שחור, מוכר או מוזר?

לטג׳ו קול יש (סופסוף) ספר חדש! 

נכון, אף לא אחד משלושת ספריו של הסופר האמריקאי-ניגרי הצעיר תורגם עד כה לעברית, אז שמו לא אומר הרבה לקורא הישראלי הממוצע, וזה מצער מאוד! אבל.. אטלס כותב על קול בהתמדה מאז שספרו הנפלא Open City ראה אור באנגלית בשנת 2011. איך זה שקול עוד לא תורגם לעברית? נסתרות דרכי עולם המולו״ת הישראלי.. 

טג׳ו קול הוא איש אשכולות של המאה ה-21. סופר, מסאי, צלם, היסטוריון אמנות, אושיית מדיה חברתית לשעבר (לקול חשבון טוויטר שהיה פופולארי מאוד, עד שננטש אי שם בשלהי שנת 2014,) ועוד היד נטויה..

יליד ארה״ב, קול חי בניגריה במשך רוב שנות ילדותו ונעוריו, וחזר לגור בארה״ב בגיל 17. הוא כותב באנגלית ועד כה ראו אור, כאמור, שלושה ספרים פרי עטו (ספר רביעי, Blind Spot, יראה אור ביוני השנה, ויכלול כ-150 תמונות שקול צילם, ולצידם טקסטים, פרי עטו של הסופר. יש למה לצפות.) 

סלמאן רושדי ׳הכתיר׳ את קול אחד הסופרים המוכשרים ביותר של דורו.

עד כאן הסופרלטיבים. למען האמת, כתיבתו של קול לא זקוקה להם בכלל. מספיק לקרוא כמה שורות מעיר פתוחה כדי להיווכח שמדובר בכותב חד-הבחנה, עם מבט מקורי על העולם הסובב אותו. 

***

מאז שקראתי את Open Cityֿ אי שם בשנת 2011, ציפיתי בכיליון עינים לספר נוסף של קול.

שנה שעברה גבר עליי יצר הסקרנות ורכשתי וקראתי את ספרו הראשון של קול, Every Day Is for the Thief. בספר קצר זה, שראה אור במקור בשנת 2007 בניגריה ופורסם בארה״ב ב-2014, המְסַפֵּר הוא גבר ניגרי שחי בניו-יורק ב15 שנים האחרונות, וכעת הוא חוזר לביקור קצר בלאגוס, בירת ניגריה. כפי שספר העיון החדש של קול רומז, הכל בלאגוס נדמה למספר מוכר, אך עם זאת זר ומוזר: ניגריה היא מדינת עולם שלישי, מוכת עוני, שחיתות ואלימות. זהו עולם שונה בתכלית מן העולם המערבי בו בילה את רוב שנות חייו הבוגרים. 

***

ספרו האחרון של קול, Known and Strange Things, מאגד מעל ל-50 מסות, חלקן פורסמו בכתב-העת היוקרתי The New Yorker. הספר ראה אור בסוף 2016. איכשהו, נחשפתי לדבר קיומו רק ממש לאחרונה, אך מרגע התגלית הספר לא בילה זמן רב ברשימת החשקים שלי באמזון: מיהרתי לרכוש אותו בהזדמנות הראשונה! 

ואכן, לפחות מקריאה במסה הראשונה, Black Body (שזמינה לקריאה כאן) מדובר באסופת מאמרים מבטיחה. על כריכת הספר הביאו העורכים ציטוט/דברי שבח של המסאית האמריקאית, רבקה סולניט (Rebecca Solnit) שנעשתה פופולארית מאוד בארה״ב (בקרב החוגים האינטלקטואלים לפחות..) בזכות ספרה Men Explain Things to Me, שגם קראתי שנה שעברה ואני מתעתד לדווח עליו בבלוג זה בשבועות הקרובים (מיותר כנראה לציין שגם סולניט, שפרסמה כבר מעל לעשרה ספרים ב-25 השנים האחרונות, עדיין לא תורגמה לעברית..)

חזרה לספרו של טג׳ו קול. במסה הקצרה Black Body קול מתאר ביקור קצר שערך בכפר לוק שבשוויץ, בעקבות הסופר ג׳יימס בולדווין. בולדווין חי בכפר השוויצרי עם בן זוגו בשנת 1951. הוא היה כמובן השחור היחיד בכפר, והוא תיעד את החוויה במסה בשם זר בכפר (Stranger in the Village) שראתה אור בשנת 1955 כחלק מקובץ המסות, Notes of a Native Son. 

למרבה המזל, זר בכפר הוא הטקסט היחיד פרי עטו בולדווין שזמין בתרגום לעברית, מה שהופך את מאמרו של קול לזָמִין יותר לקורא הישראלי.

