ארץ לעולם לא

Netherland של ג'וזף אוניל נע ככל הנראה בין שתי משמעויות: מחד, Neverland של פיטר פן (או מייקל ג'קסון), מקום בו הילדות נמשכת לעד; מאידך גיסא Netherlands, הולנד, או "ארץ שפלה", כפי שבחרו לקרוא לתרגום העברי. בשני המקרים, מדובר במקום שלא קיים במציאות, אולי רק בדמיונו של גיבור הספר, האנס ואן דן ברוק, הולנדי שנישא לאשה אנגליה וחי בניו-יורק, פוסט-אירועי ה11 בספטמבר, אדם מנותק, ללא מולדת, החי בצל שתי קסטרופות, האחת היסטורית, השנייה פרטית (What do you do when your wife takes your child and leaves you alone in a city of ghosts? מאיים כיתוב באדום על גב הספר). האנס לא עושה הרבה. כמו עלה נידף ברוח הוא נישא ממקום למקום, צופה בחייו-שלו כזומבי, מעביר את זמנו בטיסות הלוך ושוב בין לונדון (שם נמצאים אשתו ובנו) לניו-יורק,שם הוא משמש כאנליסט מניות בתחום המסחר בדלק, או במשחקי קריקט, יחד עם מיטב מהגרי ניו-יורק, לבן יחיד בין ערב רב של בני מיעוטים. די במפתיע, הספר זכה להכרה עצומה כאשר התברר שהוא ממוקם גבוה ברשימת הקריאה של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מה שעזר בוודאי להצבתו ברשימת המועמדים לפרס הבוקר היוקרתי לשנת 2008 (הספר נכתב ע"י סופר אירי), ולדירוגו כאחד מעשרת הספרים הנבחרים של עיתון הניו-יורק טיימס (פרס הבוקר ניתן בסופו של דבר לסופר ההודי ארוינד אדיגה, על "White tiger"). במהותו, זהו רומן פוסט-טראומטי, המנסה למצוא נחמה בעבר או במסורת קולוניאלית (אימפריאליסטית): במשחק הקריקט, ובבליל המהגרים המשחקים בו בפארקים של מנהטן, ובראשם צ'ק רמיקסון, טרינידדי ואיש אוטופיה המבקש לאחד את ארה"ב הקרועה חזרה עם שורשיה דרך המשחק הזה, להחזיר ליבשה האבודה את השפיות הישנה שלה באמצעות המסורת. בסופו של דבר, כמעט מן ההפקר, האנס זוכה בעולמו מחדש: מאהבה של אשתו, סלבריטי שף ואביו הפוטנציאלי של בנו, מתנדף כלעומת שהופיע; האנס חוזר ללונדון וכל תקופת שהותו המורבידית על אי הרפאים, מנהטן, נשכחת בן רגע.

"חובת קריאה"

Special Topics in Calamity Physics עוסק בקיץ רבוי תהפוכות בחייה של צעירה אמריקאית עם שם בלתי אפשרי' בלו ואן-מיר (ניתן ליצור קשר במיי-ספייס, או בפרנדסטר), ביתו של פרופסור למדעי המדינה/חברה, הנשאבת לתככיה של חבורת צעירים הלומדים בקולג' יוקרתי ומורה לקולנוע המשמשת כמנהיגת המורדים.

על אף שמדובר ברומן הביכורים של מרישה פסל, שהיתה בת 28 עת פרסום הספר, נבחר הרומן לאחד מעשרת הספרים של השנה ע"י הניו-יורק טיימס, וזכה לכותרים עוד לפני צאתו לאור, מה שהבטיח מכירות יוצאות דופן, מקדמה גבוהה עבור הרומן, ומן הסתם מקדמה גבוהה עוד יותר עבור הרומן הבא של פסל,Night Film בעל השם הפילם-נוארי המבטיח, המתוכנן לראות אור מתישהו ב2010.

ניתן לקרוא את הרומן כסיפור היפר-ריאליסטי, או היפר-ספרותי, רומן העוסק בספרות ובחומרים שמהם היא מורכבת, כשם שהוא עוסק בקידום העלילה הפנימית שלו. כמו הרומן של המאה ה19, גוף של ציטטות שאינו מתבייש להפליג בתיאורים ובעיסוק פילוסופי בהבלי היומיום על פני מאות עמודים (ראו, בעקבות הזמן האבוד, למרסל פרוסט), ספרה של מרישה פסל הוא מונומנט שאפתני ומאתגר במיוחד, אך בו בעת רומן קריא מאוד ומרתק.

