ספרות פוסטמודרנית - מגדל של קלפים?

ביטוי ישן גורס, שבדיחה שדורשת הסבר, איננה כלל בדיחה. יסלחו קוראיי הנאמנים על המעבר הבוטה, אך האם ניתן להכיל את אותה אמירה גם לגבי אמנות בכלל, וספרות פוסט-מודרנית בפרט?

עד לעת המודרנית, נדמה שיצירות אמנות היו הרבה נגישות וזמינות לצופה/קורא: שירה, מוזיקה, ציור נועדו להסב איזושהי הנאה, להביע מחאה, לעורר מחשבה, או להאדיר תכונות ואידיאלים כלשהם.. 

כך, הצופים ב׳דוד׳ של מיכלאנג׳לו יכלו להתפעל מן הקימורים בשַׁיִשׁ ומהטכניקות החדשניות בהן השתמש האמן; בני תקופתו של פלובר שקראו לראשונה את מאדאם בובארי יכלו אולי לתמוה או לכעוס על הבחירה השנויה-במחלוקת של הסופר שכתב רומן על אישה שבוגדת בבעלה ובערכי הכנסיה מבלי להניד עפעף - אך הם לא שאלו לרגע: על מה בעצם הרומן הזה מְדַבֵּר? מה מנסה הסוֹפֵר לומר?

ואולם, בעת המודרנית, וביתר-שאת בעת הפוסט-מודרנית שבעיצומה אנו חיים, יותר ויותר אמנים מרגישים צורך להגיש למאזין/קורא/צופה יצירה שאין לה זכות קיום בפני-עצמה, ושהיוצר (או שמא זה העורך, האוֹצֵר, או המו״ל) מרגישים לעיתים קרובות צורך להוסיף ליצירה מָבוֹא או אחרית-דבר, הערות וביאורים למכביר, טקסטים נלווים, או ׳רֵאָיוֹן עם האמן׳.. עד כדי כך שנדמה שהיוצר הפך לחלק מן היצירה עצמה. כאילו אף אחד לא שמע על מות המחבר..! 

מה שמוביל אותי לשאלה המתבקשת: האם ליצירה שזקוקה לתִּלֵּי תִּלִּים של ׳תיווך׳ יש ׳זכות קיום׳ בפני עצמה, או שמא ללא ה׳טקסט׳ הנלווה המְתַוֵּךְ אותה היא למעשה מוצר חֶלְקִי, לא גמור? 

אבקש לבאר את דברי. כמובן שאינני מתנגד לחדשנות. לא תתפסו אותי זורק אבנים על רכבות, בשמה של קריאה נואשת ׳לשמר את הקיים׳ או ׳לא לשנות את הסטטוס-קוו׳. נהפוך-הוא. אני נהנה כמו רבים מקריאה ברומן שקורא תיגר על הז׳אנר, מצפייה בציור או ב׳אינסטלציה׳ שמאתגרת אותי כצופה. אני מעריך כל יצירה מקורית, חדשנית או פשוט ׳חכמה׳.

אך דברי פה מופנים ראשית ליצירות ש׳מרימות גבה׳ באשר לכוונות מחבריהן, כאלו שהקורא, צופה או מאזין מבלה חלק לא מבוטל מזמן צריכתן בתהייה ׳מה בעצם אני קורא פה?!,׳ או ׳מה מנסה היוצר לומר לי?!,׳ או אולי ׳למה הוא לא עושה זאת בדרכים יותר נהירות..?׳. ׳אי אפשר להגיד את זה באופן פשוט וברור יותר, לעזאזל?׳. פארדן מיי פרנץ׳. 

***

מחשבות אלו עלו במוחי לא פעם במהלך הקריאה בספרה האחרון של הסופרת המקסיקנית ולריה לואיסלי (ילידת 1983,) The Story of My Teeth (אחד מספריה של  לואיסלי, חסרי המשקל, ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנה שעברה.) 

The Story of My Teeth היא נובלה פוסט-מודרנית שמתכתבת עם מסורת כתיבה שניתן לכנותה בהכללה ׳דרום-אמריקאית׳, או אולי ׳לטינית,׳ ספרות שעושה שימוש ניכר באלמנטים פנטסטיים, או היפר-ריאליסטיים, אם תרצו. 