הנה נקודת המוצא של מאמרו של בולדווין:

למיטב ידיעתי, אף לא אדם שחור אחד הניח את כף רגלו בכפר השווייצרי הזעיר הזה עד שבאתי הנה אני. עוד לפני שהגעתי אמרו לי שוודאי אהיה בגדר "מחזה" לאנשי הכפר. הנחתי כי פירוש הדבר שאנשים שצבע עורם כשלי נראים נדירות בשווייץ, וכן שאנשי עיר הנם תמיד מעין "מחזה" מחוץ לעיר. לא עלה בדעתי — ייתכן משום שאני אמריקני — כי ישנם אי–שם אנשים שמעולם לא ראו אדם שחור.

המסה של קול, שנכתבה כאמור כשישים שנים אחרי זו של בולדווין, מהדהדת את דבריו של הסופר המנוח. גם היום, למרות שכל אדם (מערבי לפחות) ראה הרבה אנשים שחורים בחייו - להיות שחור עדיין משמעו להיות שונה. יוצא דופן. מוזר.

קול איננו ׳מתנחמד׳. הוא משליך את החול בעיני הקורא: 

To be a stranger is to be looked at, but to be black is to be looked at especially. 

ומוסיף: 

To be black is to bear the brunt of selective enforcement of the law, and to inhabit a psychic unsteadiness in which there is no guarantee of personal safety. You are a black body first, before you are a kid walking down the street or a Harvard professor who has misplaced his keys.

קול מזהה בכל זאת הבדל גדול בין עולמו של בולדווין לעולמו-שלו: בשישים השנים שמפרידות ביניהם עשו השחורים (אפרו-אמריקאים) כִּבְרַת דֶּרֶךְ בארה״ב ובעולם המערבי. תרומתם התרבותית מורגשת בתחום האופנה והספורט, ובתחום הספרות, המוזיקה, וכולי.. ואולם, קול מזהה דיכוטומיה ברורה בין הפופולריות לה זוכה התרבות השחורה ובין העובדה ששחורים עדיין נתפשים במקרים רבים (ולא רק כשהם מבקרים בכפר לבן בשוויץ) כאאוטסיידרים: 

Simultaneous with these erasures is the unending collection of profit from black labor. Throughout the culture, there are imitations of the gait, bearing, and dress of the black body, a vampiric “everything but the burden” co-option of black life.

העולם הלבן ניזון כיום יותר מאי-פעם מהתדמית החדשה של האדם השחור, אך בה בעת הוא דוחה את הגוף השחור. מה שמעלה בהכרח את השאלה: 

Baldwin wrote “Stranger in the Village” more than sixty years ago. Now what?

***

כתבתי פה רק על מסה אחת, הראשונה  מתוך רבות שמופיעות בKnown and Strange Things. מכל הכתוב לעיל אני חושב שניתן לשפוט עד כמה כתיבתו של קול טעונה ועוצמתית. 

אדווח בהמשך על רשמי הקריאה בשאר המסות. 

משנה מקום, משנה הרגלי קריאה?

אני אוהב לחשוב שאני אדם בעל טעם מְגֻוָּן ואֶקְלֶקְטִי. לא אֶקְלֶקְטִי מספיק כדי לרכוש (ולקרוא) את כל ארבעת הכרכים של מכתביו של סמואל בקט, אולי (צריך לשמור משהו לפנסיה..) אבל מספיק מְגֻוָּן כדי לקרוא ולדווח פה על ספרים כמו לובסטר מאת הסופר הצרפתי גיום לקבלה, וסיפור השיניים שלי מאת הסופרת המקסיקנית ולריה לואיסלי. ישפטוני קוראי המעטים. 

כשזה מגיע לספרות ולמוזיקה, לאופנה ואפילו לקולינריה, אני משתדל לשמור על ראש פתוח, ולנסות דברים חדשים. בגבולות הסָבִיר, כמובן. 

ואולם, כשערכתי לאחרונה סדר בכוננית הספרים שלי, בעקבות מעבר לברלין, נוכחתי לדעת שמרבית הספרים על מדפי ספרייתי נכתבו על-ידי סופרים אירופאים, מִקְצָתם על-ידי אמריקאים, כמה ספורים נכתבו על-ידי סופרים דרום-אמריקאים. אה, כן, יש גם שני סופרים מצרים ולבנוני אחד. אה, ואוסטרלי אחד. זהו. 

בהערכה גסה, ניתן לומר שכ-95% מהספרים שבספרייתי נכתבו על-ידי גברים. לבנים. למעשה, רק שניים מהסופרים שספריהם נחים על כוננית הספרים שלי הם שחורים. אחד מהם עדיין חי - הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, ואילו השני הוא הסופר האמריקאי המנוח ג׳יימס בולדווין, שאת ספרו חדרו של ג׳ובאני קראתי ממש לאחרונה ודיווחתי על רשמיי עליו כאן.