כגיבורי הרומנים של ג'ספר פורד, בלשים ספרותיים המתנהלים בעולם שכולו אלוזיות ספרותיות, בלו מתנהלת כמעט לגמרי בעולם ספרותי משלה. עולם זה מתוחזק תדיר ע"י אינספור ציטטות ממקורות מגוונים כמדריכים לזיהוי פרפרים וציפורים ועד לאוטוביוגרפיות עלומות שם, המעידות בעיקר על יכולותיה המטאפוריות של הסופרת, שכמו פרוסט, מצליחה למצוא בכל אלמנט ספרותי אזוטרי מקבילה בעולמה המוחשי.

במרכז הרומן (ממש פיזית במרכזו, כ350-400 עמודים לאחר התחלתו) סיפור מסתורין, תעלומת רצח. כמיטב סופרי המתח, שוזרת פסל אלפי פיסות מידע לאורך מאות עמודי הרומן, רובן נראות חסרות ערך, עד שבמאה העמודים האחרונים היא מתאמצת לחבר את החשובות שבהן לכדי פתרון התעלומה.

במיטב מסורת הקולג', מוצגים פרקי הרומן, כ36 במספר, כ"חובת קריאה", כחלק מסילבוס שעל הקורא לדבוק בו כדי להגיע לנקודת הסיום, ה"בגרות". כולם קרואים על שמות מיטב יצירות הקאנון המערבי, ממאדאם בובארי, ועד לשאגה של אלן גינזברג, כאשר לעיתים קרובות לא ברור הקשר בין שם הפרק לתוכן הממלא אותו. בסוף הספר, כלל לא במפתיע, נתקל הקורא בבחינה קצרה המסכמת את עלילת הספר והמוטיבים הנעים בעורקיו.

כל זאת לא בא לומר שהרומן מנסה להגיש לקורא גרסה לעוסה היטב של עלילה או תקציר של כל פנינות הספרות המערבית. זהו ספר מאתגר ומהנה כאחד. הקריאה בו, אף אם מייגעת וחסרת כיוון לעיתים, היא אירוע מעשיר, כראוי ליצירת מופת.

There is no I in We

Then We Came to the End הוא רומן הביכורים של ג'ושוע פריס.

הספר מוגדר כקומדיה, או כקומדיה שחורה, אך לדידו של בלוג זה מדובר דווקא בדוקו-רומן, או בניסיון ראשוני למולטי-ביוגרפיה (בניגוד לאוטו-ביוגרפיה).

הדבר ניכר כבר בשמו של הרומן, בWe התמוה שנמצא במרכזו.

ואכן, הרומן כולו מסופר בגוף ראשון, רבים, בחירה תמוהה שמתגלה כמקורית ואפקטיבית במיוחד במהלך הספר.

הנושא בו עוסק הרומן, חיי המשרד, נראה תחילה כמו בחירה שנידונה לכישלון (ההקבלה המתבקשת לסדרה הקומית, "המשרד" מאבדת את הפוטנציאל שלה במהרה, לנוכח המונוטוניות של קול המספר/ים). גם הרפטיטיביות או המשכיות האירועים ומספר הזוויות מהן כל אירוע מסופר, לא תורמים אף הם, למראית עין, להצלחתו של הרומן. ועל אף זאת, פריס מצליח למתוח את המומנטום המתמשך הזה על פני כ400 עמודים וליצור את המתח ההכרחי המשמש כקטליזאטור בתהליך הקריאה.

על אף שעלילת הספר מתרחשת בשיקגו ומונעת כולה ע"י האירועים הכלכלים של תחילת שנות האלפיים (ברקע התפוצצות בועת הדוט.קום וירידה בכוחו של מדיום השיווק והפרסום) נדמה שהרומן כולו מתקיים בריק גיאוגראפי והיסטורי. כך גם, על אף שהרומן מתהדר בצוות דמויות עשיר (לעתים קשה לעקוב אחר מגוון הדמויות ומעלליהן), נדמה שדמויות אלה הופכות אט-אט לבליל אחיד, לדמות אחת המספרת את סיפורן של כולן; כך, לאורך הספר כולו מחכה הקורא לרגע החשיפה של המספר, הרגע בו יתגלה מי מהדמויות היא הדוברת, אך רגע זה אינו מגיע..

הסדק היחיד במולטי-ביוגרפיה הזו מתגלה בערך באמצע הדרך, כאשר למשך פרק אחד בלבד עובר הפוקוס לגוף שלישי, שבר של אינטימיות במבנה הנראטיבי דמוי הדו"ח של הרומן.

