אין סוף לאירוניה

לפני בדיוק שלוש שנים, כתבתי פה על ספרו ה-20 במספר של אנריקה וילה מטאס, Dublinesque (בעברית ראה אור תחת השם תמונה דבלינאית,) מטה-רומן שהוא גם מחווה נפלאה ליוליסס של ג׳יימס ג׳ויס. הספר ראה אור בספרדית ב-2010, ומאז ראו אור עוד תשעה ספרים (!) פרי עטו.

אל ספרו ה-16 במספר, Never Any End to Paris, נחשפתי במקרה, בבולמוס של  קניית וקריאת ספרים על העיר פריס (על ספרה של אליין סיולינו הרחוב היחיד בפריס, כתבתי פה, ואת ספרו של אדמונד וייט The Flaneur, שגם הוא עוסק כל-כולו בעיר-האורות, הזכרתי בתחילת פוסט שפרסמתי על ספרו של ולטר בנימין, Illuminations. אקדיש בקרוב פוסט נפרד לספרו של וייט..) 

אין סוף לפריס הוא רומן אוטוביוגראפי שראה אור בספרדית ב-2003 ובאנגלית ב-2011. בעברית טרם ראה אור. 

מקור ההשראה של וילה מטאס הוא הסופר האמריקאי, ארנסט המינגווי, שחי בפריס בשנות העשרים של המאה-העשרים. A Moveable Fiest ממנו גם שאל וילה מטאס את הכותרת לספרו, הוא ספר זכרונות המתאר את הימים שהמינגווי העביר בפריס, תחת חסותה של הסופרת גרטרוד סטיין שעברה לגור בפריז עוד ב-1903 והפכה אותה לביתה עד יום מותה, וכן חבר, בין השאר, למשורר עזרה פאונד והסופר סקוט פיצג׳רלד, שכבר אז נחשב לכוכב, ולפחות לפי המינגווי, גם ניהל חיי פזרנות ראוותניים. הספר ראה אור בעברית ב-2007 בהוצאת ידיעות אחרונות, תחת השם חגיגה נודדת.

***

If you are lucky enough to have lived in Paris as a young man, then wherever you go for the rest of your life, it stays with you, for Paris is a movable feast. 

Ernest Hemingway

וילה מטאס מודה שקרא את ספרו של הימנגווי כשהיה בן חמש-עשרה (הספר ראה אור רק ב-1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגווי.) הוא מחליט בעקבותיו  לעזוב את מולדתו, ספרד של תקופת משטר פרנקו, ולעבור לגור בפריס בתחילת שנות העשרים לחייו, בשנות השבעים של המאה-העשרים.

ממש כמו המינגווי, התקופה שוילה מטאס העביר בפריס כאדם צעיר נחקקה בזכרונו ועיצבה את אישיותו ואת דמותו כסופר. אולם בניגוד להמינגווי, וילה מטאס מודה שתקופה זו אופיינה בעיקר בסבל ולבטים לגבי זהותו כסופר ולגבי החלטתו לעזוב את ספרד ולגור בעיר זרה.

הוא שוכר דירה קטנה מהסופרת הצרפתייה מרגריט דיראס, ותוך-כך מתחכך עם הגוורדיה הספרותית של התקופה, ביניהם הסופרים הצרפיתם רולאן בארת וז׳ורז׳ פרק וכן הסופר ומחזאי האירי סמואל בקט. וילה מטאס הצעיר חש הערצה אינסופית לאיקונים התרבותיים האלה, ובו בזמן הוא נתקף בכל-פעם מחדש בספקות לגבי שהותו בפריס ולגבי ניסיונותיו הכושלים לכתוב ו׳להפוך  לסופר׳ בעצמו: 

I was full of doubts, of course, not a particularly bad way to be, but I didn’t know that. Doubting so much made me suffer, but I could have saved myself the anxiety and simply doubted, without any problem. I was unaware that to doubt is to write. Marguerite Duras would say so in 1995, toward the end of her days: “I can say what I like, but I shall never know why people write and how it is people don’t write. In life, there comes a time, and I think it is total, that we cannot escape, where we doubt everything: that doubt is writing

***

I think I have the right to be able to see myself differently from how others see me, to see myself however I want and not to be forced to be this person other people have decided I am

סיפור המסגרת של אין סוף לפריס הוא הרצאה שוילה-מטאס מעביר בפני קהל מעריצים בנושא אירוניה.  ואכן העלילה נפתחת בוידוי אירוני במיוחד: הסופר מספר כיצד כל חייו הרגיש שהוא דומה מאוד להמינגווי. על אף הפצרותיה של אשתו והעובדה שהתמודדותו בתחרות כפילי המינגווי בקי-ווסט שבפלורידה נדחית על הסף - הוא איננו מרפה מהניסיון הנואש לדמות לגיבור תרבותו ואליל נעוריו:

I don't know how many years I spent drinking and fattening myself up believing – contrary to the opinions of my wife and friends – that I was getting to look more and more like Hemingway, the idol of my youth

ההערצה הזו להימנגווי והניסיון העיקש להידמות לו בכל מחיר אירוניות במיוחד, שכן לא רק שוילה מטאס אינו דומה כלל לאלילו, גם סגנון כתיבתו (לפחות אם לשפוט על-פי שני הספרים שלו שקראתי עד כה,) איננו מזכיר כלל את זה של המינגווי. 