עד כאן לגבי אקלקטיות וגיוון. אך מה לגבי ספונטניות? 

ג׳יימס בולדווין

ספרו של בולדווין נח כבר כמה שנים על מדף ספרייתי. קניתי אותו בחנות ספרים יד-שניה בתל-אביב כמעט ללא כל ידע מוקדם על הסופר או על הספר, מלבד שמדובר ב׳קלאסיקה׳ של המאה-העשרים. ידעתי גם שהסופר אמריקאי. זהו. 

כך, כששלפתי את ספרו של בולדווין מן הכוננית, באקט ספונטני לא מאוד אופייני לי (על-פי רוב אני קורא ספר סמוך לקנייתו. אם מצא את דרכו אל כוננית הספרים, נמוכים הסיכויים שאקרא בו אי-פעם..) לא ידעתי הרבה על הספר, או על הסופר. למעשה, לא ידעתי כלל שהסופר היה אדם שחור. האם זה משנה? ישאלו מי מכם. כן! לדידי זה בהחלט משנה. בעיקר כשמדובר בסופר פוליטי כמו ג׳יימס בולדווין. 

סטיתי מהנושא. מה שבאתי לשאול פה, הוא בעצם מי אני, כקורא? שאלתי פעם, לפני למעלה מחמש שנים, בפוסט שהעלתי כאן, האם טיסה קצרה למדינה אחרת, שינוי מיקום ואווירה, יש בכוחן להשפיע  על אישיותי, לשנות אותי כאדם. בדיעבד, ממרום גילי וניסיוני אני יכול להעיד שהדבר לא ממש אפשרי. הרי מדובר פה בהיעדרות קצרה מידי, שינוי מקום ואווירה למשך כמה ימים לכל-היותר. קשה לצפות לשינוי גדול בתקופת-זמן כה קצרה. 

ואולם, במקרה של העתקת מגורים ממקום אחד למקום אחר - ובמקרה שלי מגדות המזרח התיכון למרכז-צפון אירופה - במקרה כזה מדובר כבר בשינוי מהותי באורח-החיים שעשוי בהחלט להביא בעקבותיו שינויים רבים בהרגלים אחרים.. וביניהם כמובן הרגלי הקריאה. 

האם המיקום הגיאוגראפי שלי משפיע על הרגלי הקריאה שלי? או שמא זה הֲלַךְ הרוּחַ שמשרה עליי מקום, ההשראה הסביבתית והתרבותית שאני סופג כשאני חי בעיר כזו או אחרת - שמשפיעים יותר מכל על הרגלי הקריאה שלי, איכות הקריאה וכן, גם רמת הגִּוּוּן בקריאה.

במקומות שונים אנו נחשפים לספרים ולסופרים אחרים. קשה להתווכח עם זה.

המקרה של בולדווין הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. בעקבות המעבר לברלין זכה הייצוג לסופרים גרמנים בספרייה שלי לעלייה ניכרת. סופרים גרמנים כמו יוזף רות המנוח וגרגור הנס העכשווי, ובל נזכיר את טימור ורמש הגרמני, שאת המהדורה האנגלית של רומן הביכורים שלו Er ist wieder da (הוא חזר) ספר שזכה להצלחה פנומנאלית בגרמניה, תורגם לעשרות שפות (ביניהן עברית..) קראתי במשך כמה ימים עד שהנחתי בצד.. סופרים גרמנים אלו זכו כאמור לקריאה ולמנוחת-עד בספרייה (ביום-מן-הימים, אקדיש אולי פוסט נרחב לשאלת איסוף הספרים: מה הטעם במאות, או אלפי ספרים שצוברים אבק ומקום בסלון או בחדר השינה אם הסיכוי שייקראו שוב כמעט אפסי?)

ואף הסופרים השחורים, אם נחזור לנושא הגיוון, זכו לעלייה של מאות אחוזים בייצוג בספרייתי. לטג׳ו קול הצעיר והעכשווי, אך הכה-בודד על ספרייתי, התווסף כאמור ג׳יימס בולדווין המנוח, וברגע כתיבת מילים זו אף מצא את דרכו סופר שחור נוסף - דריל פיקני, מחבר הספר Black Deutschland - אל ספרייתי, מסנט-לואיס הרחוקה שבארה״ב. 

אך ישנן גם נסיבות אחרות שמשפיעות על ההחלטה אם לקרוא או לא לקרוא ספר... 

