יום שישי, 5 במאי 2017

על הליכה לאיבוד - A Field Guide to Getting Lost


How perilous is it to choose / 

Not to love the life we're shown?
Seamus Heaney, Field Work

Never to get lost is not to live

Rebecca Solnit, A Field Guide to Getting Lost

ממש לאחרונה, כתבתי פה על ספרה של הסופרת, היסטוריונית, מסאית ואקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט Men Explain Things to Me שקראתי בתחילת 2016, והבטחתי שאכתוב פה פוסט נפרד על ספרה הנפלא A Field Guide to Getting Lost שקראתי בשקיקה לפני כחודש, בעת ביקור בישראל. 

אני חייב להקדים ולומר שמבחינתי, סולניט היא  תגלית של ממש. על אף שגברים מסבירים לי דברים הוא קובץ מאמרים מעניין ומאיר עינים, הרגשתי שכוחה של הסופרת לא בא לידי ביטוי בקובץ המאמרים, אולי משום שכטקסט פמיניסטי דבריה מרגישים קצת ׳מגויסים׳. מה שאי-אפשר לומר על איך ללכת לאיבוד.

Field Guide to Getting Lost הוא קובץ של מאמרים אוטוביוגרפיים שעוסקים בחיפוש, באובדן, בזהות ובמקום. בניגוד לשמו, לעניות דעתי לפחות, זהו איננו ׳מדריך׳ או Self-Help Guide אלא אסופה של תשעה מאמרים, שלארבעה מהם (במהלך די גאוני, לטעמי) נתנה הסופרת את אותו שם: The Blue of Distance. למעשה, קשה מאוד ׳לשים את האצבע׳ על הספר. קשה מאוד לענות לשאלה ה(לעיתים) מתבקשת: במה עוסק הספר.

***

נקודת המוצא של קובץ המאמרים הזה בציטוט בודהיסטי, שסטודנטית של סולניט הביאה לתשומת ליבה: 

How will you go about finding that thing the nature of which is unknown to you?

סולניט משמתשת בציטוט זה כ׳קרש קפיצה׳: היא מכסה שטח בינתחומי רחב, מזגזגת בין נושאים שונים כמו היסטוריה, פוליטיקה ואמנות, תוך שילוב של סיפורים אישיים בנראטיב - היא מתארת את חלומותיה, מספרת על ידידיה הוותיקים, על טיולים רגליים שערכה בפארקים הלאומיים של ארה״ב, היא חושפת סיפורים משפחתיים אינטימיים, סיפורי אהבה, מספרת על מחזה שהתחילה לכתוב אך לא סיימה..

ה׳מסע׳ שהיא מתארת, הוא פעמים רבות מסע בעל אופי אישי, ׳מסע-לגילוי-עצמי׳ אם תרצו, ומבחינה זו מדובר בלא פחות מתהליך של מטאמורפוזה פיזית או פסיכולוגית של הסובייקט:

There are those who receive as birthright an adequate or at least unquestioned sense of self and those who set out to reinvent themselves, for survival or for satisfaction, and travel far. Some people inherit values and practices as a house they inhabit; some of us have to burn down that house, find our own ground, build from scratch, even as a psychological metamorphosis. 

אבל סולניט לא עוצרת פה. שכן זהו לא עוד Self-Help Guide. היא מודעת היטב למשמעות האמיתית של שינוי - האני ׳החדש׳ עלול לא להכיר יותר את האני ׳הישן׳, או ׳את עצמו׳:

Sometimes an old photograph, an old friend, an old letter will remind you that you are not who you once were, for the person who dwelt among them, valued this, chose that, wrote thus, no longer exists. Without noticing it you have traversed a great distance; the strange has become familiar and the familiar if not strange at least awkward or uncomfortable, an outgrown garment. And some people travel far more than others

***

בעולם ׳המודרני׳, כשבכל כיס מצוי סמארטפון עם גישה מיידית לידע בלתי-נגמר, למפות ולמדריכים, מה המשמעות של ׳ללכת לאיבוד׳? האם הדבר אפשרי בכלל? כשהכל ׳ממופה׳ והגישה לכל הידע האנושי כה נוחה וזמינה, האם ניתן בכלל ׳ללכת לאיבוד׳?