גם ההחלטה לעבור לגור בפריס מתגלה כאירונית, שכן:

I went to Paris in the mid seventies and there I was very poor and very Unhappy. I would like to say that I was happy like Hemingway ,but then I would go back to being the poor young man ,handsome and stupid , who fooled himself on a daily basis and believed he’d been very lucky to be able to live in that filthy Garret that Maguerite Duras rented him

מה בכל-זאת חיפש וילה מטאס בפריז? בעיקר לחיות חיי אמן, ולהשתייך לבוהמה האינטלקטואלית של התקופה. משימה שהתבררה במהרה ככישלון נחרץ:

Despair - at times feigned and at others genuinely endured - was my most loyal and constant companion throughout the two years I lived in Paris

ובמקום אחר:

I was a walking nightmare. I identified youth with despair and despair with the colour of black. I dressed in black from head to toe. I bought myself two pairs of glasses, two identical pairs, which I didn’t need at all, I bought them to look more intellectual. And I began smoking a pipe, which I judged (perhaps influenced by photos of Jean-Paul Satre in the Café de Flore) to look more interesting than taking drags on mere cigarettes. But I only smoked the pipe in public, as I couldn’t afford to spend much money on aromatic tobacco. Sometimes, sitting on the terrace of some café, as I pretended to read some maudit French poet, I played the intellectual, leaving my pipe in the ashtray (sometimes the pipe wasn’t even lit) and taking out what were apparently my reading glasses and taking off the other pair, identical to the first and with which I couldn’t read a thing either. But this didn’t cause me too much grief, since I wasn’t trying to read the wretched French poets in public, but rather to feign being a profound café-terrace intellectual. I was, ladies and gentlemen, a walking nightmare.

התמונה שוילה מטאס מתאר פטתית ומשעשעת בה-בעת. על אף הטון העגמומי המאפיין את מרבית הציטוטים שהבאתי לעיל, יש לו יכולת מיוחדת לשלב בין עצב והומור, ואף להחזיק את הקורא לכל אורכו של ספר שאמנם מונה קצת יותר מ-200 עמודים אך למעשה הוא כמעט נטול עלילה.

על הליכה לאיבוד - A Field Guide to Getting Lost

How perilous is it to choose / 
Not to love the life we're shown?
Seamus Heaney, Field Work

Never to get lost is not to live
Rebecca Solnit, A Field Guide to Getting Lost

ממש לאחרונה, כתבתי פה על ספרה של הסופרת, היסטוריונית, מסאית ואקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט Men Explain Things to Me שקראתי בתחילת 2016, והבטחתי שאכתוב פה פוסט נפרד על ספרה הנפלא A Field Guide to Getting Lost שקראתי בשקיקה לפני כחודש, בעת ביקור בישראל. 

אני חייב להקדים ולומר שמבחינתי, סולניט היא  תגלית של ממש. על אף שגברים מסבירים לי דברים הוא קובץ מאמרים מעניין ומאיר עינים, הרגשתי שכוחה של הסופרת לא בא לידי ביטוי בקובץ המאמרים, אולי משום שכטקסט פמיניסטי דבריה מרגישים קצת ׳מגויסים׳. מה שאי-אפשר לומר על איך ללכת לאיבוד.

Field Guide to Getting Lost הוא קובץ של מאמרים אוטוביוגרפיים שעוסקים בחיפוש, באובדן, בזהות ובמקום. בניגוד לשמו, לעניות דעתי לפחות, זהו איננו ׳מדריך׳ או Self-Help Guide אלא אסופה של תשעה מאמרים, שלארבעה מהם (במהלך די גאוני, לטעמי) נתנה הסופרת את אותו שם: The Blue of Distance. למעשה, קשה מאוד ׳לשים את האצבע׳ על הספר. קשה מאוד לענות לשאלה ה(לעיתים) מתבקשת: במה עוסק הספר.

***

נקודת המוצא של קובץ המאמרים הזה בציטוט בודהיסטי, שסטודנטית של סולניט הביאה לתשומת ליבה: 

How will you go about finding that thing the nature of which is unknown to you?

סולניט משמתשת בציטוט זה כ׳קרש קפיצה׳: היא מכסה שטח בינתחומי רחב, מזגזגת בין נושאים שונים כמו היסטוריה, פוליטיקה ואמנות, תוך שילוב של סיפורים אישיים בנראטיב - היא מתארת את חלומותיה, מספרת על ידידיה הוותיקים, על טיולים רגליים שערכה בפארקים הלאומיים של ארה״ב, היא חושפת סיפורים משפחתיים אינטימיים, סיפורי אהבה, מספרת על מחזה שהתחילה לכתוב אך לא סיימה..

ה׳מסע׳ שהיא מתארת, הוא פעמים רבות מסע בעל אופי אישי, ׳מסע-לגילוי-עצמי׳ אם תרצו, ומבחינה זו מדובר בלא פחות מתהליך של מטאמורפוזה פיזית או פסיכולוגית של הסובייקט:

There are those who receive as birthright an adequate or at least unquestioned sense of self and those who set out to reinvent themselves, for survival or for satisfaction, and travel far. Some people inherit values and practices as a house they inhabit; some of us have to burn down that house, find our own ground, build from scratch, even as a psychological metamorphosis. 