אלמלא המעבר לברלין, וקניית כוננית ספרים חדשה - מה שכָּפָה סידור מחדש של כל הספרים שבאמתחתי, בבחינת טריפת קלפים - ספק רב אם הייתי קורא את ספרו של בולדווין. אכן, אני הייתי זה שקנה את הספר, באופן אקטיבי ומודע, ומאז שנקנה, הספר נח בספריה במרחק מטר מן הספה בסלון עליה אני נוהג לרבוץ בערבים, מותש מעול הימים.. אך כמו שציינתי לעיל: הסיכוי שדייר-קבע בכוננית הספרים יימצא את דרכו חזרה אל ידיי נמוך מאוד, למצער. 

מה שמעלה בהכרח שאלה מאוד חשובה: האם המיקום הוא זה שהכריע במקרה של בולדווין, בבחינת ׳משנה מקום, משנה הרגלי קריאה?׳ או שמא מדובר פה במקרה של נסיבות בלבד, והאירוע החריג יכול היה להתרחש בישראל באותה מידה שקרה בברלין.

תמהני. 

כתובת בלונדון

Like Death in Venice or The Great Gatsby, Heart of Darkness is not just a book but a modern myth – everyone has read it, even if they have not done so personally. The actual book is far stranger than accounts of it sometimes suggest.

Geoff Dyer, A London Address

כתובת בלונדון (A London Address) הוא פרוייקט מיוחד שהתקיים בשנת 2012 בעיר הבירה האנגלית, בהשראת ספרו של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה (Heart of Darkness.) על גג אולם הקונצרטים ה-Queen Elizabeth Hall בגדה הדרומית של נהר התמזה, הקימו מבנה זמני, העתק של הסירה מלך הבלגים (Roi des Belges) המפורסמת, עליה יצא המספר ברומן של קונרד למסע מלונדון לאפריקה.

כ-12 סופרים בילו, כ״א בתורו, לפחות לילה אחד על סיפונה של הסירה, וכתבו אח״כ על החוויה, ועל הקריאה האישית שלהם בספרו של קונרד. התוצאה היא ספרון דקיק (כ172 עמודים) המאגד את המאמרים שכתבו, בהם מאפשר כל סופר הצצה אל עולמו האינטלקטואלי/רגשי. בנוסף לקריאה בספר, ניתן גם להאזין לסופרים מקריאים את מאמריהם הקצרים כאן.

***

אל הספר נחשפתי באיחור של כמה שנים, לארח שקראתי את ספרו של סוון לינדקויסט, Exterminate All the Brutes, השואב גם הוא את השראתו ממשפט המפתח בנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד (כתבתי על הספר כאן.) 

הסופר השוודי התארח בסירה במהלך חודש מרץ 2012, כלומר בדיוק לפני ארבע שנים. את שאר שמות הסופרים שהשתתפו  בפרוייקט ניתן לראות פה מימין.

שמחתי לגלות שבנוסף ללינדקוויסט, תגלית חדשה יחסית עבורי, השתתפו בפרוייקט הנחמד הזה גם סופרים אחרים שאהובים עליי כמו ג'ף דייר, וט׳גו קול (עליהם כתבתי לא פעם בבלוג הזה..) מתוך השלושה, רק ג׳ף דייר תורגם עד כה לעברית. כמה חבל..

***

על מה הם כותבים שם? כאמור, רוב הסופרים השתמשו בספרו של קונרד כפלטפורמה, או תירוץ אם תרצו, כדי לדבר להעלות מחשבות על הכתב, מחשבות שפעמים רבות נוגעות רק בשוליהן בכתיבתו של קונרד, או בעולם שתיאר..

לינדקוויסט, לדוגמא, השתמש בהזמנה הזו לגור בלונדון כדי לכתוב על ההיכרות הראשונה שלו עם העיר, בילדותו בשוודיה, כשקרא לראשונה את ספריו של ג׳ק לונדון, וביתר שאת את ספרו הנשכח The People of the Abyss המתאר את חייהם המרירים של עניי לונדון בתחילת המאה העשרים (הספר ראה אור בשנת 1903. לב המאפליה ראה אור כמה שנים מוקדם יותר, ב1899, ותיאר בעיקר את סבלם של אנשים שקופים יותר, הילידים האפריקאים.) 

טג׳ו קול, שהתארח בסירה באוגוסט 2012, בחר לפתוח את המאמר שלו דווקא בתיאור אירוע שהתרחש במנהטן, ניו-יורק, כמה שנים לפני כן. מדובר בערב שבמהלכו הכיר הסופר הניגרי-אמריקאי הצעיר את הסופר הבריטי-טרינידדי הזקן ו"ס נאיפול, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2001. קול משתמש במפגש עם הסופר, שכתב כל חייו על אחרים עבור קהל קוראים מערבי בעיקרו - כמוצא לביקורת על כתיבתו של קונרד, על המבט המערבי וייצוגו של ׳האחר׳ בספריו.