הנה, כך נפתח הספר:

I’m the best auctioneer in the world, but no one knows it because I’m a discreet sort of man. My name is Gustavo Sánchez Sánchez, though people call me Highway, I believe with affection. I can imitate Janis Joplin after two rums. I can interpret Chinese fortune cookies. I can stand an egg upright on a table, the way Christopher Columbus did in the famous anecdote. I know how to count to eight in Japanese: ichi, ni, san, shi, go, roku, shichi, hachi. I can float on my back

גוסטבו הייויי (Highway) סנצ׳ז סנצ׳ז נולד עם שיניים עקומות ששיבשו, כך הוא סבור, את מהלך חייו התקין. הוא יעשה כל שביכולתו כדי להיפטר מהן ולהחליפן באחרות. ואכן נקרית בדרכו הזדמנות נדירה: בגיל 40 הוא משנה את מסלול חייו, משׁוֹמֵר פשוט במפעל למיצים בפצ׳וקה, עיירה שכוחת-אל במקסיקו, לאספן ומנהל מכירות פומביות בעל-שם.

במהלך נסיעותיו בעולם הגדול הוא נתקל בסט שיניים ראוי: שיניה של מרלין מונרו המנוחה. הוא איננו מהסס לרגע, רוכש את השיניים ומשתיל אותן בפיו. חייו מייד משתנים לטובה:

For months after the operation, I couldn’t keep the grin off of my face. I showed everyone the infinite line of my new smile, and whenever I passed a mirror or a shop window that reflected my image, I would raise my hat in a gentlemanly fashion and smile at myself. My thin, ungainly body and my rather ungrounded life had acquired serious aplomb with the appearance of my new teeth. My luck was without equal, my life was a poem, and I was certain that one day, someone was going to write the beautiful tale of my dental autobiography. End of story

את שיניו הישנות הוא מוכר, אחת בתורה, במכירה פומבית שהוא עורך בכנסיה בעיירת הולדתו. אך הוא אינו מוכר אותן כשיניו-שלו. זה יהיה משעמם מידי, ווַדַּאי לא יניב רווחים גבוהים מידי.. הוא משתמש בטכניקה שהמציא, אותה הוא מכנה ׳מכירה פומבית אלגורית׳ בה הכָּרוֹז איננו עושה בהכרח שימוש בשקרים ברורים, אלא באמיתות-אחרות (׳עובדות אלטרנטיביות׳, מישהו?.)

השינים נמכרות אם כן כשיניהם של אישים היסטוריים ידועים כאפלטון, מישל דה-מונטן, וירג׳יניה וולף ובורחס... המכירה מוכתרת כהצלחה גדולה, אך בלהט הרגע, הייויי מחליט להציע למכירה גם את עצמו, יחד עם סט השיניים של מרלין מונרו שבפיו. הקונה המאושר איננו אלא בנו סידהרתא, שהייויי זנח כשהיה עוד תינוק, לטובת קריירה מבטיחה במכירות פומביות. הבן ממהר להשיב לאביו מנה אחת אפיים: הוא מסמם אותו, גונב ממנו את שיניו, ומותיר אותו חסר-כל, אחרי שהוא מרוקן גם את ביתו מאוסף העתיקות שלקח לאביו שנים לאסוף. האב ההמום מסתובב בעיר ללא שיניו, ובאקט אחרון של פילנטרופיות הוא לוקח תחת חסותו סופר מתחיל בשם וורג׳ין (Voragine,) עליו הוא מטיל את המשימה לכתוב את סיפור חייו (מה שמשווה בהכרח מבנה מעגלי לספר שלפנינו..) 

***

איך ׳אוכלים׳ את סיפור השיניים שלי? איך אפשר לקרוא את הספר? האם זו אלגוריה פוסט-מודרנית? ה׳תקציר׳ שסיפקתי לעיל מציג כמובן רק רובד אחד בספרה רבוי התפניות של לואיסלי. ישנם עוד רבדים רבים וכפי שניתן להבין, יש פה לא מעט יצירתיות ומקוריות. הקריאה בספר בהחלט מהנה. 

פעמים רבות בזמן הקריאה בספר, הקורא תופס את עצמו מחייך, וחושב בליבו ׳יש פה משהו..׳ ואולם ה׳שוק׳ האמיתי מתרחש רק בחלקו הרביעי והאחרון של הספר, מעין אחרית דבר בה מגלה הסופרת בווידוי מאוד לא אופייני, שהספר הוזמן במקור עבור קטלוג של תערוכת אמנות. 

אחרית הדבר הזו מוסיפה נִדְבָּךְ חשוב לספר, ותורמת ל׳הבנתו׳ אך בה-בת היא מעוררת תהייה: האם הספר היה ׳שלם׳ גם בלעדיה? האם אחרית הדבר נותנת טוויסט נוסף לעלילה, וכך היא מעשירה אותה, או שמא היא מוסיפה למבנה בסיס שבלעדיו כל מגדל הקלפים הזה היה מתמוטט.. או שכפי ששאלתי כאן למעלה: האם ליצירה שזקוקה לתִּלֵּי תִּלִּים של ׳תיווך׳ יש ׳זכות קיום׳ בפני עצמה, או שמא ללא ה׳טקסט׳ הנלווה המְתַוֵּךְ אותה היא למעשה מוצר חֶלְקִי, לא גמור?