אבל סולניט לא עוצרת פה. שכן זהו לא עוד Self-Help Guide. היא מודעת היטב למשמעות האמיתית של שינוי - האני ׳החדש׳ עלול לא להכיר יותר את האני ׳הישן׳, או ׳את עצמו׳:

Sometimes an old photograph, an old friend, an old letter will remind you that you are not who you once were, for the person who dwelt among them, valued this, chose that, wrote thus, no longer exists. Without noticing it you have traversed a great distance; the strange has become familiar and the familiar if not strange at least awkward or uncomfortable, an outgrown garment. And some people travel far more than others

***

בעולם ׳המודרני׳, כשבכל כיס מצוי סמארטפון עם גישה מיידית לידע בלתי-נגמר, למפות ולמדריכים, מה המשמעות של ׳ללכת לאיבוד׳? האם הדבר אפשרי בכלל? כשהכל ׳ממופה׳ והגישה לכל הידע האנושי כה נוחה וזמינה, האם ניתן בכלל ׳ללכת לאיבוד׳?

בעבר דברים לא היו כך, כמובן. המפות הראשונות של יבשת אמריקה כללו חלקים נרחבים של טרה אינקוגניטה, כלומר שטחי יבשה שעדיין לא מופו או תועדו. חלקים נרחבים באפריקה נותרו עם שם זה עד המאה תשע-עשרה. במהלך המאה העשרים-ואחת, הביטוי נעלם כליל ממפות העולם. ובמובן מסוים, ישנה תחושה ש׳הכל ידוע׳ או לפחות שכל מה שידוע - נגיש וזמין: 

The terra incognita spaces on maps say that knowledge too is an island surrounded by oceans of the unknown

להודות שישנם חלקים במפה, או באופן רחב יותר בתחום הידע-האנושי, שאינם ידועים לנו, זהו אקט מעצים ומחזק: אם אני יודע שיש דברים שאינני יודע, אז חוסר-הידע הופך לפחות מאיים.. 

אך ל׳ללכת לאיבוד׳ יש משמעות יותר הרת גורל:

Lost really has two disparate meanings. Losing things is about the familiar falling away, getting lost is about the unfamiliar appearing. There are objects and people that disappear from your sight or knowledge or possession; you lose a bracelet, a friend, the key. You still know where you are. Everything is familiar except that there is one item less, one missing element. Or you get lost, in which case the world has become larger than your knowledge of it. Either way, there is a loss of control.

***

כפי שניתן להבין מהציטוט שהבאתי כאן ומהקודמים לו, הגישה של סולניט מאוד לא ׳קונוונציונלית׳. למעשה, היא שונה בתכלית מכל מה קראתי עד כה. במקום שאחרים רואים ׳רִיק׳ או הֵעָדֵר היא רואה ׳שפע של חֹסֶר' (abundance of absence)

הציטוט הבא מדגים לטעמי כמה חדשנות ומקוריות היא מביאה לספריה:

Movies are made out of darkness as well as light; it is the surpassingly brief intervals of darkness between each luminous still image that make it possible to assemble the many images into one moving picture. Without that darkness, there would only be a blur. Which is to say that a full-length movie consists of half an hour or an hour of pure darkness that goes unseen. If you could add up all the darkness, you would find the audience in the theater gazing together at a deep imaginative night

בלי החוסר, בלי האובדן, אומרת סולניט, לא היינו מבחינים בכל ה׳יש׳ שנמצא בשפע סביבנו. זה נשמע בנאלי, ברור מאליו, אך הדרך בה היא ממחישה את רעיונותיה מרתקת בעיני, כפי שהציטוט הבא, שבצעד די אמיץ מתייחס לכתיבתה, מעיד:

A man once told me that much of my writing was about loss, that that was how I imagined the world, and I thought about that comment for a long time. In that sense of loss two streams mingled. One was the historian's yearning to hang onto everything, write everything down, to try to keep everything from slipping away, and the historian's joy in retrieving out of archives and interviews what was almost forgotten, almost out of reach forever. But the other stream is the common experience that too many things are vanishing without replacement in our time. At any given moment the sun is setting someplace on earth, and another day is slipping away largely undocumented as people slide into dreams that will seldom be remembered when they awaken. Only the continuation of abundance makes loss sustainable, makes it natural

סולניט מרחיבה את היריעה ומתייחסת גם להיכחדות זנים בכדור-הארץ. שכן גם זהו תהליך מהיר של שחיקה, של אובדן:

That things should be lost to our knowledge is one thing, in which we don't know where we are or they are; that things should be lost from the earth is another. There is a strange crossroads these days, between the actual and the known. Biologists estimate that about 1.7 million species are known, but there are between 10 and 100 million on earth. Our discovery and categorization of species increases at a manic rate, but so does the disappearance of both known and unknown species. More is known; there is less to know; we lose both what we know and what we don't. It is certain that species are vanishing without ever having been known to science. To think about this is to imagine the space inside our heads expanding but the places outside shrinking, as though we were literally devouring them.