הקריאה במאמרו הקצר של טג׳ו קול זכורה לי לטובה גם עכשיו, כמעט שנה לאחר מעשה, אולם ההאזנה לקולו, שעה שהוא מקריא את המאמר שכתב, מעניינת במיוחד: מקריאה בספריו, מראיונות עימו שיצא לי לקרוא, וממבטים חטופים בתמונותיו באינטרנט, תמיד דימיינתי שיהיה לסופר הצעיר קול יותר מחוספס, יותר ׳שחור׳ (ייסלחו לי קוראיי המעטים על השימוש הנדוש בקלישאה.. אולם ההפתעה היתה אמיתית וכנה.) 

מבין השלושה שהזכרתי לעיל, היחיד שהתייחס ישירות ללב המאפליה הוא הסופר  והמסאי הבריטי ג׳ף דייר, שהתארח במלך הבלגים בחודש יולי של שנת 2012  (מתוך כ15 ספרים שדייר פירסם עד כה, רק אחד - אבל יפה (But Beautiful) - ׳זכה׳ לתרגום לעברית.. ואילו בלוגר אנגלי שחביב עלייו מאוד, כתב פעם: Anything Dyer writes is worth reading!) 

דייר מוצא במאמרו קשר מעניין בין כתיבתו של קונרד לספרות העניפה שבאה אחריו, בין היתר לכתביהם של סקוט פיטצג׳רלד, חורחה לואיס בורחס, מרטין איימיס, ואפילו בוב דילן! אכן, המחשבה של דייר מאוד אסוציאטיבית, וזה אולי מה שהופך את הקריאה בספריו כה מאתגרת ומעניינת.. 

ספרות פוסטמודרנית - מגדל של קלפים?

ביטוי ישן גורס, שבדיחה שדורשת הסבר, איננה כלל בדיחה. יסלחו קוראיי הנאמנים על המעבר הבוטה, אך האם ניתן להכיל את אותה אמירה גם לגבי אמנות בכלל, וספרות פוסט-מודרנית בפרט?

עד לעת המודרנית, נדמה שיצירות אמנות היו הרבה נגישות וזמינות לצופה/קורא: שירה, מוזיקה, ציור נועדו להסב איזושהי הנאה, להביע מחאה, לעורר מחשבה, או להאדיר תכונות ואידיאלים כלשהם.. 

כך, הצופים ב׳דוד׳ של מיכלאנג׳לו יכלו להתפעל מן הקימורים בשַׁיִשׁ ומהטכניקות החדשניות בהן השתמש האמן; בני תקופתו של פלובר שקראו לראשונה את מאדאם בובארי יכלו אולי לתמוה או לכעוס על הבחירה השנויה-במחלוקת של הסופר שכתב רומן על אישה שבוגדת בבעלה ובערכי הכנסיה מבלי להניד עפעף - אך הם לא שאלו לרגע: על מה בעצם הרומן הזה מְדַבֵּר? מה מנסה הסוֹפֵר לומר?

ואולם, בעת המודרנית, וביתר-שאת בעת הפוסט-מודרנית שבעיצומה אנו חיים, יותר ויותר אמנים מרגישים צורך להגיש למאזין/קורא/צופה יצירה שאין לה זכות קיום בפני-עצמה, ושהיוצר (או שמא זה העורך, האוֹצֵר, או המו״ל) מרגישים לעיתים קרובות צורך להוסיף ליצירה מָבוֹא או אחרית-דבר, הערות וביאורים למכביר, טקסטים נלווים, או ׳רֵאָיוֹן עם האמן׳.. עד כדי כך שנדמה שהיוצר הפך לחלק מן היצירה עצמה. כאילו אף אחד לא שמע על מות המחבר..! 

מה שמוביל אותי לשאלה המתבקשת: האם ליצירה שזקוקה לתִּלֵּי תִּלִּים של ׳תיווך׳ יש ׳זכות קיום׳ בפני עצמה, או שמא ללא ה׳טקסט׳ הנלווה המְתַוֵּךְ אותה היא למעשה מוצר חֶלְקִי, לא גמור? 

אבקש לבאר את דברי. כמובן שאינני מתנגד לחדשנות. לא תתפסו אותי זורק אבנים על רכבות, בשמה של קריאה נואשת ׳לשמר את הקיים׳ או ׳לא לשנות את הסטטוס-קוו׳. נהפוך-הוא. אני נהנה כמו רבים מקריאה ברומן שקורא תיגר על הז׳אנר, מצפייה בציור או ב׳אינסטלציה׳ שמאתגרת אותי כצופה. אני מעריך כל יצירה מקורית, חדשנית או פשוט ׳חכמה׳.