הקורא יחליט. 

על חבל תלוי

על פיליפ פטי כתבתי, בעקיפין, בבלוג זה, לפני מספר שנים. אמן ההליכה-על-חבל הצרפתי כיכב במרכז ספרו של קולום מקאן, שמאז ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד.

פטי הפך לסמל לכוחו הבלתי-נלאה של הרצון וגדולתה של הנפש האנושית כאשר ביצע באותו בוקר של אוגוסט 1974 את המחטף ("le coup") שהחל לתכנן שש שנים לפני כן, מהרגע בו נודע לו על תכנון הבניינים התאומים (הבניינים נחנכו כשנה לפני צעידתו של פטי..)  

מה שהפך במהרה לפשע האמנות הגדול ("artistic crime of the century") של המאה ה20, ובמידה רבה שם את מגדלי התאומים במרכז המודעות הקולקטיבית של תושבי ניו-יורק בכלל, והעולם בפרט - עד לאותו בוקר של חודש ספטמבר בשנת 2001, קצת יותר מרבע מאה אח״כ, כשנלקחו שניהם בחטף.

סרט הוליוודי שיצא לאקרנים בסוף 2015 עוסק במפגן הכח של פטי שלא מפסיק לגרות את הדימיון האנושי, גם למעלה משלושים שנים אחרי ה׳מחטף׳ ההוא. הנה הקדימון:

סיפור של אהבה ומוות

במהלך החודשים האחרונים הזדמן לי לקרוא שני ספרים שבמבט ראשון נראים שונים בתכלית, אך התעמקות בעלילותיהם מגלה דימיון מפליא ביניהם. 

הראשון, Villa Triste מאת הסופר הצרפתי, זוכה פרס הנובל לספרות לשנת 2014, פטריק מודיאנו (הספר ראה אור בעברית תחת השם וילה נוּגה בשנת 1980 בהוצאת זמורה ביתן מודן אך ספק רב אם מי מקוראיי התוודע אליו בזמנו.) 

השני, Giovanni's Room מאת ג׳יימס בולדווין האמריקאי (הייתכן שהספר לא זכה לתרגום לעברית?!) 

שתי נובלות קצרות (כ150 עמודים, לערך;) שתיהן מתרחשות בצרפת; שתיהן ממוקמות פחות או יותר באותן שנים (המחצית השניה של שנות החמישים של המאה העשרים;) שתיהן נמסרות בגוף ראשון ע״י מְסַפֵּר צעיר ש׳נעקר׳ ממקום הולדתו וכעת הוא מעביר תקופה של ׳זמן שאול׳ במקום חדש וזר.

***

נפתח עם וילה נוּגה, שראה אור בצרפת ב1975 ותורגם לעברית ע״י אביטל ענבר, פרנקופיל מושבע שתרגם כ-150 כותרים מצרפתית לעברית, ואף כתב רומאן בצרפתית (ענבר תירגם, בין השאר, את עפיפונים מאת רומן גארי, שראה אור בהוצאת עם-עובד, רומאן עליו וודאי ׳התחנכו׳ ישראלים רבים בשנות השמונים של המאה העשרים.) מעניין שהספר זכה לתרגום לאנגלית רק ב2016, ועל-כן גם אני נחשפתי אליו. 

צעיר בן שמונה עשרה מוצא מִפְלָט בעיר קַיִט קטנה על שפת אגם בדרום צרפת, סמוך לגבול השוויצרי. הוא בורח ממשהו, לא ברור לקורא ממה. האם זו המלחמה באלג׳יריה שהוא חושש להיות מגויס לשורות לוחמיה? האם זה משהו אחר? קירבתה של שווייץ הניטראלית והשלווה, נוסכת מעט מרגוע בליבו. 

בעיירת מעיינות מרפא רדומה זו הוא פוגש את איבון ז'אקה, שחקנית קולנוע צעירה וכובשת, ואת ידידה הרופא, רנה מנת׳. הקשר עימם משמש לו היסח דעת רגעי מן הרוחות שרודפות אותו. אך כמה זמן יצליח לחמוק מהן?

הנובלה השניה, ׳חדרו של ג׳ובאני׳, ראתה אור בארה״ב ב1956, אך גם עלילתה ממוקמת בצרפת - רובה בפריז וחלקה בעיירה שכוחת-אל בדרום צרפת.

דייויד הוא אמריקאי צעיר שחי בפריז עם חברתו, גם היא אמריקאית. כשזו מחליטה לנסוע לפורטוגל לכמה חודשים, כדי ׳לעשות חושבים׳, דייויד המרושש עובר לגור עם ג׳ובאני האיטלקי, עלם חמודות בימים וברמן בגיי-באר בלילות.