[...]

the best writing appears like those animals, sudden, self-possessed, telling everything and nothing, words approaching wordlessness. Maybe writing is its own desert, its own wilderness

***

שלא כהרגלי, הבאתי כאן הרבה ציטוטים. יותר מהרגיל.. יש בכתיבתה של סולניט חיוניות ומיידיות שקשה לפספס. זו קריאה להעריך דברים מחדש, לשקול את משקלם האמיתי של ה׳יש׳ וה׳אין׳ בחיינו ובתרבות שסובבת אותנו. פעמים רבות במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מתפעל מיכולות הניתוח שלה ומהמבט החודרני שהיא מביאה לתובנות העמוקות שלה. 

אני מצפה בכיליון עינים לבואו של ספרה Wanderlust: A History of Walking שהזמנתי מאמזון לפני כשבוע. עד אז, ציטוט נוסף (ואחרון..) 

In dreams, nothing is lost. Childhood homes, the dead, lost toys all appear with a vividness your waking mind could not achieve. Nothing is lost but you yourself, wanderer in a terrain where even the most familiar places aren’t quite themselves and open onto the impossible […] The weight of a dream is not in proportion to its size. Some dreams are made of fog, some of lace, some of lead. Some dreams seem to be made out of less the usual debris of the psyche than bolts of lightning sent from outside

גברים מסבירים לי דברים

Feminism is an endeavor to change something very old, widespread, and deeply rooted in many, perhaps most, cultures around the world, innumerable institutions, and most households on Earth—and in our minds, where it all begins and ends

נתקלתי לראשונה בספרה של הסופרת, היסטוריונית, מסאית ואקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט Men Explain Things to Me בסוף שנת 2015, בטוויטר, בפיד של המשוררת הגרמניה הצעירה, יאן קליה, שגם תרגמה את ספרו של גרגור הנס, Nicotine, עליו כתבתי כאן. קליה היא עורכת, אוצרת תערוכות, מוזיקאית ובקרוב יראה אור גם רומן ראשון פרי עטה. יש לה רזומה מרשים. באחד מהסטטוסים בפיד שלה היא ביקשה לעצמה את ספרה של סולניט כמתנה לחג המולד הקרוב. בפרוס השנה האזרחית החדשה, רכשתי בעצמי את הספר וישבתי לקרוא בו.

ספרה של סולניט, שעשה הרבה הדים כשפורסם בארה״ב ובאירופה מאז שראה אור במאי 2014, הוא קובץ המונה כשבעה מאמרים פמיניסטים העוסקים במגדר וביחסי הכוחות גברים-נשים, בארה״ב ובעולם בכלל, כאשר נקודת המוצא של הסופרת, כפי ששם הספר רומז, היא התנשאות ותחושת-עליונות גברית.

***

הרקע לכתיבת המאמר שהפך לקובץ מאמרים מצליח היו מספר מפגשים אקראים ובנאליים לכאורה של סולניט עם גברים שבאופן מתנשא ופטרוני ׳ניסו להסביר לה דברים.׳ באחד המקרים, סולניט מתארת כיצד השתתפה במסיבה, שבמהלכה גבר התעקש להסביר לה "ספר חשוב מאוד" שהוא שמע עליו, וסירב להקשיב לניסיונותיה להסביר לו שלמעשה היא זו שכתבה את הספר.

סולניט מתארת כיצד התנהגות כזו חוזרת על עצמה במרחבים מקצועיים ואקדמיים שונים, וכמה נשים סיפרו לה על חוויות דומות, כאשר המשותף הוא שיש הנחה מובלעת מול גברים שהנשים יודעות פחות על הנושא המדובר, אפילו - כמו במקרה של סולניט - כשהן ממש "כתבו את הספר" על הנושא. 

Men explain things to me, still. And no man has ever apologized for explaining, wrongly, things that I know and they don't [...] Explaining men still assume I am, in some sort of obscene impregnation metaphor, an empty vessel to be filled with their wisdom and knowledge.

מנקודה זו סולניט ממשיכה ומקשרת באופן מאוד אפקטיבי בין ההתנשאות הגברית הזו והניסיונות להשתיקה ולבטל את דעותיה ובין אלימות נגד נשים בכלל: 

The battle for women to be treated like human beings with rights to life, liberty, and the pursuit of involvement in cultural and political arenas continues, and it is sometimes a pretty grim battle. When I wrote the essay below, I surprised myself in seeing that what starts out as minor social misery can expand into violent silencing and even violent death

והיא מוסיפה:

This is a struggle that takes place in war-torn nations, but also in the bedroom, the dining room, the classroom, the workplace, and the streets. And in newspapers, magazines, and television, where women are dramatically underrepresented. [...] That’s mostly symbolic violence.  Real violence, the most extreme form of silencing and destroying rights, takes a far more dire toll in this country where domestic violence accounts for 30% of all homicides of women, annually creates about two million injuries, and prompts 18.5 million mental health care visits

המִסְפָּרים בהם נוקבת סולניט אכן מעוררי השתהות. היא ממחישה לקורא, תוך כדי קריאת המאמרים בקובץ, כיצד אלימות נגד נשים (מילולית או פיזית) היא עדיין נורמה בעולם המערבי ממש כמו בשאר מדינות העולם ה׳פחות מתקדמות׳.