אך דברי פה מופנים ראשית ליצירות ש׳מרימות גבה׳ באשר לכוונות מחבריהן, כאלו שהקורא, צופה או מאזין מבלה חלק לא מבוטל מזמן צריכתן בתהייה ׳מה בעצם אני קורא פה?!,׳ או ׳מה מנסה היוצר לומר לי?!,׳ או אולי ׳למה הוא לא עושה זאת בדרכים יותר נהירות..?׳. ׳אי אפשר להגיד את זה באופן פשוט וברור יותר, לעזאזל?׳. פארדן מיי פרנץ׳. 

***

מחשבות אלו עלו במוחי לא פעם במהלך הקריאה בספרה האחרון של הסופרת המקסיקנית ולריה לואיסלי (ילידת 1983,) The Story of My Teeth (אחד מספריה של  לואיסלי, חסרי המשקל, ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנה שעברה.) 

The Story of My Teeth היא נובלה פוסט-מודרנית שמתכתבת עם מסורת כתיבה שניתן לכנותה בהכללה ׳דרום-אמריקאית׳, או אולי ׳לטינית,׳ ספרות שעושה שימוש ניכר באלמנטים פנטסטיים, או היפר-ריאליסטיים, אם תרצו. 

הנה, כך נפתח הספר:

I’m the best auctioneer in the world, but no one knows it because I’m a discreet sort of man. My name is Gustavo Sánchez Sánchez, though people call me Highway, I believe with affection. I can imitate Janis Joplin after two rums. I can interpret Chinese fortune cookies. I can stand an egg upright on a table, the way Christopher Columbus did in the famous anecdote. I know how to count to eight in Japanese: ichi, ni, san, shi, go, roku, shichi, hachi. I can float on my back

גוסטבו הייויי (Highway) סנצ׳ז סנצ׳ז נולד עם שיניים עקומות ששיבשו, כך הוא סבור, את מהלך חייו התקין. הוא יעשה כל שביכולתו כדי להיפטר מהן ולהחליפן באחרות. ואכן נקרית בדרכו הזדמנות נדירה: בגיל 40 הוא משנה את מסלול חייו, משׁוֹמֵר פשוט במפעל למיצים בפצ׳וקה, עיירה שכוחת-אל במקסיקו, לאספן ומנהל מכירות פומביות בעל-שם.

במהלך נסיעותיו בעולם הגדול הוא נתקל בסט שיניים ראוי: שיניה של מרלין מונרו המנוחה. הוא איננו מהסס לרגע, רוכש את השיניים ומשתיל אותן בפיו. חייו מייד משתנים לטובה:

For months after the operation, I couldn’t keep the grin off of my face. I showed everyone the infinite line of my new smile, and whenever I passed a mirror or a shop window that reflected my image, I would raise my hat in a gentlemanly fashion and smile at myself. My thin, ungainly body and my rather ungrounded life had acquired serious aplomb with the appearance of my new teeth. My luck was without equal, my life was a poem, and I was certain that one day, someone was going to write the beautiful tale of my dental autobiography. End of story

את שיניו הישנות הוא מוכר, אחת בתורה, במכירה פומבית שהוא עורך בכנסיה בעיירת הולדתו. אך הוא אינו מוכר אותן כשיניו-שלו. זה יהיה משעמם מידי, ווַדַּאי לא יניב רווחים גבוהים מידי.. הוא משתמש בטכניקה שהמציא, אותה הוא מכנה ׳מכירה פומבית אלגורית׳ בה הכָּרוֹז איננו עושה בהכרח שימוש בשקרים ברורים, אלא באמיתות-אחרות (׳עובדות אלטרנטיביות׳, מישהו?.)

השינים נמכרות אם כן כשיניהם של אישים היסטוריים ידועים כאפלטון, מישל דה-מונטן, וירג׳יניה וולף ובורחס... המכירה מוכתרת כהצלחה גדולה, אך בלהט הרגע, הייויי מחליט להציע למכירה גם את עצמו, יחד עם סט השיניים של מרלין מונרו שבפיו. הקונה המאושר איננו אלא בנו סידהרתא, שהייויי זנח כשהיה עוד תינוק, לטובת קריירה מבטיחה במכירות פומביות. הבן ממהר להשיב לאביו מנה אחת אפיים: הוא מסמם אותו, גונב ממנו את שיניו, ומותיר אותו חסר-כל, אחרי שהוא מרוקן גם את ביתו מאוסף העתיקות שלקח לאביו שנים לאסוף. האב ההמום מסתובב בעיר ללא שיניו, ובאקט אחרון של פילנטרופיות הוא לוקח תחת חסותו סופר מתחיל בשם וורג׳ין (Voragine,) עליו הוא מטיל את המשימה לכתוב את סיפור חייו (מה שמשווה בהכרח מבנה מעגלי לספר שלפנינו..) 