בעבר דברים לא היו כך, כמובן. המפות הראשונות של יבשת אמריקה כללו חלקים נרחבים של טרה אינקוגניטה, כלומר שטחי יבשה שעדיין לא מופו או תועדו. חלקים נרחבים באפריקה נותרו עם שם זה עד המאה תשע-עשרה. במהלך המאה העשרים-ואחת, הביטוי נעלם כליל ממפות העולם. ובמובן מסוים, ישנה תחושה ש׳הכל ידוע׳ או לפחות שכל מה שידוע - נגיש וזמין: 

The terra incognita spaces on maps say that knowledge too is an island surrounded by oceans of the unknown

להודות שישנם חלקים במפה, או באופן רחב יותר בתחום הידע-האנושי, שאינם ידועים לנו, זהו אקט מעצים ומחזק: אם אני יודע שיש דברים שאינני יודע, אז חוסר-הידע הופך לפחות מאיים.. 

אך ל׳ללכת לאיבוד׳ יש משמעות יותר הרת גורל:

Lost really has two disparate meanings. Losing things is about the familiar falling away, getting lost is about the unfamiliar appearing. There are objects and people that disappear from your sight or knowledge or possession; you lose a bracelet, a friend, the key. You still know where you are. Everything is familiar except that there is one item less, one missing element. Or you get lost, in which case the world has become larger than your knowledge of it. Either way, there is a loss of control.

***

כפי שניתן להבין מהציטוט שהבאתי כאן ומהקודמים לו, הגישה של סולניט מאוד לא ׳קונוונציונלית׳. למעשה, היא שונה בתכלית מכל מה קראתי עד כה. במקום שאחרים רואים ׳רִיק׳ או הֵעָדֵר היא רואה ׳שפע של חֹסֶר' (abundance of absence)

הציטוט הבא מדגים לטעמי כמה חדשנות ומקוריות היא מביאה לספריה:

Movies are made out of darkness as well as light; it is the surpassingly brief intervals of darkness between each luminous still image that make it possible to assemble the many images into one moving picture. Without that darkness, there would only be a blur. Which is to say that a full-length movie consists of half an hour or an hour of pure darkness that goes unseen. If you could add up all the darkness, you would find the audience in the theater gazing together at a deep imaginative night

בלי החוסר, בלי האובדן, אומרת סולניט, לא היינו מבחינים בכל ה׳יש׳ שנמצא בשפע סביבנו. זה נשמע בנאלי, ברור מאליו, אך הדרך בה היא ממחישה את רעיונותיה מרתקת בעיני, כפי שהציטוט הבא, שבצעד די אמיץ מתייחס לכתיבתה, מעיד:

A man once told me that much of my writing was about loss, that that was how I imagined the world, and I thought about that comment for a long time. In that sense of loss two streams mingled. One was the historian's yearning to hang onto everything, write everything down, to try to keep everything from slipping away, and the historian's joy in retrieving out of archives and interviews what was almost forgotten, almost out of reach forever. But the other stream is the common experience that too many things are vanishing without replacement in our time. At any given moment the sun is setting someplace on earth, and another day is slipping away largely undocumented as people slide into dreams that will seldom be remembered when they awaken. Only the continuation of abundance makes loss sustainable, makes it natural

סולניט מרחיבה את היריעה ומתייחסת גם להיכחדות זנים בכדור-הארץ. שכן גם זהו תהליך מהיר של שחיקה, של אובדן:

That things should be lost to our knowledge is one thing, in which we don't know where we are or they are; that things should be lost from the earth is another. There is a strange crossroads these days, between the actual and the known. Biologists estimate that about 1.7 million species are known, but there are between 10 and 100 million on earth. Our discovery and categorization of species increases at a manic rate, but so does the disappearance of both known and unknown species. More is known; there is less to know; we lose both what we know and what we don't. It is certain that species are vanishing without ever having been known to science. To think about this is to imagine the space inside our heads expanding but the places outside shrinking, as though we were literally devouring them.
[...]