Another way to put it: the more than 11,766 corpses from domestic-violence homicides between 9/11 and 2012 exceed the number of deaths of victims on that day and all American soldiers killed in the “war on terror

סולניט מתארת מקרי אלימות רבים נגד נשים, מקרים שתועדו בעיתונות האמריקאית וסוקרו בהרחבה ברשתות הטלוויזיה הארציות, ועם זו היא מתעקשת שהתקשורת איננה מתייחסת לתופעה הזו כאל ה׳מגיפה׳ הכוללת שהיא. כל מקרה מנותח לגופו. בכל פעם מצקצקים הפרשנים והצופים מול מקרה פרטני של אונס או רצח.

We tend to treat violence and the abuse of power as though they fit into airtight categories: harassment, intimidation, threat, battery, rape, murder. But I realize now that what I was saying is: it’s a slippery slope. That’s why we need to address that slope, rather than compartmentalizing the varieties of misogyny and dealing with each separately. Doing so has meant fragmenting the picture, seeing the parts, not the whole

סולניט עושה זום-אאוט ומציגה תמונה מאוד עגומה שכולנו הרי מכירים את פרטיה, אולם לעיתים קרובות אנו עוצרים ומביטים בה כמכלול:

We have an abundance of rape and violence against women in this country and on this Earth, though it's almost never treated as a civil rights or human rights issue, or a crisis, or even a pattern. Violence doesn't have a race, a class, a religion, or a nationality, but it does have a gender

***

גברים מתחנכים להיות בטוחים בעצמם ולהשמיע את דעותיהם בקול ובסמכות, בעוד שנשים מתחנכות פעמים רבות להקשיב לגברים וללמוד מהם.. גם אם המשפט הזה מציק לעין ונראה שאיננו נכון עוד בעת המתקדמת בה אנו חיים, אני חושב שאין עוררים על כך שנשים עדיין צריכות ׳לצעוק׳ הרבה יותר חזק כדי שקולן יישמע, לצאת מגדרן כדי שקולן לא יושתק:

Some women get erased a little at a time, some all at once. Some reappear. Every woman who appears wrestles with the forces that would have her disappear. She struggles with the forces that would tell her story for her, or write her out of the story, the genealogy, the rights of man, the rule of law. The ability to tell your own story, in words or images, is already a victory, already a revolt

בניגוד למשתמע אולי מכל הציטוטים העגמומיים שהבאתי לעיל, המסר של סולניט הוא מסר מעצים ואופטימי. היא מבקשת להציג את התמונה הקשה בדיוק כמו שהיא ובה בעת לתת לקוראיה (גברים ונשים כאחד) כוח ותקווה, שכן:

Despair is a form of certainty, certainty that the future will be a lot like the present or decline from it. Optimism is similarly confident about what will happen. Both are grounds for not acting. Hope can be the knowledge that reality doesn't necessarily match our plans

התפלאתי לגלות שעל אף הצלחת הספר וההוקרה לה זכתה המחברת ברחבי העולם (הוא תורגם לשפות רבות וזכה באהדת המבקרים והקוראים כאחד,) הספר לא זכה לתרגום בעברית. למעשה, אף לא אחד מעשרים הספרים שסולניט כתבה עד כה זכה לתרגום בעברית (ובמעמד זה יש לציין שספריה עוסקים בנושאים שונים ומגוונים - אכתוב פה פוסט נפרד על ספרה הנפלא A Field Guide to Getting Lost שקראתי בשקיקה לאחרונה.) 

ולטר בנימין, בין הילה להארה

את מאמרו של ולטר בנימין יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני קראתי לפני שמלאו לי עשרים שנים. אולי זה היה מוקדם מידי להתוודע לסופר שכתיבתו (ואישיותו) כה טעונים (נדמה לי שעשיתי את אותה ׳טעות׳ עם קפקא, שכמו קוראים רבים אחרים ׳הכרתי׳ בשנות העשרה המאוחרות שלי, ולא חזרתי אליו מאז.)

מאז אותה קריאה ראשונית, נותרה בעיני רוחי מעין הילה שאפפה את בנימין וכתביו, הילה שבה-בעת סימלה את החד-פעמיות של הקריאה הראשונה וכן את היִרְאָה מפני קריאה שניה - עד כדי כך נותר בי הרושם שהכתיבה של בנימין בלתי-חדירה, לא נגישה, כאילו מעטה של ערפל מונע מן הקורא לחדור אליה.

ההילה הזו, שהיתה קיימת כמובן רק במוחי, הרתיעה אותי מלהתקרב אל בנימין שוב, ואף שמאוחר הרבה יותר קניתי את קובץ המאמרים Illuminations כשנתקלתי בו בחנות ספרים משומשים (הספר ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד תחת השם הרהורים כרך ב, מבחר כתבים) לא שבתי לקרוא בכתביו של בנימין עד לאחרונה, בעקבות קריאה בספרו של אדמונד וייט, The Flaneur והחלטתי ׳לתת לו הזדמנות שניה׳ (כלומר, לקום מהכורסא, ללכת חצי מטר, לשלוף את הספר מהספריה, ולקרוא בו בהזדמנות הראשונה שהיתה לי הפוגה מספרו של וייט.)