***

איך ׳אוכלים׳ את סיפור השיניים שלי? איך אפשר לקרוא את הספר? האם זו אלגוריה פוסט-מודרנית? ה׳תקציר׳ שסיפקתי לעיל מציג כמובן רק רובד אחד בספרה רבוי התפניות של לואיסלי. ישנם עוד רבדים רבים וכפי שניתן להבין, יש פה לא מעט יצירתיות ומקוריות. הקריאה בספר בהחלט מהנה. 

פעמים רבות בזמן הקריאה בספר, הקורא תופס את עצמו מחייך, וחושב בליבו ׳יש פה משהו..׳ ואולם ה׳שוק׳ האמיתי מתרחש רק בחלקו הרביעי והאחרון של הספר, מעין אחרית דבר בה מגלה הסופרת בווידוי מאוד לא אופייני, שהספר הוזמן במקור עבור קטלוג של תערוכת אמנות. 

אחרית הדבר הזו מוסיפה נִדְבָּךְ חשוב לספר, ותורמת ל׳הבנתו׳ אך בה-בת היא מעוררת תהייה: האם הספר היה ׳שלם׳ גם בלעדיה? האם אחרית הדבר נותנת טוויסט נוסף לעלילה, וכך היא מעשירה אותה, או שמא היא מוסיפה למבנה בסיס שבלעדיו כל מגדל הקלפים הזה היה מתמוטט.. או שכפי ששאלתי כאן למעלה: האם ליצירה שזקוקה לתִּלֵּי תִּלִּים של ׳תיווך׳ יש ׳זכות קיום׳ בפני עצמה, או שמא ללא ה׳טקסט׳ הנלווה המְתַוֵּךְ אותה היא למעשה מוצר חֶלְקִי, לא גמור?

הקורא יחליט. 

על חבל תלוי

על פיליפ פטי כתבתי, בעקיפין, בבלוג זה, לפני מספר שנים. אמן ההליכה-על-חבל הצרפתי כיכב במרכז ספרו של קולום מקאן, שמאז ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד.

פטי הפך לסמל לכוחו הבלתי-נלאה של הרצון וגדולתה של הנפש האנושית כאשר ביצע באותו בוקר של אוגוסט 1974 את המחטף ("le coup") שהחל לתכנן שש שנים לפני כן, מהרגע בו נודע לו על תכנון הבניינים התאומים (הבניינים נחנכו כשנה לפני צעידתו של פטי..)  

מה שהפך במהרה לפשע האמנות הגדול ("artistic crime of the century") של המאה ה20, ובמידה רבה שם את מגדלי התאומים במרכז המודעות הקולקטיבית של תושבי ניו-יורק בכלל, והעולם בפרט - עד לאותו בוקר של חודש ספטמבר בשנת 2001, קצת יותר מרבע מאה אח״כ, כשנלקחו שניהם בחטף.

סרט הוליוודי שיצא לאקרנים בסוף 2015 עוסק במפגן הכח של פטי שלא מפסיק לגרות את הדימיון האנושי, גם למעלה משלושים שנים אחרי ה׳מחטף׳ ההוא. הנה הקדימון:

סיפור של אהבה ומוות

במהלך החודשים האחרונים הזדמן לי לקרוא שני ספרים שבמבט ראשון נראים שונים בתכלית, אך התעמקות בעלילותיהם מגלה דימיון מפליא ביניהם. 

הראשון, Villa Triste מאת הסופר הצרפתי, זוכה פרס הנובל לספרות לשנת 2014, פטריק מודיאנו (הספר ראה אור בעברית תחת השם וילה נוּגה בשנת 1980 בהוצאת זמורה ביתן מודן אך ספק רב אם מי מקוראיי התוודע אליו בזמנו.) 

השני, Giovanni's Room מאת ג׳יימס בולדווין האמריקאי (הייתכן שהספר לא זכה לתרגום לעברית?!) 

שתי נובלות קצרות (כ150 עמודים, לערך;) שתיהן מתרחשות בצרפת; שתיהן ממוקמות פחות או יותר באותן שנים (המחצית השניה של שנות החמישים של המאה העשרים;) שתיהן נמסרות בגוף ראשון ע״י מְסַפֵּר צעיר ש׳נעקר׳ ממקום הולדתו וכעת הוא מעביר תקופה של ׳זמן שאול׳ במקום חדש וזר.