ואולם, למרות הדביקה חסרת הפשרות בקול הקולקטיבי, פריס מצליח ליצור במהלך הרומן כמה דמויות משכנעות, ואף מרתקות: טום מוטה, the office freak, שתחילה שולח מיילים חודרניים ומאיימים, ולבסוף אינו מתספק רק במיילים; לין מייסון, הבוסית הקשוחה וקרת הלב שאפילו מחלתה בסרטן אינה מצליחה לקרב אליה את בן זוגה המרוחק; ג'נין גורג'נק, האם האבלה על מותה הפתאומי והאכזר של ביתה, או בני שסבורגר שמקבל בירושה עמוד טוטם אינדיאני מאחד מעובדי המשרד שנפטר, וכמו ג'נין, שמבלה את הפסקות הצהריים שלה בחדר המשחקים של סניף המקדונדס בו נהגה לאכול עם ביתה, בוחר בהתייחדות עם עוד הטוטם כריטואל של אבל (על האחר, אך גם על העצמי שאבד).

ספרו של פריס מוכיח שגם מתוך הקול הקולקטיבי, גם מתוך הgroupthink האורווליאני, יכול לבקוע קול יחיד.

כל זאת בא, כאמור, כדי לשלול את האמירה הקלישאתית ההיא, There is no I in Team, או לחילופין, כפאראפראזה על משפט זה, There is no I in We.

זו אמירה מעודדת ומדכדכת בו בזמן. כל זאת לפני שדנו בהבטחה האפוקליפטית הגלומה בשמו של הרומן.

רוח, הסתלקי

בספרו הלפני-אחרון של פיליפ רות', Exit Ghost, נפרד רות' מגיבור רבים מספריו, ניית'ן צוקרמן, סופר הסתרים שלו, האלטר-אגו שליווה אותו כרוח רפאים במשך יותר מעשרים שנים ועל פני תשעה רומנים (הראשון שבהם, The Ghost Writer).

את שם הספר ניתן לקרוא כהוראה במחזה (הוראה אשר מופיעה בשלוש ממחזותיו של שייקספיר, בין השאר במקבת', שגם הוא עושה הופעת אורח בספרו של רות'), אך שמא גם כפקודה, כציווי נוסח אברה-קדאברה או open sesame (המקבילה של ג'יי.קיי.רולינג היא ככל הנראה אותו wingardium leviosa); רות' מתנער מגיבורו ומגרש את צוקרמן מחייו/כתביו כקוסם/שאמאן המגרש רוח רעה.

בערוב ימיו, צוקרמן מגיח בפעם האחרונה מתוך קונכייתו, ממקום המפלט אליו נמלט בעקבות איומים על חייו, אולם לא לזמן רב. לאורך הרומן כולו עוסק צוקרמן ללא הרף במיניותו המתדרדרת (מצב שניתן להקבילו לתקיעות בכתיבה, writer's block) כאשר ברקע ערב הבחירות 2004, וניו-יורק שעדיין מתאוששת מאירועי ה11 בספטמבר.

ניתן לקרוא את הרומן כולו כגוף גדול של השלכות. רות', שעסק ברבים מספריו בזיקנה ובחולי (וביתר שאת בThe Dying Animal וEveryman), בוחר גם כאן להתמקד במצבו הרפואי הרעוע של צוקרמן, שמתאושש מסרטן הפרוסטטה, בעוד שצוקרמן עצמו נע סביב דמותה של אמי בלט, בת זוגו של E.I. Lonof, מושא קנאתו של צוקרמן, מעין אלטר-אגו לאלטר-אגו (יש אומרים שמדובר בברנרד מלמוד; יש שטוענים שזהו דווקא הנרי רות', מחבר Call it Sleep).

השליטה, או חוסר השליטה בדמויות הסובבות אותו, הופכת גם היא למימד מרכזי בספר. צוקרמן מנהל דיאלוג פיקטיבי עם מושא תשוקתו, ג'יימי לוגן, בעוד שהוא עושה כל שביכולתו על מנת למנוע מבן-זוגה לשעבר, ריצ'רד קליימן (מתחרה פוטנציאלי על אהבתה של לוגן) מלפרסם ביוגרפיה שערורייתית החושפת פרטים מביכים בחייו של לונוף.

למרות העיסוק האובססיבי בכישלון, בדעיכה (צוקרמן אינו מתפקד עוד מבחינה מינית, מה שהופך את העיסוק במין ובפנטזיה לאחד המוטיבים המרכזייים בספר), אין כאן אמירה גדולה, או טראגית.

כלעומת שהגיח אל אוויר העולם, צוקרמן שב למקום מחבואו, כרוח רפאים שיוצאת ממחבואה, מנסה להטיל את אימתה על סובביה, ומשהיא נכשלת, שבה אל חיק החשכה.

לסיום מילה לגבי כריכת הספר, בעלת האיכויות הניאוניות. את העטיפה עיצב מילטון גלסטר, שאחראי לסמל אחר, במאין אמירה פוסט-מודרנית, או פוסט 11-בספטמבר על הסמל האופטימי ההוא.