the best writing appears like those animals, sudden, self-possessed, telling everything and nothing, words approaching wordlessness. Maybe writing is its own desert, its own wilderness

***

שלא כהרגלי, הבאתי כאן הרבה ציטוטים. יותר מהרגיל.. יש בכתיבתה של סולניט חיוניות ומיידיות שקשה לפספס. זו קריאה להעריך דברים מחדש, לשקול את משקלם האמיתי של ה׳יש׳ וה׳אין׳ בחיינו ובתרבות שסובבת אותנו. פעמים רבות במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מתפעל מיכולות הניתוח שלה ומהמבט החודרני שהיא מביאה לתובנות העמוקות שלה. 

אני מצפה בכיליון עינים לבואו של ספרה Wanderlust: A History of Walking שהזמנתי מאמזון לפני כשבוע. עד אז, ציטוט נוסף (ואחרון..) 

In dreams, nothing is lost. Childhood homes, the dead, lost toys all appear with a vividness your waking mind could not achieve. Nothing is lost but you yourself, wanderer in a terrain where even the most familiar places aren’t quite themselves and open onto the impossible […] The weight of a dream is not in proportion to its size. Some dreams are made of fog, some of lace, some of lead. Some dreams seem to be made out of less the usual debris of the psyche than bolts of lightning sent from outside

2 תגובות:

  1. אם בציטוטים עסקינן, נראה לי ציטוט רלוונטי
    בספרה "טיפוח הפוטנציאל האנושי" (שש השלמויות) מעניקה לנו ג'טסונמה טנזין פאלמו מבט רחב על האימון הבודהיסטי מעבר לישיבה על הכרית.

    אני בטוחה שאתם מכירים את שלושת העקרונות הראשיים של הבודהיזם: סבל, ארעיות והיעדר עצמי. אלה רעיונות מייאשים מאוד, ובעצם מפתיע שמי שקורא אותם בכלל ממשיך לקרוא. אם זה לא מייאש, מה כן? אבל האמת היא שכאשר מתחילים לבחון אותם ולהבין את העקרונות של סבל, ארעיות והעדר עצמי, מוצאים מאחוריהם דרך מהפכנית לחיות משוחררים בעולם. אנחנו משוחררים רק כשאנחנו יכולים לרקוד בסמסרה, כשאנחנו מבינים שהסבל או האושר נמצאים בתודעה, שהכול משתנה מרגע לרגע, כמו זרם חשמלי; הכול זה רטט של הופעות והיעלמויות רגעיות שחולפות ביעף. המחשבות מאיטות, היכולת שלנו להיות מודעים גוברת, ונוצר מעין רווח, הפוגה בשרשרת המחשבות שלנו. ברווח הזה יש משהו מעבר למחשבות. אפילו אם רק לרגע, לכמה שניות, אנחנו חווים מודעות ברמה שונה מהמודעות הרגילה שלנו – יש לה איכות של התעוררות. המודעות הזאת היא מעבר לזמן, היא לא דואליסטית, אין בה שום תחושה של אני, רק בהירות פנורמית זוהרת של התודעה. לרגע הכול נראה הגיוני. ואז זה נסגר שוב, ואני חושבת "ואו, ראיתי משהו", והכול נעלם…
    ועוד משו שלי....
    מִיהוּ הָאָדָם
    שֶׁאַתָּה
    הוֹלֵךְ כָּל חַיֶּיךָ
    וּמְגַלֶּה

    השבמחק
  2. אתה כל פעם מצליח להפתיע אותי מחדש...
    ראשית, רשימה מסקרנת.. שכבר אני לא יודעת לאיזו רשימה ספרים מועמדים לרכישה אני רוצה להוסיף
    שנית, אני מעריכה את הראש הפתוח שלך, והנכונות שלך לקרוא חומרים שונים ומגוונים מאוד
    יישר כוח!

    השבמחק