מהר מאוד מתפתח בין השניים רומן (אנו למדים על ההתנסות ההומוסקסואלית הראשונה של דייויד כבר בפרק הראשון, מעין חֵטְא-קדמון שהתרחש בנעוריו, עם אחד מחבריו הקרובים.) 

דייויד נמשך לג׳ובאני אך בה-בעת הוא סולד מסגנון חייו, ובעיקר הוא נגעל מחדרו של ג׳ובאני, החדר הקטן בו גרים השניים כמה חודשים ומנהלים את הרומן ה׳אסור׳ שלהם. ניתן בנקל להתייחס לחדר הזה כאל מטאפורה ליחסים האסורים, או ׳מלוכלכים׳ שדייויד וג׳ובאני מנהלים: 

What kind of life can we have in this room? - this filthy little room. What kind of life can two men have together, anyway? 

שאת הנפש שחש דייויד כלפי החדר מופנית במהרה כלפי ג׳ובאני עצמו. הקשר בין השניים בנוי במידה רבה על הדואליות, משיכה/סלידה:

There opened in me a hatred for Giovanni which was as powerful as my love and which was nourished by the same roots

ובמקום אחר:

His touch could never fail to make me feel desire; yet his hot, sweet breath also made me want to vomit

אך דייויד חש שאין דרך להימלט מן המלכודת אליה נכנס. הוא מרגיש לָכוּד בחדרו של ג׳ובאני, ובמידה רבה בבירה הצרפתית עצמה:

I was in a box for I could see that, no matter how I turned, the hour of confession was upon me and could scarcely be averted 

***

תחושה של חוסר יציבות, ממש עד כדי סחרחורת, מלווה את הקריאה בשני הנובלות שהזכרתי לעיל. האירועים נמסרים בטון לֵאֶה וקוֹדֵר, אדיש לפרקים (Villa Triste) ואילו מֻכֶּה-יגון והִיסְטֶרִי לפרקים, במקרה של חדרו של ג׳ובאני. לעיתים קרובות נדמה שהמספר מֻכֶּה החרטה מבקש מהקורא מְחִילָה. אכן, הנראטיבים שבולדווין ומודיאנו שמים בפיהם של מספריהם נשמעים כמו סוג של וידוי. שני הנראטיבים נמסרים כמו מבעד למסך של יגון, כשעל מסלול חייהם של שני המספרים מעִיב צל גדול, עננה של מוות וחידלון. 

מה נותר מן האהבה, כשהיא חדלה מלהיות? מה נותר מקשר אנושי? רק מילים.. 

The words that make us feel someone's disappearance more deeply are the passwords that once existed between us and them and have suddenly become empty and useless

הקיץ לפני החשיכה.. או: ביקור בלתי נשכח באוסטנד!

לפני חודשים רבים (קצת פחות משנה..) הוספתי את Summer Before the Dark: Stefan Zweig and Joseph Roth, Ostend 1936 מאת פולקר לרשימת החשקים שלי (Wish List) באתר אמזון. 

עשיתי זאת מכמה סיבות (מה גורם לנו, באמת, לרכוש ספר? מה, בניגוד לרכישה עצמה, גורם לנו להוסיף ספר לרשימת קניות עתידית? .. אקט פחות מחייב אמנם, אך עם זאת לא נעדר נחישות ו׳הצהרה על כוונת קריאה!.׳ כמה אומללים הספרים בימינו, כי לפני שהם זוכים לשבת על המדף ולחכות שירימו אותם ויקראו בהם, הם נאלצים לעיתים לחכות חודשים ואף שנים על המדף הוירטואלי, טרם הם נקנים..)

למה הוספתי את Summer Before the Dark אם כן, לרשימת החשקים שלי..?

ראשית, בדיוק קראתי את ספרו של יוזף רות, The Hotel Years, שגם הוא הוזמן מאמזון, לאחר השוואת מחירים זריזה, וכלל לא זכה ׳לבלות׳, או שמא ׳להתייבש בהמתנה׳ באותה רשימת חשקים שהולכת ומתארכת.. אפילו לבלות זמן רב על המדף לא זכה, שכן התחלתי כמעט מיד לקרוא בספר המסקרן, שעיצוב כריכתו היה, בין השאר, אחת הסיבות לקנייתו הלא-מהוססת.

(עם המעבר לברלין פתחתי, בלית ברירה, רשימת חשקים חדשה, באתר אמזון הגרמני - אמזון מתעקשים לגרום ללקוחותיהם הבינלאומיים לנהל מספר רשימות מקבילות בכ״א מחנויותיהם [האמריקאית, האנגלית, הצרפתית, הגרמנית, וכן הלאה - עדיין לא נמצא הפתרון שיאחד את כל הרשימות לכדי רשימה אחת.])

