אהבה, מחלה

Things commence in reckless hope and die away in stifled longing

בכמה סרטים הוליוודיים מגוכחים צפינו, שמכרו לנו את סוף העולם? אסונות טבע, מתקפות חייזרים, זומבים ומלחמות גוג ומגוג.. כמה שימוש בדימיון עתיר תקציב כדי להמחיש נקודה אחת ברורה: הסוף קרב. 

לספרות אמצעים דלים לאין שיעור מאלו של האמנות השביעית.. אין פיצוצים, אין מגדלים קורסים, אין חייזרים מאופרים למשעי.. מה בכל זאת יש לה לספרות להציע לקורא על מנת לזעזעו, על מנת ׳לפקוח את עיניו'? במקרים הגרועים ביותר קיטש וקלישאות.. ובמקרים הטובים ביותר, ריאליזם טהור וחסר פשרות.. 


Horse Crazy מאת גארי אינדיאנה ראה אור ב1989. זהו הרומן  הראשון של הסופר, מבקר האמנות, הקולנוען והצלם הניו-יורקי (בעברית ראה עד כה אור ספרו של אינדיאנה, סאדו-פשיזם - עיון בסרטו של פזוליני 'סאלו או 120 הימים של סדום'.) התוודאתי לספר כשקראתי, באיחור מה, מאמר ביקורת אישי משהו שכתב על הרומן הסופר האירי קית' רידג'ווי בעיתון הגרדיאן. משהו בנימה האישית בביקורתו של רידג'ווי ובשבחים שחלק לספרו של אינדיאנה גרם לי לרכוש את הספר מייד באי-ביי (מה גם שהמחיר המגוחך שביקש המוכר באתר הקניות המקוון, 99 סנט עבור עותק משומש במצב טוב, ו-6 דולרים נוספים עבור המשלוח, היוו קטליזטור מושלם לקנייה קפריזית). משהגיע הספר אל כתובתו, חיזקו המילים של הסופר ויליאם ס. בורוז על כריכת הספר את הרגשתי, כי אכן ההחלטה הרגעית לרכוש את הספר היתה מוצדקת (לימים, מצאתי שדבריו של הגורו של דור על ספרו של אינדיאנה (“Fascinating to every man, no matter what his sexual tastes- like the characters in Genet”) אינם לגמרי נכונים..

***

Affection is the mortal illness of lonely people

Horse Crazy הוא סיפורה של אהבה שנידונה לכישלון. במרכז הרומן הקצר (כ180 עמודים) המספר, סופר ומבקר אמנות, בן דמותו של גארי אינדיאנה אם תרצו, שבגילו המופלג (המספר בן 35) מתאהב בבחור בשם גרגורי, שצעיר ממנו בשמונה שנים.

גרגורי עובד כמלצר במסעדה צרפתית מצליחה בטרייבקה בלילות ובימים הוא אמן מיוסר ומבולבל, שצילומיו והקולאז׳ים שלו, המשלבים פורנוגרפיה בוטה באימג׳ים מהוקצעים מעולם הפרסום, מזכירים את עבודותיו של רוברט מייפלת'ורפ, אחד האמנים הפלסטיים היותר מזוהים עם האמנות הדקדנטית של שנות השמונים, אמנות שמבקרת מבחוץ תוך שהיא ניזונה מהפנים.

גרגורי, כנרקיסוס המאוהב בבבואתו, מושך אחריו שורה ארוכה של אוהבים ומעריצים המשוועים לבלות מספר דקות במחיצתו:

If Gregory stands on a corner for ten minutes, something promising will land at his feet

האקצנטריות שלו מושכת ודוחה את המספר המוצא עצמו לחילופין נמשך לגרגורי הנערי ונגעל מן המיניות הבוטה מידי שהוא מקרין. אלמלא היה גבר, היינו סבורים שתיאורו היה משתלב ב׳אלגנטיות׳ בדימוי הנשי הסטריאוטיפי קדושה-זונה, ואכן גרגורי עובר תהליך של פמיניזציה ושל האדרה במהלך הרומן:

... a noble soul, trapped in a widely desired form. He has something everybody wants, but for him it has no value

***

We used to say: How can we live like this? And now the question really is: How can we die like this?

סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של גרגורי והמספר הוא אמנם האלמנט המרכזי בHorse Crazy, אולם הרקע לסיפורנו, הנוף העירוני בו הוא שרוי (העלילה מתרחשת בעיר ניו-יורק, A city where nearly every person carries about with him a pathological craving for public attention) - חשוב לא פחות להבנת האווירה בה נולדת, מתפתחת ודועכת התשוקה בין השניים. 

לרגע, בנקודת הזמן האולטימטיבית הזו (סיפורנו מוצב, בסופו של דבר, על סיפו של מילניום חדש; fin de siecle קטן עליו..) נדמה שהסוף מתקרב, או אם נאמץ נקודת מבט אופטימית יותר, פחות אפוקליפטית, הרי שעידן חדש בפתח, ושהמחלה המאיימת כעת לכלות את המין האנושי איננה אלא אמצעי הכרחי בתהליך התפתחותנו, חלק מ׳הקידמה׳ האנושית:

We're mutating [...] Becoming something new. A species at the end of its run

ובמקום אחר:

Are we racing forward, into the brave new world?

הכוונה, כמובן, למגפת האיידס, שנגלית בשיא הרסנותה בארה״ב בשנות השמונים, מגיפה מינית אך גם אנטי חברתית: The disease that made sexual lonliness healthy.

אולם מגיפת האידס איננה רק מחלה 'חברתית'. בשלב מסוים בתהליך ה׳התפתחותי׳ הזה, הגוף עצמו מתחיל לבגוד בבעליו, המשתהים לנוכח שיתוף הפעולה המלא של הגוף עם המחלה, ו'התמסרותו' חסרת התנאים להרסניותה:

Even if your body feels normal, you know the slightest unconsidered movement will shake something vital loose or shift something around, this big elastic bag of flesh you've carried around in total confidence for years and years falls in love with its own demolition and starts courting randy microbes, loose viral particles, plaques and embolisms and alien cells, it offers bits and pieces of itself for any invader to nibble on, you watch as your body entertains your enemies at dinner, its loyalties divide between you and them, and after a while you become hypnotized by the disappearance of yourself

***

Even though people were beginning to drop like flies, we all acted as if we were going to live forever

במהלך הקריאה בHorse Crazy, מוות בוונציה, מאת תומאס מאן, עולה כמובן על הדעת מהר מאוד, ואכן, אינדיאנה מזכיר את הספר כבר בעמודים הראשונים של הרומן, כמו על מנת להסיר מידיו את האפשרות של האשמה בהעתקה או בפלגיאט (כמה נושאים כבר קיימים בספרות? האין רוב הספרות - הטובה והגרועה גם, לצורך זה - לא יותר מפיתוח של נושא קיים או וואריאציה נוספת על אותו נושא ישן ומוכר?)

ואכן, Horse Crazy איננו יצירה 'מקורית' או חדשנית בהקשר זה.  זהו תוצר נוסף של תרבות הפופ שהולידה, בין השאר, את הרומנים של ויליאם ס. בורוז (קוויר, ג'אנקי), דניס קופר (רע) וברט איסטון אליס (גלאמורמה, לונאר פארק), פרובוקטורים אמריקאיים שכתיבתם הפוסטמודרנית עוסקת לעיתים תכופות במיניות, ברוח הנעורים ובתחלואי העולם (סמים, הומוסקסואליות, אמנות, פרסום). העולם המתואר בספרו של אינדיאנה הוא עולם אורבני, מנוכר, בו  האינדיבידואל משווע לחום ולאהבה בה בעת שהוא דוחה את סובביו בארסו ובביקורתו. התוצאה: האהבה הופכת ללא יותר מקלישאה, והתשוקה הופכת לבזויה.