***

אני משתמש בכוונה במושג הילה בהקשר שונה מזה שבנימין הגה בספרו. ההילה היא מונח מפתח בתיאוריה האסתטית של ולטר בנימין לניתוח של התרבות המודרנית (פופולארית). היא מסמלת את האותנטיות הראשונית של היצירה, אותנטיות שנעלמה החל מהופעתם של הצילום ומייד אחריו הקולנוע, אמנויות שהשיעתוק והשכפול הוא חלק מהותי מטבען.

לדידו של בנימין, ההילה של יצירת האמנות אבדה בעידן הטכנולוגי/מודרני: השכפול הסדרתי אמנם הפך את יצירת האמנות לנגישה הרבה יותר להמונים, אולם הוא עשה זאת ׳על חשבון׳ חד-פעמיותה של היצירה (בראשית היתה רק מונה ליזה אחת, אם תרצו. וכל שכפול של היצירה בספר אמנות הופך את המקור ל׳זול׳ יותר..)

אותה הילה עוטפת, שוב במוחי אך אולי גם במוחותיהם של רבים אחרים, גם את יצירותיו של הצייר ההולנדי בן המאה החמש-עשרה הירונימוס בוש או האמן הגרמני בן המאה-העשרים ג׳וזף בויס; היא נעה סביב כתביהם של הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה ז'וריס-קרל הויסמנס, ואולי גם סביב המאבק שלי, היצירה האוטוביוגרפית של הסופר הנורווגי העכשווי קרל אוּבה קנאוסגורד. הרשימה יכולה להיות ארוכה מאוד, וכפי שניתן להבין היא סובייקטיבית מאוד ונתונה להשפעת... אדם אחר היה בקלות מציב בה את הסופר הצרפתי מרסל פרוסט או את המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה; את הזמרת מרדית מונק או את פרנק זאפה.

***

Illuminations, כאמור, הוא אסופת מאמרים העוסקים בעניינים שונים שהעסיקו את בנימין, ועליהם כתב בעיקר לעיתונים בין השנים 1926-1940. הקובץ כולל גם את שניים ממאמריו הקאנוניים ביותר: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, שהזכרתי לעיל, ותזות על פילוסופיה של ההיסטוריה. 

אך אני בחרתי למצוא את דרכי חזרה לחיקו של בנימין דווקא דרך שני טקסטים שוליים יותר, אך קרובים יותר לליבי: האחד דמותו של פרוסט (The Image of Proust) והשני, פורק את ספרייתי, הרצאה על איסוף ספרים (Unpacking my Library. A Talk about Book Collecting.) 

אתחיל דווקא מהשני, שזמין במלואו לקריאה באנגלית כאן (וכאן ניתן לקרוא פרגמנטים מתורגמים לעברית.) במאמר הקצר הזה, שנכתב בשנת 1931, בנימין מתאר את אהבתו לספרים, אותה הוא מכנה ׳ביבליומניה׳, וכן את הרגלי קניית ואיסוף הספרים שלו.

בנימין מתאר כיצד בעקבות מעבר לדירה חדשה, הוא פורק את עשרות ארגזי הספרים שלו, ותוך כדי זה הוא מפליג במחשבות על מהות איסוף הספרים. הקשר של הסופר ואספן לספריו הוא, כמובן, קשר ריגשי עמוק. כמו כל אספן ספרים שראוי לטייטל, בנימין זוכר במדויק את נסיבות רכישת כל ספר וספר (האחד נקנה במכירה פומבית, השניה בביקור קצר בעיר זרה, וכן הלאה..)

פריקת הספרים וסידורם על המדף נהפכים, אם-כן, למסע בעברו ובנבכי רגשותיו של הסופר. זו הזדמנות עבור האספן להתוודות, בפני הקורא ובפני עצמו. ניסיון לנתח את המניעים העומדים מאחורי איסוף ספרים וסידורם (כתבתי כבר על ניסיונו הנואש של הסופר הצרפתי ז׳ורז׳ פרק למיין את ספריו ולעשות 'סדר' בספריה שלו לפי כמה שיטות סידור: לפי גודל, לפי צבע, לפי שמות הסופרים, לפי שמות הספרים, לפי שפות; אינספור שיטות..) 

הנה כך פותח בנימין את המאמר:

I am unpacking my library. Yes I am. The books are not yet on the shelves, not yet touched by the mild boredom of order [...] I must ask you to join me in the disorder of crates that have been wrenched open, the air saturated with the dust of wood, the floor covered with torn paper, to join me among piles of volumes that are seeing daylight again after two years of darkness, so that you may be ready to share with me a bit of the mood -- it is certainly not an elegiac mood but, rather, one of anticipation -- which these books arouse in a genuine collector

ובהמשך, בנימין חושף את מעלותיו המיוחדות של אספן הספרים:

Collectors are people with a tactical instinct; their experience teaches them that when they capture a strange city, the smallest antique shop can be a fortress, the most remote stationery store a key position. How many cities have revealed themselves to me in the marches I undertook in the pursuit of books!