שנית, הספר מתמקד בתקופה קצרה שהעבירו הסופרים האוסטרו-יהודים יוזף רות ושטפן צוויג בעיירת החוף הבלגית, אוסטנד, בה יצא גם לי לבקר בקיץ של 2006, בדיוק כ-70 שנים אחרי שהשניים מצאו בה מפלט רגעי מרדיפות המשטר הנאצי. הביקור באוסטנד זכור לי כרֶגַע-שיא בתקופה בת שלושה חודשים שהעברנו בבלגיה, לא בגלל יופיה של עיירת הקיט הרדומה, או בשל איזשהו מִקְסָם שנשתמר באופיה, כי אם בזכות הים הצפוני שלחופיו שוכנת העיירה. ים ככל הימים, אולי. אך היה באוסטנד משהו יוצא דופן, ובמיוחד בטיילת הנטושה ובחוף הים הצפוני. מין תחושה של קָצֶה.  של קצה היבשת. יבשת אירופה כמובן. תחושה שהפכה את הביקור בעיירה, שהיה די בנאלי בסופו-של-דבר, לאירוע שהותיר בכל זאת, רושם בלתי-נשכח. 

להשמיד את כל הפראים!

לסוון לינדקוויסט התוודאתי בחטף לפני כארבע או חמש שנים, באחד משיטוטי ברחבי אתר אמזון, דומני. שמות ספריו Exterminate All the Brutes, ו-A History of Boming עוררו את סקרנותי, כפי שכותרות ספרים יכולות פעמים רבות לעשות, ועודדוני להוסיפם ל׳רשימות החשקים׳ שלי באתר. מאז, נותרו הכותרים, יחד עם עשרות אחרים,  ברשימה הוירטואלית, וחיכו בסבלנות לגחמה האינטלקטואלית שתוביל לרכישתם הבלתי-נמנעת.

להבזק שמוליד רכישה של ספר (בעבר היה זה בד״כ ביקור בחנות ספרים שהוליד היתקלות ספונטאנית בספר שרצית זמן רב לרכוש אך לא מצאת באף-מקום; ואילו בימינו-אנו הזְמִינוּת של ספרים לרכישה-ישירה באינטרנט הרבה יותר גבוהה, מה שמוליד בהכרח מצב של היצע-יתר. ואילו הקורא הממוצע מוצא עצמו לעיתים קרובות מסווג ומקטלג, מעדכן רשימות ספרים וירטואליות, מכין את הקרקע לרכישה שבסופו-של-דבר מוצתת לעיתים קרובות ע״י לא יותר מגחמה רגעית, הִתְאַוּוּת למשהו בלתי-מוגדר...) אצטרך ככל הנראה להקדיש פוסט נפרד, מפורט יותר.. 

סטיתי מן הנושא.. הנה אחזור אל ספרו של לינדקוויסט Exterminate All the Brutes שכאמור, נרכש ברגע של ספונטניות ומצא את דרכו לתיבת הדואר שלי מספר ימים לאחר-מכן. 

***

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר הסהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה - מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) ועל מלאכת ההשמדה הנאצית, שהיא כידוע פועל יוצא ישיר שלה.

אוכלוסיית האינדיאנים באמריקה הצפונית ודרומית פחתה ב90 עד 95 אחוזים בשלוש המאות מאז ׳גילויין׳ ע״י קולומבוס, עם בשל שיעבוד ועבודת פרך, רצח ורדיפה או מחלות שהביאו עימם האירופאים. אך מה לפרק זה בהיסטוריה האנושית ולשואה?  ספרו של לינדקוויסט מבאר.. 

Prejudice against alien people has always existed. But in the middle of the nineteenth century, these prejudices were given organized form and apparent scientific motivation.

לינדקוויסט מביא בספרו ציטוטים ממקורות רבים המדגימים כיצד, לאורך כל שדרות התרבות והמדע - מן האקדמיה ועד לכנסיה - ביולוגים, אנתרופולוגים ופילולוגים (וכמובן מצביאים ומדינאים..) לא רק הצדיקו, אלא גם עודדו שאיפות אימפריאליסטיות גזעניות של התרחבות וגדילה על חשבון האחר, שאיפות שהביאו לרדיפתם והשמדתם של עמים ׳נחותים׳ יותר. 

אם ביְמֵי-הַבֵּינַיִם טֶבַח וכיבוש טריטוריות מחוץ לאירופה נעשו לעיתים-קרובות בשם הדת והרצון ׳להציל את הילידים מהשטן׳ - הרי שבמאה התשע-עשרה מצא המדע את עצמו פעמים רבות בחיץ שבין המערב ו׳העולם הלא מפותח׳.

