיריו, או לבסוף בשחזור חייו בצורה של ביוגרפיה שערורייתית.

זהו ספר ארוך, שעלילתו נוטה לעיתים קרובות מאוד להתפתל ולהסתבך סביב עצמה. לא אלאה אתכם מידי עם הפרטים. אולם מעל הכל, אולי, עוסק הספר הזה במתים, ובחיים, החבים לעיתים קרובות למתים את חייהם:

Of course one indulged the dead, wrote off their debts; one forgave them as one lamented them

***

גם בספרו של דייויד מילר, הנעדר המרכזי מן העלילה הוא אדם בעל חשיבות ספרותית. מדובר בסופר ג'וזף קונרד. קונרד, שנולד בפולין, החל ללמוד אנגלית רק בעשור הרביעי לחייו. למעשה, אחרי הפולנית והצרפתית, שהיו שפתו הראשונה  והשניה, היתה האנגלית רק שפתו השלישית. עם זאת, את כל ספריו וסיפוריו הקצרים כתב באנגלית.

The dead are with us because we live so quickly and die so slowly

היום עוקב אחר שלושה ימים בשנת 1924: יומו הלפני אחרון של קונרד, יום מותו, והיום שלאחר מותו, בו מתקיימת הלווייתו של הסופר. נקודת המבט נעה כמו מצלמה סביב הדמויות המלוות את קונרד אל העולם הבא; המשרתים בביתו שבעיירה קנטרברי שבקנט, העוזרת האישית שלו ('המזכירה') ליליאן, חברו הטוב העיתונאי קרל, בניו ג'ון ובוריס ואשתו ג'סי ג'ורג'.

ההתמודדות האישית של כ"א מהדמויות הללו עם ההיעדרות הגדולה הנכפית עליהם ניצבת במרכז הנובלה הקצרה הזו (כ176 עמודים). כ"א מהדמויות הנ"ל חווה את מותו של הסופר הנערץ  כהתרוקנות. ללא המת, מקבלים החיים משמעות שונה:

There was nothing to say and he had never had that feeling, of utter vacancy of expression. There was a strange feeling of silence, of nothing in the world, not even the rain - nothing: nothing but a vast, hushed emptiness

ובמקום אחר:

John felt no loss, simply absence, shapeless, soundless nothing

והנה כך חווה ליליאן את היעלמותו של מעסיקה ואת החור הגדול שהיעדרותו השאירה בחייה:

No light, no sound, now, no thing, - nothing. There is nothing in this world, nothing, nothing more in the world to write about, nothing

הריקנות שמותיר אחריו המת נהפכת לנוכחות גדולה מנשוא

Absence so much more present then presence

***

מכל הנ"ל ניתן להבין שהספרים הנ"ל, וספרו של דייויד מילר בפרט, הינם מן הסוג המורבידי למהדרין. ואכן, תהיה זו עגמימות בלתי הולמת לחתום שנת קריאה של סופרים אנגלים עם ספרים שמקדישים כ"כ הרבה ממהותם ומסיבת קיומם (ה Raison d'être שלהם) לאחד הצדדים הפחות נעימים של החיים.

על אף שהפוסטים הבאים שבכוונתי לפרסם (על ספרו של פיליפ רות, The Humbling ועל ספרו של ט'גו קול, Open City) עלולים להעמיק את התחושה שלא מדובר במקרה בלבד, אלא במגמה של ממש בהרגלי הקריאה שלי, אשתדל לתקן את הנטייה האובדנית הזו שהקריאה לעיתים מדרדרת אותנו אל  סיפיה (הרי אין בדידות גדולה יותר מזו הנחווית בשעת הקריאה..) בקריאה של סופרים בריטיים אחרים, שנוטים לראות בחיים יותר מרצף מילים המוביל לסוף. 

אם כן, לחיי הקריאות שבדרך!

להשתחרר מרוחות העבר

רוח רפאים מהלכת אימים על פני אירופה
קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי (1848)


בשנת 1989, עם נפילת חומת ברלין והתמוטטות המעצמה ברה"מ, שאלות רבות שנותרו עשרות שנים ללא מענה מצאו סופסוף את פתרונן: הפילוסוף האמריקאי פרנסיס פוקויאמה טען בספרו קץ ההיסטוריה והאדם האחרון (1992) כי כשלונם של משטרים כמו המשטר הקומוניסטי סימן את נצחונה הסופי של הדמוקרטיה הליברלית הרווחת בארה"ב ובאירופה, וכי קיצו של העימות האידיאולוגי ששרר בין ארה"ב לרוסיה משמעו קיצה של ההיסטוריה עצמה; סמואל הנטינגטון טען מצידו בספרו התנגשות הציוויליזציות (1993) כי קיצם של המאבקים האידיאולוגיים מסמן דווקא את תחילתו של תהליך של התנגשות בין תרבויות; ואילו הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה ביקר בספרו רוחות הרפאים של מרקס (1993) את הנטייה המערבית להתנער מרוחות העבר ולערוך טקס של גֵּרוּשׁ שֵׁדִים כל אימת שאחד הכוחות המנוגדים לנו נדמה על סף התפוררות.


הדיון הנ"ל, שהבאתי פה בפשטנות ובקווים כלליים, חשוב לדידי להבנת ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים, שראה אור גם הוא ב1992, ושקראתי רק לאחרונה. 