בנימין מזמין את הקורא להצטרף אליו לסיור קצר, ממש לוקח אותו בידו. בקריאה שניה, מעטפת היִרְאָה בה עטפתי את כתביו של בנימין נראית מבדחת, כמובן. על גבול הגרוטסקי. עד כדי כך כתיבתו של בנימין נגישה, ומזמינה. 

בהקשר זה, זהו טקסט מצוין להתוודעות ראשונה לכתיבתו של בנימין.

***

Proust managed to make the pointless story interesting

הטקסט השני, כאמור, עוסק בדמותו של מרסל פרוסט. בנימין, כך למדתי מההקדמה הארוכה ומפורטת שכתבה חנה ארנדט לספר, היה ראשון מתרגמי פרוסט לגרמנית. 

הנה כך הוא כותב על האֶפּוֹס של הסופר היהודי-צרפתי, בעקבות הזמן האבוד:

The latin word textum means 'web.' No one's text is more tightly woven than Marcel Proust's; to him nothing was tight or durable enough. From his publisher Gallimard we know that Proust's proofreading habits were the despair of the typesetters. The galleys always went back covered with marginal notes, but not a single misprint had been corrected; all available space had been used for fresh text. Thus the laws of remembrance were operative even within the confines of the work. For an experienced event is infinite - at any rate, confined to one sphere of experience, a remembered event is infinite, because it is only a key to everything that happened before it and after it. There is yet another sense in which memory issues strict weaving regulations. Only the actus purus of recollection itself, not the author or the plot, constitutes the unity of the text. 

בנימין מתייחס פה, כמובן, לאינסופיות המאפיינת את יצירתו של פרוסט, שכתב טקסט-על שכולו מורכב מפרגמנטים של זיכרון. פרגמנטים שכידוע עשויים להימשך כחצי עמוד במקרה אחד, ובמקרה אחר נמרחים על-פני עשרות עמודים, אך ישנו קשר אדוק ביניהם שאינו ניתן להתרה: הזכרונות הללו והקשרים העדינים הקיימים ביניהם הם-הם היצירה שפרוסט הצליח להעמיד בכוחות עילאיים, לא-אנושיים ממש:

What was it that Proust sought so frenetically? What was at the bottom of these infinite efforts? Can we say that all lives, works, and deeds that matter were never anything but the undisturbed unfolding of the most banal, most fleeting, most sentimental, weakest hour in the life of the one to whom they pertain? 

ממה בעצם מורכב הסיפור שפרוסט טווה, שואל בנימין? מהם החומרים שבעזרתם הוא בונה את בית-העל הזה שהוא-הוא בעקבות הזמן האבוד?

We know that in his work Proust did not describe a life as it actually was, but a life as it was remembered by the one who had lived it. And yet even this statement is imprecise and far too crude. For the important thing for the remembering author is not what he experienced, but the weaving of his memory, the Penelope work of recollection.

פעולת הזיכרון ניצבת במרכזו של בעקבות הזמן האבוד, אומר בנימין. הסופר הזוכר לוקח את קוראיו למסע בנבכי תודעתו, דרך מארג מחשבותיו המפותלות, מבעד לענני השיכחה. 

אך למה פרוסט עושה את כל זה? מה המשמעות של דיברור הזכרונות הגובל בפטפטת אימפולסיבית? נדמה שבנימין עושה סוג של ׳קפיצה קוגניטיבית׳  בהקשר זה, לקראת סוף המאמר, ומגיע ל׳הארה׳ הבאה בנוגע לספרו של פרוסט:

A la Recherche du temps perdu is the constant attempt to charge an entire lifetime with the utmost awareness. Proust’s method is actualization, not reflexion. He is filled with the insight that none of us has time to live the true dramas of the life that we are destined for. This is what ages us – this and nothing else. The wrinkles and creases on our faces are the registration of the great passions, vices, insights that called on us; but we, the masters, were not home. 

וואו.

בואי. דייויד בואי

לסיימון קריצ'לי התוודעתי בתחילת שנת 2016, כשרכשתי את ספרו, Memory Theatre שראה אור בהוצאת Fitzcarraldo Editions הבריטית. אני מודה ומתוודה שקראתי רק כמה עשרות עמודים בספר שהצליח לעורר את סקרנותי אך לא נעדר גם מנימה יבשושית-אקדמית אז הנחתי אותו במהרה לטובת ס]ר אחר.. למזלי, כמה ימים אחרי מותו של דייויד בואי, שלחו לי, בצירוף מקרים ראוי לציון, עותק דיגיטלי של ספר אחר של קריצ׳לי, Bowie. 

זהו ספרון דקיק שראה אור שנתיים קודם לכן, כשבואי עוד היה חי ובועט, אז קשה לחשוד בקריצ׳לי בפופוליזם או בניסיון להרוויח על גבו של המת הטרי (אלא אם כן קריצ׳לי ידע משהו שרוב בני התמותה האחרים לא ידעו..) 

לאחרונה נתקלתי בספר שוב, הפעם בעותק פיזי ממש, בחנות של מוזיאון האמנות Hamburger Bahnhof שבמערב ברלין, וכמובן שקניתי אותו מייד (לא יכולתי להשאיר את הספרון הקטן והחביב מיותם..)