***

נפתח עם וילה נוּגה, שראה אור בצרפת ב1975 ותורגם לעברית ע״י אביטל ענבר, פרנקופיל מושבע שתרגם כ-150 כותרים מצרפתית לעברית, ואף כתב רומאן בצרפתית (ענבר תירגם, בין השאר, את עפיפונים מאת רומן גארי, שראה אור בהוצאת עם-עובד, רומאן עליו וודאי ׳התחנכו׳ ישראלים רבים בשנות השמונים של המאה העשרים.) מעניין שהספר זכה לתרגום לאנגלית רק ב2016, ועל-כן גם אני נחשפתי אליו. 

צעיר בן שמונה עשרה מוצא מִפְלָט בעיר קַיִט קטנה על שפת אגם בדרום צרפת, סמוך לגבול השוויצרי. הוא בורח ממשהו, לא ברור לקורא ממה. האם זו המלחמה באלג׳יריה שהוא חושש להיות מגויס לשורות לוחמיה? האם זה משהו אחר? קירבתה של שווייץ הניטראלית והשלווה, נוסכת מעט מרגוע בליבו. 

בעיירת מעיינות מרפא רדומה זו הוא פוגש את איבון ז'אקה, שחקנית קולנוע צעירה וכובשת, ואת ידידה הרופא, רנה מנת׳. הקשר עימם משמש לו היסח דעת רגעי מן הרוחות שרודפות אותו. אך כמה זמן יצליח לחמוק מהן?

הנובלה השניה, ׳חדרו של ג׳ובאני׳, ראתה אור בארה״ב ב1956, אך גם עלילתה ממוקמת בצרפת - רובה בפריז וחלקה בעיירה שכוחת-אל בדרום צרפת.

דייויד הוא אמריקאי צעיר שחי בפריז עם חברתו, גם היא אמריקאית. כשזו מחליטה לנסוע לפורטוגל לכמה חודשים, כדי ׳לעשות חושבים׳, דייויד המרושש עובר לגור עם ג׳ובאני האיטלקי, עלם חמודות בימים וברמן בגיי-באר בלילות.

מהר מאוד מתפתח בין השניים רומן (אנו למדים על ההתנסות ההומוסקסואלית הראשונה של דייויד כבר בפרק הראשון, מעין חֵטְא-קדמון שהתרחש בנעוריו, עם אחד מחבריו הקרובים.) 

דייויד נמשך לג׳ובאני אך בה-בעת הוא סולד מסגנון חייו, ובעיקר הוא נגעל מחדרו של ג׳ובאני, החדר הקטן בו גרים השניים כמה חודשים ומנהלים את הרומן ה׳אסור׳ שלהם. ניתן בנקל להתייחס לחדר הזה כאל מטאפורה ליחסים האסורים, או ׳מלוכלכים׳ שדייויד וג׳ובאני מנהלים: 

What kind of life can we have in this room? - this filthy little room. What kind of life can two men have together, anyway? 

שאת הנפש שחש דייויד כלפי החדר מופנית במהרה כלפי ג׳ובאני עצמו. הקשר בין השניים בנוי במידה רבה על הדואליות, משיכה/סלידה:

There opened in me a hatred for Giovanni which was as powerful as my love and which was nourished by the same roots

ובמקום אחר:

His touch could never fail to make me feel desire; yet his hot, sweet breath also made me want to vomit

אך דייויד חש שאין דרך להימלט מן המלכודת אליה נכנס. הוא מרגיש לָכוּד בחדרו של ג׳ובאני, ובמידה רבה בבירה הצרפתית עצמה:

I was in a box for I could see that, no matter how I turned, the hour of confession was upon me and could scarcely be averted 

***

תחושה של חוסר יציבות, ממש עד כדי סחרחורת, מלווה את הקריאה בשני הנובלות שהזכרתי לעיל. האירועים נמסרים בטון לֵאֶה וקוֹדֵר, אדיש לפרקים (Villa Triste) ואילו מֻכֶּה-יגון והִיסְטֶרִי לפרקים, במקרה של חדרו של ג׳ובאני. לעיתים קרובות נדמה שהמספר מֻכֶּה החרטה מבקש מהקורא מְחִילָה. אכן, הנראטיבים שבולדווין ומודיאנו שמים בפיהם של מספריהם נשמעים כמו סוג של וידוי. שני הנראטיבים נמסרים כמו מבעד למסך של יגון, כשעל מסלול חייהם של שני המספרים מעִיב צל גדול, עננה של מוות וחידלון. 

מה נותר מן האהבה, כשהיא חדלה מלהיות? מה נותר מקשר אנושי? רק מילים.. 

The words that make us feel someone's disappearance more deeply are the passwords that once existed between us and them and have suddenly become empty and useless