דעות אלו אף מצאו את דרכן לכתביו של "אבי תורת האבולוציה" צ׳ארלס דארווין:

After Darwin, race became the wholly decisive explanation in far wider circles. Racism was accepted and became a central in the British imperial ideology [...[ Extermination was another name for natural selection

ובמקום אחר-

The extermination of non-europeans was simply a stage in the natural development of the world

האדם האירופאי לקח על עצמו את האחראיות לביצוע מלאכת הטבע, באמצעים שנעשו כל הזמן מתקדמים ואפקטיביים יותר. כך, חידושים טכנולוגיים וצבאיים, כמו השימוש הראשוני באבק שריפה ובתותחים ארוכי-טווח, נוסו וכוונו ראשית כלפי אוכלוסיות של ילידים בקולוניות האירופאיות, לפני שנעשה בהם שימוש גם בתוך אירופה עצמה. 

ניסויים מדעיים אלו נעשו ראשית כל בשם הקידמה:

The "inferior" races must be sacrificed for "progress " [...] a Progress that presupposes genocide [...] It became accepted to shrug your shoulders at genocide. [...] it is the beneficent law of nature, that the weak must be devoured by the strong. 

מקובל לדבר על אושוויץ בפרט, ועל תקופת השואה בכלל, כעל מימד נפרד בזמן ובמרחב - מימד בו החוקיות היתה שונה וההיגיון הבריא חדל מלהתקיים. ואולם, לינדקוויסט ממחיש בספרו עד כמה אותה מימדיות בעייתית התקיימה גם הרבה לפני שאושוויץ הפך ל׳שיא כל הרשע׳ וניתן גם לומר שהיא ממשיכה גם להתקיים היום, לפחות במימד הסמלי.. 

כמה פעמים מתעלם המערב במופגן מאסונות טבע הפוקדים את מדינות העולם השלישי?  כיצד נזעק העולם המערבי כשמתקפה רצחנית של דעאש פוגעת בכמה עשרות מאזרחי אירופה, ואילו פיגועי תופת בעיראק מתקבלים במְשִׁיכַת כָּתֵף. סכסוכים בין-אפריקאים מבוטלים כלאחר יד, בעוד שכל העולם נזעק כשלבנים הורגים זה את זה, בקוסובו לדוגמא. ואם באמת נזדקק לדוגמא נוספת - האין משמעותו האמיתי של חוק ההסדרה שעל כינונו שוקדים בימים אלו חברי הקואליציה בכנסת ישראל אלא תכנית להתרחבות ההתיישבות היהודית מעבר לגבולות ה׳חוקיים׳ של מדינת ישראל וניסיון למסד ולעגן בחוק שאיפות התפשטות טריטוריאליות. 

שוב סטיתי מהנושא.. אחזור לעניין.

את מלחמת הגזעים שהתלקחה אפשר לסיים רק ע"י השמדתו של צד אחד 

ספרו של לינדקוויסט ממחיש כמה מהר הופנתה האצבע שעל ההדק מהשמדת האחר החוץ-אירופאי להשמדת ׳אלמנטים לא-רצויים׳ פנים-אירופאיים.. 

הניסוי הגרמני הראשון בהשמדת עם התרחש בתחילת המאה העשרים, באפריקה, כשהצבא הגרמני רדף והשמיד 80 אלף מבני שבט ההררו (Herero). האלפים הבודדים ששרדו את הטֶבַח נשלחו לעבודות כפייה במחנות ריכוז מיוחדים שנבנו לכבודם. 

בכתביו של האתנוגרף פרידריך ראצל הפך המאבק בין בני האור (הלבנים) לבני החושך (השחורים) למלחמה על מרחב מחיה (Lebensraum): ׳מכיוון שהחיים התפרסו עד לקצה גבולות השטח, החיים נאבקים בחיים אחרים למען שטח מחיה חדש.׳ 

גרמניה, שנכנסה למרוץ ההתפשטות הקולוניאליסטי אחרונה בין כל המעצמות האירופאיות, נאלצה להסתפק במעט מאוד שטחים חדשים באפריקה. היה עליה לכוון את שאיפות ההתפשטות שלה בתוך אירופה, סביבת המחיה הטבעית של האדם הלבן. כך התהוו ונרקמו תוכניותיו של היטלר בספרו מיין קאמף לחלק את העולם בין גרמניה ואנגליה, ולהרחיב את גבולות גרמניה אל המזרח, על חשבון האוכלוסיות המקומיות, תוך כדי השמדתם המוחלטת של היהודים והצוענים. 