***

קריצ'לי הוא פילוסוף בריטי המתגורר בניו יורק למעלה מעשור, שם הוא מלמד בבית הספר החדש (The New School) וכותב טור פילוסופי לניו יורק טיימס. בגיל 57, באמתחתו למעלה מעשרים כותרים שכתב בעיקר ב17 השנים האחרונות, ביניהם ספרי עיון על מרטין היידגר וכן, גם על דייויד בואי.

בואי משלב לכאורה בין כמה ז׳אנרים: ביוגרפיה (של בואי,) אוטוביוגרפיה (של קריצ׳לי,) וספר עיון (ניתוח שיריו ואלבומיו של בואי, וכמובן גם ניתוח של אישיותו [הציבורית] של בואי.)

בניגוד למה שניתן היה לצפות מטקסט שנכתב ע״י פילוסוף, זהו איננו כלל טקסט יבשושי שנסחף אחר ניסוחים אנליטיים ארוכים ו׳מאבד׳ את הקורא על הדרך.. למעשה, הספר מורכב מ24 פרקים קצרצרים בהם קריצ׳לי מדלג על תחנות שונות בחייו-שלו, רגעים בחייו בהם האלבומים שבואי פירסם משנות השמונים של המאה-ועשרים עד לתחילת המאה העשרים-ואחת, היו בה בעת מוזיקת הרקע של פסקול חייו וכן ליוו נקודות מפנה חשובות בחייו.

נקודת המוצא של הספר היא אישית: קריצ׳לי מספר על ההשפעה של בואי על ילדותו ונעוריו בשנות השבעים. הפרק הראשון בספר (יותר אנקדוטה מאשר פרק.. הוא נמשך כשניים וחצי עמודים בלבד!) נקרא My First Sexual Experience והוא נפתח כך:

Let me begin with a rather embarrassing confession: no person has given me greater pleasure throughout my life than David Bowie. Of course, maybe this says a lot about the quality of my life. Don’t get me wrong. There have been nice moments, some even involving other people. But in terms of constant, sustained joy over the decades, nothing comes close to the pleasure Bowie has given me.

ובסוף הפרק הקצרצר המתאר את ה׳מפגש׳ הראשון של קריצ׳לי עם בואי, הוא מוסיף..

I was twelve years old. My life had begun.

מנקודה זו קריצ׳לי ממשיך כאמור בתיאור השפעת שיריו של בואי על חייו. הוא מנתח מושגים קוטביים בשיריו של בואי, שמביאים לידי ביטוי את מיגבלותיו של המצב האנושי: כמו מלאכותי (Artificial) מול מקורי (Authentic),אמת אמנותית מול שקר ומסיכה (בואי אימץ כידוע בכל אלבום פרסונה אחרת..) אוטופיה מול דיסטופיה, וכן מוטיביים מרכזיים בשיריו של בואי כמו זרות ובדידות מוטיבים הבאים לידי ביטוי במיוחד סביב דמות החייזר (Alien/Alienation) החוזרת בשיריו של בואי, לכל אורכה של הקריירה שלו. 

קריצ׳לי מתעכב גם לא פעם על ההשפעות התרבותיות על שיריו של בואי (קולנוע גרמני מתחילת המאה העשרים וגם הקולנוע המאוחר יותר של אלפרד היצ׳קוק; ספריו של ויליאם בורוז; וכן כתביו של ניטשה, ובעיקר דמות אדם-העל (Superman) שבדידותו מביאה אותו פעמים רבות בשיריו של בואי להתאבדות, מעשה שקריצ׳לי מפרש לאו-דווקא כמעשה טראגי אלא יותר כקריאה נואשת לאהבה: In a love-less world, love can only be saved through death, כי החיים קצרים מאוד והאושר בר-חלוף וחמקמק. 

דרך שלל ניתוחים אלו מציע קריצ׳לי כאמור פרשנות פילוסופית ותרבותית עשירה לשיריו ואלבומיו של בואי, עד לאחרונים שבהם, בם הוא מזהה לא מעט התייחסות לעברו האישי ולפרסונות שיצר (והרג) לאורך הקריירה שלו, קינה על הזיקנה והמוות הקרוב, וכן לא מעט כמיהה ונוסטלגיה לעולם שאבד ולמשמעות אמיתית ומזוככת. 

בסופו של דבר, קריצ׳לי מסכם, נקודת המבט של בואי  ייחודית בכך שהיא מאפשרת התבוננות מהצד על העולם, התבוננות מהצד שמאפשרת לראות דברים באור לגמרי אחר: 

Music like Bowie’s is not a way of somehow recalling human beings affectively to a kind of pre-established harmony with the world [...] Rather, Bowie permits a kind of deworlding of the world [. . .] In this sense, music is a discord with the world [. . .] a withdraw that might permit us to see things in a utopian light. 

***

זהו ספרון קטן אך מסקרן ומעשיר מאוד. מעריציו של בואי וגם סתם סקרנים (כמוני) ימצאו בו הרבה עניין. מבחינתי, הוא שווה גם קריאה שניה.