מד-מן 4, משוגעים בריבוע

"The widespread fascination with the Mad Men series is far more than just simple nostalgia. It is about how we feel about ourselves and our society today."

Adam Curtis, BBC UK

"Society's got a death wish"

Mad Men, Episode 1, Smoke Gets in Your Eyes 

 ***

העונה הרביעית של מד-מן הגיעה גם היא לסיומה (מילה טובה להוט שעמדה בהבטחתה ושידרה כל פרק באיחור אופנתי קל מן השידור האמריקאי; עדיין לא ראיתי את הפרק האחרון, אני שומר אותו כפי שביבליופילים אמיתיים שומרים את הדפים האחרונים של ספר פן תיגמר להם פתאום העלילה..) אך עשרות הפרקים שכבר ראינו עד כה, המתארים את קורותיהם של הגברים (והנשים) של שדרות מדיסון, מנהטן ניו-יורק, מאפשרים לנו לומר משהו או שניים עליהם (ועליהן). הנה, אם כן, כמה הגיגים בנושא:

אם שנות החמישים בארה"ב הם ימי הביניים של המאה העשרים - תקופה שהתאפיינה בשמרנות מחניקה ובסטאגנציה תרבותית ופוליטית - הרי ששנות השישים היו בשורת הרנסנס בארץ החופש ואינסוף האפשרויות. אמריקה 'נפתחה' בפני העולם בו בזמן שהיא מובילה את בשורת הקפיטליזם כנוסחת האושר האולטימטיבי - הגוש הקומוניסטי [ברית המועצות, וייאטנאם..] לא יכול אלא ליפול בקסמה של המעצמה העשירה בעולם..

ותרשו לי מטאפורה נוספת: אם שנות החמישים בארה"ב הם הסתיו התרבותי והפוליטי (תקופה של ריקבון, השלת הכפור והיפטרות ממעילי החורף של שנות הארבעים, של המלחמה ה'גדולה' - הרי ששנות השישים הם בשורת האביב: רוח הנעורים, אבקני המרד והשינוי נישאים באוויר. אך שימו לה: הסתיו בפתח! במהרה תיסגרנה הדלתות בפני כל מה שמריח משינוי, בפני כל מה שמריח 'חדש'.. (ואל תחפשו פה יותר מידי ליניאריות של עונות השנה.. הדברים מתנהלים ברמה מטאפורית גבוהה יותר..)


בה בעת, כמו כל תקופת אביב, כמו כל תקופת רנסאנס, זוהי גם תקופת בשורה, ומד-מן עוסקת בעיקר בהפצת הבשורה הזו: 


האדם (הלבן) מת, תחי האישה (הלבנה) !


כפי שכבר הבנו במהלך העונות הראשונה והשניה, הסדרה הזו, כמו כל יצירת אמנות גדולה או לפחות חשובה, עוסקת יותר בנפילתו של האדם (הגבר) מאשר בתיאור מלכותו..


היופי שבסדרה זו (שוב, כמו יצירות אמנות גדולות אחרות - קולנועיות וספרותיות, ואם אפשר, שתיהן יחדיו, כמו מוות בוונציה, למשל.. - שהיא מציגה את המוות, את הנפילה באופן כה מרהיב (ההתמסרות לעישון ולשתייה כבור ללא תחתית; השקרים, הנאיפה - ההישרדות כדרך חיים, כדרך כל בשר) עד שבא לך להתפלש בריקבון הזה (לפחות פעם אחת בשבוע, בשעה הנקובה), להתמסר לו ללא עקבות. 


ואולם, מיהם האנשים שמד-מן מפארת? מיהם האנשים שמד-מן מוקיעה?


ומיהו בעצם דון דרייפר? מה הוא מייצג? מיהם האנשים עימם הוא 'עובד' (איך הם נעים כולם במעגל סביב 'מנהיגם', כמו כוכבים סביב החמה..) 


מהו הדור אותו הוא מייצג? ומה כל זה רלוונטי לנו, 50 שנה אחרי..

דון דרייפר הוא סוכן המכירות של ארתור מילר, איש המערות; סוכן של העבר ו'מבשר' העתיד. 


הוא מנהיג מלידה, Alpha-Male ברמ"ח אבריו, גבר שגברים ונשים כאחד נמשכים אליו ויראים ממנו; הוא האיש שכולם פונים אליו בשעת צרה, האיש שיכול להציל הכל, אך הוא גם האיש שימיט חורבן על הכל אם רק יחפוץ בכך, מפני שהוא נושא את ההרס, את האבדון ואת השיכחה בקרבו. 

אם יש עדיין 'אנשי יערות' בעולמנו הקט, הרי שדון הוא אחד מהם.


הוא יוצא מן 'היער' בפרק הראשון של הסדרה (מן הסבך הרגשי, מזכרונות העבר, מן השקר  והשיכחה) והוא עושה את דרכו מעלה בסולם ה'סוציו-אקונומי', בעולם של גורדי שחקים מבטון ופרסומות שמפיצות 'אשליות'..

'אתה מנציח את השקר', מטיחים בו חבריה של מידג', המאהבת של דון, בעונה הראשונה של  הסדרה, אך דון איננו סוכן של השקר.. 


הוא יותר נביא בעירו, המטיף על מלכותו של השקר (ואין דוגמא יפה לכך ממכתב ההתנערות מחברות הטבק, בפרק הלפני-אחרון של העונה הרביעית, טריק שיווקי אך גם 'מהלך מן הלב': דון איננו מהסס להציב את המראה בפני עצמו ובפני סובביו ולומר לכולם: 'הביטו! אתם חיים בעולם של שקר! אל תשלו את עצמכם..')

כל זה מאוד (מלו)דרמטי וקיטשי, ואכן, מד-מן איננה בוחלת בשימוש במידה ניכרת של שמאלץ על מנת להעביר מסרים פשוטים בתכלית על עולמנו הקט.


אם חיפשתם ביקורת או אמירה חדשה לגבי מד-מן ונתקלתם רק בכמה מחשבות והגיגים של אטלס זקן הרי שצערכם בצערי..


אם בכל זאת הגעתם עד כה ובא לכם עוד קצת, הריני להעשירכם בקטע נפלא מתוך אחד הסרטים האהובים עליי משנות ילדותי, Allegro Non Troppo.


משהו קטן על עדריות, על טבע האדם: 

מקווה שאהבתם..