אחד לובסטר, שתיים אורגזמה

האינטרנט יכול להיות מקור בלתי נדלה להפתעות. וכשהקריאה והשיטוטים ברחבי הסייבר-חלל מחזירים אותך אל העולם ה'אמיתי' ומובילים אותך לתגליות חדשות בו, הרי אי אפשר לבקש יותר מזה מעולמנו הווירטואלי. תגליות אלה חלקן משמעותיות (מוזיקאים שלא היית מכיר אלמלא blip.fm, סופרים שלא היית יודע על דבר קיומם לולא הגרדיאן המקוון;) חלקן משעשעות (סרטונים על חתלתולים ותינוקות ביוטיוב. כן, גם אני יודע להיות רגשן לעיתים;) וחלקן אף עוצרות נשימה (כמו פרוייקט Google Earth, לדוגמא..)  


ידי על ליבי, אני יכול לומר שהאינטרנט סיפק לפחות 90% מן הספרים שקראתי בשנה האחרונה. כוונתי שטרם רכשתי וקראתי ספר זה או אחר (וסיפרתי לכם עליו כאן..) סביר בהחלט שקראתי עליו הגיג או שניים, דיווח יבש בעיתון מקוון או טיראדה אקסטטית בבלוג של חובב ספרות החי אי שם מעבר לים..). או אז מיהרתי להזמינו מאחת מאינספור חנויות הספרים המקוונות המעטרות את רשת הגלובלית.


Lobster מאת הסופר הצרפתי גיום לקבלה איננו יוצא דופן בהקשר זה, שכן התוודאתי לרומן בחסותו האדיבה של הבלוגר ג'ון סלף (שם בדוי), שקישר בחשבון הטוויטר שלו (מקור בלתי אכזב להמלצות על ספרים ראויים בהחלט לקנייה ולקריאה) לכתבה בעיתון הגרדיאן, שם אחד, ניקולאס לזארד (לטאה), מבקר ספרותי בריטי, חלק מחמאות רבות לספרון הקצרצר.


על אף שעבדכם הנאמן קורא בצרפתית כמעט באותה קלות בה הוא קורא באנגלית, החלטתי להזמין את הספרון בתרגום לאנגלית, ואכן לא התאכזבתי מהחלטתי (על אף שאני מעדיף כמעט תמיד לקרוא ספר בשפת המקור,לעיתים מעניין יותר להתוודא אליו דרך פריזמה אחרת, דרך מימד אחר המוסיף לספר איזשהו je ne sais quoi כלשהו..)

Lobster ראה אור באנגלית בהוצאת Dedalus הבריטית, בסדרת Dedalus Euro Shorts בה התפרסמו עד כה כשישה כותרים מאת סופרים וסופרות אירופאים עכשוויים. הכותרים כולם קצרים במיוחד (עד 120 עמודים) ונועדו, לדברי עורכי הסדרה, לקריאה במהלך טיסה קצרה בתוך היבשת או בנסיעה ברכבת היורוסטאר (או במקרה של שוכן מזרח תיכון ממוצע, במהלך נסיעת הלוך חזור ברכבת - בתנאי שזו אכן עובדת - בקו כפר סבא-ת"א..)

לובסטר מוגדר ע"י המו"ל הבריטי כמעשייה סוריאליסטית אנטי-אגדית. לשמות התאור האלה ניתן אף להוסיף 'נובלה דקדנטית' (מדובר, בכל זאת, בסיפור אהבתם הבלתי אפשרית של לובסטר, סרטן חסר חוליות, ואנג'לינה, אישה צעירה).

***

הרקע לסיפורנו: סיפונה של אוניית הטיטניק. לובסטר והוריו נתפסים ע"י דייגי הספינה ומוצגים לראווה באקווריום גדול במסעדת היוקרה של ספינת הענק. כשמגיע תורו של לובסטר, הוא מוכנס לסיר מים רותחים, אולם מייד ברגע המגע עם המים, מתנגשת ספינת הפאר בקרחון וחייו של לובסטר ניצלים. הסימן היחיד למפגש הקרוב עם המוות: קליפתו נצבעת בצבע אדום (כידוע, קליפתם של הלובסטרים מאדימה עם מגע המים החמים בעוד בחייהם הם שחומים).


