כמה מחשבות על מהגרים, והגירה

סמוך למעברנו לברלין בספטמבר 2015, החל גם גל ההגירה הגדול מסוריה וסביבתה לאירופה, ובעיקר לגרמניה, שקלטה כידוע מעל למיליון פליטים  ב-2016 בלבד. מרבית הפליטים התמקמו בדרום גרמניה, בעיר מינכן, אליה הגיעו מארצות הדרום כמו טורקיה ויוון. כמה עשרות אלפים מצאו את דרכם לצפון גרמניה, לעיר מינכן.

שמועה רצה ששדה התעופה הישן טמפלהוף הוסב למחנה קליטה לכמה אלפים מהם. אולם למרות המספרים הפנומנליים עליהם דובר בזמנו, המהגרים נותרו בעיקר נוכחים נפקדים. במדיה הדיגיטאלית נתקלנו בסיפורים רבים על אנשים שאוספים בגדים ואוכל, או מבקשים עזרה ממתנדבים. מידי פעם ראית ברחוב או בקרון הרכבת התחתית אישה עם ילד שלפי לבושם הבנת שאינם ערוכים לחורף האירופאי ושהגיעו לכאן כנראה רק לא מכבר. אולם מעבר לכך, שכונות המגורים השקטות של מרכז ברלין נותרו שלוות ושבעות כבעבר. דבר לא טרד את מנוחתן.

בשיחות עם חברים ומשפחה בארץ עלתה לעיתים תכופות השאלה: יש הרבה מוסלמים בשכונה שלכם? רואים מהגרים? אך המהגר היחיד שראיתי לעיתים קרובות מאוד היה זה שהביט בי כשהבטתי במראה.

***

לפני כמה חודשים ניהלתי שיחת חולין עם חבר לעבודה בשעת הצהריים. חברי הגרמני סיפר לי שבעליה האמריקאים של האפליקציה Periscope, שמאפשרת למשתמשיה לשדר מהטלפון הנייד שלהם לאלפי צופים ברחבי העולם, בדיוק הוסיפו כיתוב לעמוד הטעינה של האפליקציה: Proudly made in America by immigrants, כמענה להחלטתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ למנוע את כניסתם של מבקרים ומהגרים משבע מדינות מוסלמיות. 

גם בחברה בה אנו עובדים, הוא הוסיף בגאווה, מועסקים כעת יותר מהגרים ממקומיים. יותר זרים מגרמנים.

הרגשתי שעולה מנימתו לא מעט זחיחות ליברלית ותחושה של סיפוק עצמי: השמאל הגרמני, בצדק או שלא, שואב הרבה גאווה מהאקט ההרואי שהקנצלרית אנגלה מרקל כפתה עליו: קליטתם של מאות אלפי מהגרים חסרי עבודה, שלא דוברים את שפת המקום או מכירים את התרבות המקומית.

יש מהגרי עבודה ויש מהגרי עבודה, השבתי לו. מהגרי עבודה כמוני שגויסו באופן אישי דרך אפליקציית LinkedIn הגיעו לגרמניה עם עמדה לא מבוטלת של עליונות על כוח העבודה המקומי. המעסיקים המקומיים הגיעו למסקנה שלא יוכלו לאייש את התפקיד באמצעות כוח העבודה המקומי, או באמצעות כוח העבודה האירופאי, והרחיבו את מעגלי החיפוש שלהם עד שהגיעו אל חופי הים-התיכון. מהגרי עבודה אחרים מגיעים לגרמניה ממדינות בהם אין מספיק מקומות עבודה, מתוך תקווה למצוא הכנסה קבועה ופרנסה במדינה עשירה במערב אירופה.

ובסוף יש פליטים. אנשים חסרי כל, שהגיעו לאן שהגיעו בכורח ולא בכוונת תחילה. הם אינם דוברים את שפת המקום. אם יש להם השכלה או הכשרה מקצועית, פעמים רבות היא אינה שימושית במקום אליו הגיעו. יידרש זמן רב עד שימצאו את דרכם אל שוק העבודה המקומי, ולעיתים קרובות הם יצטרכו לעשות את הדרך הארוכה מלמטה למטה, מעבודה בניקיון או במתן שירות, תמורת שכר זעום שיותירם רעבים לפת לחם.

חברי המנומס לא התעקש על טיעוניו. השיחה שינתה את מסלולה.

***

מספר כתבי העת שרואים אור בגרמניה מעורר יראה. כל קיוסק או חנות ספרים מחזיקים מאות כותרים שבועיים, חודשיים או רבעוניים בכל נושא העולה על הדעת. כולם כמובן בגרמנית. כדי לשמור על קשר כלשהו לאדמה עליה אני דורך קניתי פעמיים את המגזין הדו-שנתי Zeit Magazin: International Issue שרואה אור באנגלית. מרבית הכתבות בו הופיעו במקור בגרמנית, וחלקן נכתבו באנגלית במיוחד עבור המגזין.

באישיו האחרון שראה אור, בינות להפקות אופנה צבעוניות ויוקרתיות (כראוי לכל מגזין יוקרתי שמכבד את עצמו,) ולצד כתבת תדמית מחמיאה לזמר הבריטי הנפלא בנג'מין קלמנטיין, מופיעה גם כתבה ארוכה מאת עיתונאי ועורך צעיר בשם מוחמד אמג'יד (Mohamed Amajhid) שמציג את משבר ההגירה הנוכחי מנקודת מבט אחרת. אמג'יד הוא כתב פוליטי שנולד בגרמניה, בן למהגר ממרוקו.