כלבים שחורים הוא ניסיון בפני עצמו להשתחרר מרוחות העבר. זוהי כרוניקה של התאהבות ושבר, סיפור חייהם של זוג אידיאליסטים בריטים, ברנרד וג'וּן טרמיין, שנפגשו בשלהי מלחמת העולם השנייה, והתחתנו ב1946, כשברקע אירופה שבורה והרוסה מחד אך גם חדורת חלומות ותקוות לעולם חדש, מאידך. 


שברו של תא הנישואין של ברנרד וג'וּן מוצג בספרו של מקיואן כמטאפורה ל- או כהמשך טבעי להתבדות הפוליטית מן הקומוניזם בקרב 'מאמינים' רבים במערב (חלק איבדו את אמונתם בברה"מ מוקדם יותר, בשנות הארבעים והחמישים, עם היוודע דבר הטיהורים הפוליטיים והאתניים ברוסיה, וחלק רק בסוף שנות השישים, עם פלישת הרוסים לפראג ודיכוי המהפכה הצ'כית, האביב של פראג). שבר אידיאולוגי זה, שמייצגים נישואיהם של ברנרד וג'וּן, אינו אלא ייצוג בזעיר-ענפין של שברו של העולם המערבי בכלל, ושל אירופה בפרט, שהיתה חצויה לאורך רוב המאה העשרים ע"י מסך הברזל.

כאמור, הספר נע בין כמה נקודות בזמן משנת 1946 באיטליה וצרפת המתאוששות מן המלחמה הגדולה,שם מעבירים בני הזוג שאך נישאו את ירח הדבש שלהם, ועד ל1989 בברלין המאוחדת, כאשר ברקע, כציר מקשר, אירוע מכונן, חיזיון הכלבים השחורים של ג'וּן: בטיול רגלי בשבילים בין הכפרים הצרפתיים נתקלת ג'ון בשני כלבים שחורים, גדולים ומאיימים. 


הכלבים השחורים בהם נתקלת ג'ון הם יצורים כמעט מיתיים, התגלמויות הרוע, והם מזוהים עם המוות ועם עולם השְׁאוֹל, בפולקלור הבריטי והקלטי:

They were emblems of the menace she had felt, they were the embodiment of the nameless, unreasonable, unmentionable disquiet she had felt that morning. She did not believe in ghosts. But she did believe in madness 

* הציטוטים מובאים כאן מאנגלית. למי שאין עותק של התרגום העברי, ניתן להשיג עותק במחיר מציאה כאן.

סמוך לרגע ההִתְגַּלּוּת הזה שחווה ג'ון, גם עיניו של ברנרד נפקחות באשר למשמעות האמיתית של המלחמה שאירופה רק מתחילה להחלים ממנה והוא רואה לראשונה את הדברים לאשורם:

He was struck by the war not as a historical, geopolitical fact but as a multiplicity, a near-infinity of private sorrows, as a boundless grief minutely subdivided without diminishment among individuals who covered the continent like dust, like spores whose separate identities would remain unknown [...] For the first time he sensed the scale of the catastrophe in terms of feeling: all those unique and solitary deaths, all that consequent sorrow, unique and solitary too, which had no place in conferences, headlines, history, and which had quietly retired to houses, kitchens, unshared beds, and anguished memories [...] What possible good could come of a Europe covered in this dust, these spores, when forgetting would be inhuman and dangerous, and remembering a constant torture

אצל ג'וּן, מסמלים הכלבים השחורים את נקודת השבר וההִתְפקחוּת, הן מהלכי רוח המתעתעים של הקומוניזם, והן מהאידיאל הרומנטי שאיחד אותה בנקודת זמן מסוימת עם בחיר ליבה, ברנרד.


החיץ שנוצר בין השניים איננו רק רומנטי, כי אם גם אידיאולוגי:

The ideas by which June lived her life were also the ones by which she measured the distance between Bernard and herself

המפגש עם הכלבים השחורים הוא כאמור נקודת אל-חזור, אירוע מפתח להבנת חייה של ג'וּן, והמפנה שחל גם באירופה, במהלך המאה העשרים, וג'וּן נתלית בו ומעניקה לחייה משמעות חדשה (בהעדר האמונה בשיטה חדשה שתציל את אירופה מגורלה) באמצעותו:

You wait until you come to make sense of your life. You'll either find you're too old and lazy to make the attempt, or you'll do what I've done, single out a certain event, find in something ordinary and explicable a means of expressing what might otherwise be lost to you - a conflict, a change of heart, a new understanding

לסיום, כלבים שחורים איננו רק כרוניקה של בנייה ושבר. זהו גם ניסיון ארספואטי מצידו של מקיואן לתת דין וחשבון על נטייתם של סופרים ושל היסטוריונים כאחד (הרי שניהם מאמצים ומכוננים נאראטיבים פיקטיביים לגמרי) להכתיר אירועים מסויימים כרגעים מכוננים היוצרים חיץ בין הלפני והאחרי: 

Turning points are the inventions of storytellers and dramatists, a necessary mechanism when a life is reduced to, traduced by a plot, when a morality must be distilled from a sequence of actions, when an audience must be sent home with something unforgettable to mark a character’s growth

החיים אינם עלילה, אומר מקיואן וקורץ לקוראיו, ולא חייבת להיות בהם נקודת מפנה, או רגע של הארה. לעיתים קרובות מאוד אנו יושבים בחושך, אך איננו מודעים לכך.