ההתנגשות בקרחון מולידה אירוע נוסף בחייו של לובסטר: הוא מציל את אנג'לינה, שרק לפני כמה לילות אכלה את אביו לנגד עיניו, מטביעה. אנג'לינה היא מתה מהלכת נוספת בסיפורנו. בילדותה ניצלה משריפה בבית הוריה, בפריס. אימה נספתה בתופת ואנג'לינה נותרה עם אביה. אל סיפונה של הטיטניק היא עלתה משום שכמו רבים, חשבה שהספינה "בלתי ניתנות לטביעה".


על אף שהוא מודע לכך שהוא מציל את רוצחת אביו, לובסטר נמשך אל אנג'לינה באופן לא מובן:

Lobster was experiencing lust for a woman... He was feeling desire for a shell-less body. A supple, soft, silky body. A body with no hard edges. He was feeling desire for flesh, for skin. This feeling overwhelmed him, decided him

במהומת השאול המתעוררת עם טביעת ספינת הענק נפרדים לובסטר ואנג׳לינה, לא לפני שהם מתייחדים ואנג'לינה חווה את האורגזמה ('מיתה קטנה', לפי הצרפתים) הראשונה בחייה. 

כ״א מהם, לובסטר ואנג׳לינה, עובר שינוי במהלך המפגש הזה עם המוות. כ"א בתורו איננו כשהיה. המפגש מוליד שינוי:

Lobster no longer knew what to think. Man or lobster, which was he? ... His body had kept its animal instinct but his mind had been taken over by human thought

ובמקום אחר:

He had tasted the light of human living and he could no longer do without it.

אנג'לינה שבה לניו יורק, שם היא חיה יחד עם אביה. למרות הגילוי העצמי שעורר המפגש עם לובסטר, היא שבה במהרה להלך בקרב החיים כמתה-חיה:

She had no strength left for anger. Not against her body, which had never understood the song of men. Not against her men, who had perhaps never known how to sing it. She moved. It hurt. What is more intimate than pain? And as for pain and intimacy combined..

התרופה היחידה לכאב שעוררה האינטימיות הרגעית עם לובסטר יכולה לבוא באמצעות התייחדותם האולטימטיבית של שני האוהבים, התייחדות שדינה מיתה (האם האוהבים הגדולים של הספרות לא נידונו למוות עם רגע מימוש אהבתם? חישבו על רומיאו ויוליה, או שמא על אבלר והלואיז, שיצר החיים נילקח מהם כדי שלא יממשו את אהבתם הקטלנית).


גורלם של לובסטר ואנג'לינה איננו שונה מזה של האוהבים הגדולים.. על אף הנתונים הגרוטסקיים, מדובר לכל הפחות באחד מסיפורי האהבה היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות.

אני תמיד נשאר אני

על ספרו הקצרצר של הסופר והמסאי הבריטי אלן דה בוטון, Week at the Airport: A Heathrow Diary כתבתי לפני למעלה משנה בבלוגי זה, והוא לא חלף במחשבתי מאז יותר מפעם או פעמיים לכל היותר.

ואולם, נסיעה קצרה לחו"ל שעשיתי לאחרונה במסגרת עבודתי, גרמה לי לשוב ולתהות על קנקנו של ספרו של דה-בוטון ועל האמירות הנחרצות המנוסחות בו.


בחלקו הראשון של הספר, הקרוי באופן הולם במיוחד Departures (המראות) תוהה דה-בוטון לגבי ההיתכנות של טיסות בינלאומיות. אין כוונתי להיתכנות הפיזית או טכנולוגית של טיסה בשמי עולמנו ומעבר בטוח מארץ לארץ במטוס נוסעים - מה שהובטח כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים - אלא להיתכנות המנטלית, או פילוסופית אם תרצו, הגלומה במעבר ממקום למקום: שגם אנו, בין הַמְרָאָה לנחיתה, בין נסיעה ושיבה, נהיה גם אנו אנשים שונים, טובים יותר אולי, משופרים לפחות, או שמא 'משודרגים'.