***

איזו הַכְשָׁרָה יש ללינדקויסט? הוא איננו היסטוריון. ספרו, שראה אור בשנת 1992, איננו מחקר היסטורי פר-סה, אולם הקריאה בו מרתקת, והטיעונים שהוא מעלה מאירי עינים ומשכנעים מאוד (הספר עודד היסטוריונים של השואה ושל המאה-העשרים  לחקור כיצד שימשו זוועות הקולניאליזם וקו המחשבה הגזעני שהזין אותם תקדים לאידיאולוגיה הנאצית ולהשמדה ההמונית שהובילו במדינות מזרח-אירופה.)

מצער ש-Exterminate All the Brutes איננו מוכר כלל לקורא העברי. חיפוש קצר אחר סוון לינדקוויסט בגוגל מעלה מעט מאוד תוצאות (הנה תקווה שבעקבות פוסט זה, ואחר שכתבתי לפני כמה ימים בנושא, יעלו במתי-מעט את המוּדָעוּת הישראלית לגבי סופר חשוב זה!) ואולם חשיבות ספרו להבנת הרקע לשואה פוּנְדָּמֶנְטָלִית, לעניות דעתו של כותב שורות אלה..

מדף הספרים הברלינאי

לפני כ17 חודשים העתקנו, משפחתי ואני, את מושבנו מישראל לברלין. את מרבית הספרים שצברנו עד לרגע המעבר (כ1500, בערך..) לקחנו איתנו, יחד עם שאר מטלטלינו, מחופי הים התיכון ועד לבירה הגרמנית. 

עם מעברנו לדירה חדשה בברלין, נפרקו הספרים בחופזה, סודרו בכוננית ספרים ישנה של איקאה, ונותרו כפי שהם, דחוסים זה לצד זה, במשך חודשים ארוכים. 

לאחרונה רכשנו כוננית ספרים חדשה, אלגנטית יותר מקודמתה. והנה נקרתה הזדמנות נדירה לנער את האבק מעל הספרים, לסדרם מחדש לפי תמות, צבעים, שפות וגדלים. מעין ׳סדר פסח׳ מוקדם, אם תרצו.

באופן ספונטני, החלטתי להפריד את הספרים שרכשתי בברלין מאז השתקעותנו כאן משאר הספרים ׳הישראלים׳, והנה הזדמנות להתעכב קצת על אופיים, ולנסות ולמצוא אילו שהם קווי דמיון ביניהם.

במדף הספרים הברלינאי דרים אם כן לעת עתה שישה סופרים גרמנים.

ארבעה ספרים עוסקים (במישרין או בעקיפין) עם השואה. 

שני ספרים מאת הסופר השוודי, סוון לינדקוויסט (אני מבטיח לכתוב פוסט נפרד על אחד מהם, !) 

ארבעה סופרים צרפתים. אחד מהם (Villa Triste) זוכה פרס הנובל לספרות, פטריק מודיאנו. אחד מהם בצרפתית. שלושת האחרים תרגומים לאנגלית. 

שלושה ספרים ראו אור בהוצאה הבריטית הצעירה, Fitzcarraldo Editions (על אחד מהם, Nicotine מאת גרגור 
הנס הברלינאי, כבר כתבתי פה בשנה שעברה.)

(רק) שני ספרים נכתבו ע״י נשים! האחד, מסה מבריקה Men Explain Things To Me מאת רבקה סולניט; השני The End of Days מאת הסופרת הגרמניה, ג׳ני ארפבנק (גם היא ברלינאית, אגב).

(רק) שניים מהם קראתי מתחילתם עד סופם. שמונה התחלתי ועזבתי באמצע (לא כי היו משעממים, חלילה.. ספרה של ארפבנק כתוב היטב ובהחלט ניתן היה לסיימו, אלמלא היתה דעתי מוסחת בקלות, ואילו היה לי יותר זמן פנוי.. אך על כך אכתוב, אולי, בפוסט אחר.)

כולם (חוץ מאחד) כתובים באנגלית. 

ספר אחד נרכש בכלל בעיר בולוניה, שבאיטליה 😃

מפאת קוצר היריעה, ותשומת הלב הנודדת של קוראי המעטים, לא אלאה אתכם בפרטים לגבי כל-אחד ואחד מהספרים המוזכרים פה, אך אולי בכל-זאת אכתוב כמה מילים על שניים-שלושה מהם ש׳השאירו רושם׳.. 

נפתח אם כן בספרו של סוון לינדקוויסט, שהבטחתי להרחיב עליו את היריעה בפוסט נפרד.

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר הסהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) הנאצית ועל מלאכת ההשמדה, שהיא כידוע פועל יוצא שלה.

