כמו בכל אדם כנראה, יש (גם) בי צד מופרע. צד הרסני. צד שתמיד מטיל בספק.
בתחילת שנות העשרים לחיי גיליתי את דניס קופר, שקובץ סיפורים שלו תורגם בשנת 1999 לעברית בהוצאת המעורר תחת השם הלא משתמע לשני פנים: ׳רע׳.
בזמנו קראתי את הסיפורים ב׳רע׳ בשקיקה. תוארו שם רוצחים סדרתיים, אנשים פגועים ומבולבלים לגבי הזהות שלהם (המינית ובכלל) באופן שחף ממפורנוגרפיה, ואם כבר, כמו ספריהם של ברט איסטון אליס וצ'אק פאלאניוק אולי, נותן ביטוי לריקנות, בדידות וכאב שהם הצד הפחות מואר של של החיים העירוניים במערב.
יחד עם ספרו של ברט איסטון אליס, פסיכופת אמריקאי, שראה אור בעברית בסוף שנות התשעים של המאה שעברה בהוצאת שדוריאן, שני הספרים הללו תדלקו איזשהו צורך שחשבתי שהיה קיים בי בזמנו, הזינו איזושהי חיה בְּבִּדיון (ממש כפי שמוריס מאכיל את הפרח הטורף שלו בסרט ׳חנות קטנה ומטריפה׳).לימים הבנתי שלא החומר ממנו עשויים הספרים של אליס וקופר הוא שעניין אותי, אלא הגישה השונה שלהם, ההליכה על קו דק בשולי התמונה, הם-הם שסיקרנו(ועדיין מסקרנים אותי, יש לומר).
מתוך עניין דומה, כנראה, נמשכתי אל הספר Scorch Atlas
של בלייק באטלר. שם הספר והכריכה סיקרנו אותי, לצד העובדה שאטלס הוא גם שם המוזה שלי.
של בלייק באטלר. שם הספר והכריכה סיקרנו אותי, לצד העובדה שאטלס הוא גם שם המוזה שלי.תוסיפו לזה שבאטלר ואני נולדנו באותה שנה, שהוא פרסם כבר שני ספרים (לראשון קוראים Ever) ושהוא מנהל כמה בלוגים (ביניהם אחד בעל שם מעניין, ז'יל דלז התאבד וכך גם יעשה ד"ר פיל, ותיווכחו במהרה שלא חסר ממה להסתקרן אצל הסופר הצעיר הזה.
***
לא חשבתי שמישהו יכול להיות יותר מופרע מדניס קופר, אבל בלייק באטלר נותן פייט הולם גם לסופר הקליפורני. אילו Scorch Atlas היה סרט, הוא היה ככל הנראה סרט אימה. אם כי לא מהסוג הטראשי, הזול, אלא משהו שדייויד לינץ׳ היה עושה ממנו מטעמים (בלייק עצמו מודה בריאיון שאחד ממקורות ההשראה שלו הוא סרטו של לינץ׳, מלהולנד דרייב).Scorch Atlas מורכב מ14 סיפורים קצרים שיחדיו מתלכדים לכדי רומן. האווירה המתוארת בהם היא על גבול האפוקליפטי, ומזכירה לעיתים גם את הרומנים של דון דלילו. הכאוס של העולם החיצוני חודר אל חיק המשפחה הגרעינית והורס אותה מבפנים: הורים נעלמים או מוחזקים כבני ערובה ע"י ילדיהם, תינוקות נולדים עם מומים, בתים נהרסים ע"י גשם, שריפה או סופות אבק - כל סיפור הוא איזור מוכה אסון בזעיר אנפין ויחדיו הספר כולו מעמיד ממלכה של הרס וחורבן (האלוזיה המרכזית בשמו של הספר היא כמובן לאדמה חרוכה, או באנגלית scorched earth).
מעבר לכתיבה הייחודית של באטלר והעלילה המטרידה, הספר מרתק גם מבחינה אסתטית: הדפים הפנימיים של הספר עוצבו כולם כדי להצביע על 'אסון' כלשהו. רובם נצבעו בגוונים של שחור, כאילו נרטבו בגשם, והרוח פרעה בדפיהם וקימטה אותם.
מבחינות רבות, הקריאה בספר הזה היא חוויה מטלטלת. מומלץ.
מבחינות רבות, הקריאה בספר הזה היא חוויה מטלטלת. מומלץ.
אהבתי. יפה כתבת. הליכה על חבל דק זו סיבה מעניינת לקריאה.
השבמחקכרמלה כ. שלומי
מתי בעברית ?
השבמחקוכבר המלצתי על דרק ריימונד ? אותו ז'אנר כנראה.
תודה על התגובות, כרמלה וטלי.
השבמחקדרק ריימונד נשמע קצת יותר כמו רומן פשע אפל.
בלייק באטלר מתשייך יותר לכתיבה של דון דלילו, ודניס קופר, לטעמי: כל העיסוק המלנכולי בהתפוררות הערכים והסביבה הטבעית שלנו, עם דגש אסתטי על הייצוג.
דרק ריימונד - בלש אקזסטנציאליסטי. אבל לא רק. מעין דה סאד מודרניסטי מבחינות מסויימות.
השבמחקלדעתי הוא לא נכנס לשום ז'אנר. משהו משל עצמו.
אני אצטרך לקרוא כדי לדעת לאשורה.
השבמחקתודה, טלי
אהבתי במיוחד את האמירה הזו:
השבמחק"לימים הבנתי שלא החומר ממנו עשויים הספרים של אליס וקופר הוא שעניין אותי, אלא הגישה השונה שלהם, ההליכה על קו דק בשולי התמונה, הם-הם שסיקרנו(ועדיין מסקרנים אותי, יש לומר)."
ואותי לא מושכים חומרים של הרס ואלימות, אבל ראייה שמתרחבת מעבר למסגרות שאנחנו מורגלים בהם -היא לי כאוויר לנשימה.