הרשו לי לסכם במשפט אחד את הלך הרוח שמתאר דה-בוטון בתחילת ספרו: כשאנו מזמינים חופשה (לעצמנו בלבד, או לעצמנו ולבני זוגנו, או למשפחתנו המורחבת), כשאנו מתכננים נסיעה עיסקית לחו"ל - אנו מזמינים גם בהכרח סט מורכב של ציפיות מעצמנו ומבני לוויתנו: שמֵעֵבֶר לים נהיה נחמדים יותר, קלילים יותר, ספונטניים יותר, פחות 'קשים', פחות 'צפויים', אחרים.. 

להיות אחר, להיטהר, להיוושע - האין כל דתות תבל אָמוּנות על מתן המענה למשאלות לב כה אנושיות וכה עתיקות אלו?

הטכנולוגיה המודרנית החליפה במידה ניכרת את מקומו של האל בחברה המודרנית, והיכן שזה הראשון איכזב במתן תשובות מטאפיזיות לשאלות פיזיות (מאיפה באנו? מה מטרתנו על גבי כדור הארץ? מה משמעות החיים? - שאלות גדולות ו'כבדות' מכדי דיון חצי-רציני בבלוג כה צנוע..) מנסה הקידמה לספק מענה מדעי לשאלות מטאפיזיות.

משאלת-לב זו - שאוכל להשתפר, לצאת מתוך עצמי, שבנסיעה למקום אחר, רחוק ממקום מושבי הקבוע, אוכל גם אולי להיהפך לאדם אחר, להפוך את עורי (משנה מקום, משנה מזל?) - משאלת לב זו ליוותני מבלי משים גם בנסיעתי האחרונה לחו"ל, למדינה קטנה ולא מוכרת באירופה, וכמעט שבחרתי במסלול המכס האדום והצהרתי כי אני נושא אותה עימי אף בשובי ארצה.

***

אך מה בנוגע לאלו ה'נשארים מאחור'? מה בנוגע לאלו שהשארנו בביתנו בלכתנו, אבותינו ואמותינו, חברותינו ונשותינו, בעלינו (או שמא, אישינו)? 

כמה ציפיות נושאים אנו בקרבנו שכשנחזור מנסיעתנו יהיו גם הם אנשים אחרים לגמרי: 'פתוחים' יותר, קשובים יותר, דומים יותר לנו (או שונים לגמרי, אללי) - שיהיו יותר קשובים למי שאנו (או אם השתננו, אז למי שהיינו). 

האם ייתכן כי במהלך נסיעתנו לחו"ל, עניין של ימים ספורים במקרה הטוב או מספר שבועות במקרה הגרוע (המִסְפָּרים עצמם פתוחים לדיון, כמובן..), יישתנו בנו זוגינו מכף רגל ועד ראש? האם, דווקא בהעדרנו, 'ייראו את האור' וייעשו אנשים שונים משהיו בעבר?

הסבירות שמטמורפוזה זו תקרה בהרף עין סבירה בערך כמו ההיתכנות שאנו עצמנו נשתנה בין ליל, והיא גם זו שמולידה את הזעם והתסכול מן הסטאגנציה, כפי שדה-בוטון כותב:

I was reminded of the Roman philosopher Seneca’s treatise On Anger, written for the benefit of the Emperor Nero, and in particular of its thesis that the root cause of anger is hope. We are angry because we are overly optimistic, insufficiently prepared for the frustrations endemic to existence. A man who screams every time he loses his keys or is turned away at an airport is evincing a touching but recklessly naive belief in a world in which keys never go away and our travel plans are invariable assured

הכמיהה לשינוי היא לעיתים קרובות גם מקור האכזבה. התקווה היא מקור הזעם.

***

מה נותר בידינו לעשות, אפוא? האם מוטב שלא נרחיק לכת ממקום מושבנו אלא במקרים חריגים במיוחד? האם, כאדם הימי-ביניימי הממוצע, מוטב שניוולד ונמות באותו הכפר, באותה העיר, ואף פעם לא נשאף לפרוש אל המרחקים?

האם מוטב שאף פעם לא נטפח תקוות, לא נשגה בחלומות בהקיץ, לא נשקע באשליות? ואולם אלו תכונות כה אנושיות, הלוא כן? כלום אפשר בכלל להימנע מהן?

בלכתי ובשובי, אני תמיד נשאר אני.