בספרון קצר יחסית (כ179 עמודים,) מתאר לינדקוויסט כיצד האימפריאליזם האירופאי (שהחל ככל הנראה עוד עם מסעות הצלב של המאה ה11..) גיבש במשך מאות שנים השפקת עולם לפיה האחר, השונה, איננו אלא תת-אדם (Untermensch) ועל-כן גם בן-מוות. לינדקוויסט מביא דוגמאות מעוררות השתאות: הגרמנים הקימו מחנות ריכוז באפריקה עוד בשנת 1905; הבלגים והאנגלים הצדיקו את הטבח שניהלו בסודן ובקונגו בשם עליונות האדם הלבן. 

אנו מורגלים לחשוב על המאה-העשרים כעל אחת התקופות החשוכות בתולדות האנושות, תקופה של הרס וחורבן ולמעלה מכל תקופה בה אבד צלם האנוש ("לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו,) אולם הקריאה בספרו של לינדקוויסט ממחישה כיצד הג׳נוסייד בו נקטו הבריטים, הצרפתים, הבלגים והגרמנים באפריקה לאורך רוב רובה של מאה התשע-עשרה (בספרות המדעית ובעיתונות דובר בגלוי על הצורך בהשמדה והכחדה של העמים והגזעים הנחותים והפראיים) - הכשיר את הקרקע לברוטאליות הרצחנית של המאה-העשרים בכלל, וזו של המשטר הנאצי בפרט. 

לינדקוויסט איננו היסטוריון. ספרו, שראה אור בשנת 1992, איננו מחקר היסטורי פר-סה, אולם הקריאה בו מרתקת, והטיעונים שהוא מעלה מאירים עינים ומשכנעים מאוד (הספר עודד היסטוריונים של השואה ושל המאה-העשרים  לחקור כיצד שימשו זוועות הקולניאליזם וקו המחשבה הגזעני שהזין אותם תקדים לאידיאולוגיה הנאצית ולהשמדה ההמונית שהובילו במדינות מזרח-אירופה.)

מצער ששספר זה איננו מוכר כלל לקורא העברי. חיפוש קצר אחר סוון לינדקוויסט בגוגל מעלה מעט מאוד תוצאות, ואולם חשיבות ספרו להבנת הרקע לשואה פוּנְדָּמֶנְטָלִית, לעניות דעתי.

***

ספר שני, The End of Days מאת ג׳ני ארפבנק, ראה אור בעברית בשנה שעברה בהוצאת ידיעות אחרונות תחת השם ערב כל הימים.) 

זהו רומן בחמישה חלקים שנפתח במותה של תינוקת יהודיה בעיירה גליציאנית מוכת פוגרומים. בחלקים הבאים של הרומן משחקת ארפנבק באפשרות שאותה תינוקת היתה ניצלת וממשיכה לחיות. מכאן נפתחת הדרך לחמישה מסלולי חיים וחמש מיתות אפשריות - המשתרעים לאורכה של המאה העשרים: מוינה מוכת העוני והרעב בין שתי מלחמות העולם, דרך מוסקבה הטוטאליטארית של סטאלין ועד לברלין לאחר נפילת החומה - כך נשזרת ההיסטוריה העגומה של אירופה בסיפורה האישי של גיבורת הרומן. 

כמו בספריה הקודמים של ארפנבק, עליהם כתבתי כאן וכאן, גם ערב כל הימים כתוב ביד אמן. זהו ככל הנראה רומן נגיש הרבה יותר מספר המילים או היער של קלרה, מה שהנחה כנראה הוצאה כמו ידיעות אחרונות ׳להסתכן׳ בהוצאתו לאור בעברית. הסקרנים שביניכם יכולים לקרוא ראיון עם ארפנבק שפורסם בעיתון ישראל היום (מי היה מאמין שאקשר בבלוג הזה לישראל היום..?!)

***

ספר שלישי, והאחרון עליו אתעכב היום, The Hotel Years מאת יוזף רות. זהו קובץ המאגד כ64 מאמרים, קצרים מאוד ברובם, שפורסמו בעיתונים גרמנים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, וזכה לתרגום לאנגלית בסוף שנת 2015 בהוצאת New Directions האמריקאית (שווה לקנות את הספר רק בזכות עיצוב הכריכה היפהפה.)

כפי ששמו מרמז, הספר הוא אסופה של סצינות בחייו של הסופר האוסטרי, שלא זכה להצלחה רבה מידי בימות חייו.  מתי-מעט ממאמרים אלה משמשים לקורא הצצה נדירה ומהימנה לימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר ששימשה, כידוע, כר פורה לעלייתם של הנאצים לשלטון ב1933. מאמרים אחרים, כמו זה שאני מצרף פה, מתמצתים בקצרה רגע אחד שכמו מקפל בתוכו את הוויתה של תקופה שלמה.

קריאה מומלצת.