אמג'יד פרסם לאחרונה ספר בשם Unter Weißen: was es heißt, privilegiert zu sein (בין לבנים: מה המשמעות של להיות פריבילג) בו הוא מדווח מנקודת מבט אישית על תחושת הזרות שמלווה אנשים כמוהו, אזרחים גרמנים לכל-דבר שצבע עורם מבדיל אותם בכל-זאת מהרוב הלבן (הסופר האמריקאי-ניגרי טג'ו קול מספר על תחושה דומה מאוד במאמרוBlack Skin עליו כתבתי פה.)

האירופאים הלבנים נהנים באופן לא מודע ממגוון רחב של פריווילגיות שאינן מנת חלקם של אזרחי אירופה שנולדו עם עור כהה יותר. ההבדלים הבולטים הללו בין בעלי הפריבילגיה לחסרי הפריבילגיה הם פני הגזענות הליברלית, טוען אמג'יד בספרו.

חזרה לכתבה של אמג'יד בצייט מגזין, שזמינה לקריאה בגרמנית כאן.

העיתונאי הגרמני מספר שם על סדרת מפגשים שקיים עם מוחמד בסמג'י, פליט סורי שנמלט עם משפחתו מאלפו בקיץ 2012. אשתו ובנו בן השש נותרו בביירות שבלבנון והוא המשיך לאירופה. אמג'יד פגש את בסמג'י לראשונה בתחנת רכבת בבודפשט, בספטמבר 2015. יחד עם המון פליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטן הוא קיווה להשיג עבור משפחתו אשרת שהייה בגרמניה כפליטים פוליטיים.

הוא מצליח למצוא מקלט זמני בברלין, בבית מחסה לפליטים. אולם כמהגר זמני חסר-סטטוס הוא אינו רשאי לעבוד או ללמוד גרמנית על-חשבון המדינה. כסף אין לו, והוא מעביר את ימיו בציפייה לדיון במעמדו ברשויות הברלינאיות. הציפיה הזו נמשכת למעלה משנה, במהלכה מבקר העיתונאי את הפליט מספר פעמים והוא עד להידרדרות במצב רוחו ויציבותו הנפשית. אמג'יד מנסה להשיג לבסמג'י תמיכה פסיכולוגית, אך הוא לומד מהר מאוד שהסיכויים לכך אפסיים כמעט: אין מספיק פסיכולוגים או עובדים סוציאליים בגרמניה כדי לתמוך במאות אלפי הפליטים שהגיעו בבת-אחת. זאת ועוד, מצבו הקל יחסית איננו מצדיק תמיכה מיוחדת: ישנם מקרים רבים של נשים שנאנסו ע"י אנשי דעאש או פליטים שאיבדו קרובי משפחה בדרך החתחתים מהמזרח התיכון לאירופה.

לבסוף בסמג'י מתייאש מהבירוקרטיה הגרמנית, הגעגועים גוברים עליו והוא קונה כרטיס טיסה חזרה לביירות, במטרה להתייחד עם אשתו ובנו, בידיעה שהסיכויים שיאפשרו לו לשוב לגרמניה קטנים מאוד.

***

לפני כמה חודשים קניתי את ספרו של המוזיקאי דיוויד ביירן, Bicycle Diaries אחרי שבילה כמה שנים טובות ברשימת החשקים שלי באתר אמזון. יומני

האופניים ראו אור בשנת 2010. זהו יומן מסע שביירן, לשעבר סולן להקת ה-Talking Heads כתב בעקבות מסעותיו בעשרות ערים ברחבי העולם, כשהוא מדווח על רשמיו מנקודת מבט מקורית כביכול, זו של רוכב אופניים.

מתוך סקרנות דפדפתי ישר לפרק העוסק בברלין. ביירן מספר שם יחסם של האירופאים לאדמה, לטבע ולנופי ארצותיהם. הוא כותב גם על רודולף הס, האסיר הנאצי האחרון בגרמניה, שנכלא בכלא שפנדאו לבדו במשך עשרים שנים, עד שהחליט ליטול את חייו בתלייה, בגיל 93 (the loneliest man in the world, כינה אותו ספר שביירן קרא.)

ביירן מקדיש מאמר ארוך יותר לספר שטאזילנד מאת אנה פונדר (Anna Funder) שהעיסוק בו מוביל אותו להרהר בנושא הזהות והשייכות לארץ בה אתה חי:

I would argue that it is increasingly hard for anyone for anyone anywhere to say, "I belong here and you don't." Human migrations have never stopped, they're endless, and mingling is tough, but it can be fruitful - a source of innovation and creativity

ביירן מתייחס בעיקר לשאלת השייכות של קבוצות אתניות למדינות בהם חיו במשך מאות שנים. כמו הצוענים ברומניה, או היהודים בפולין. או הפלסטינים בארץ ישראל. אך הוא מרחיב את השאלה ומכיל אותה גם לגבי מהגרים ופליטים. יש מעט מאוד עמים הטרוגניים, שלא התערו בעמים שבסביבתם ושמרו על טוהר הגזע שלהם.. מה שמוביל את ביירן לשאול שאלה חשובה, שמחזירה אותי לעניין הזהות וההגירה:

Is anyone native to anywhere? I think, in most cases, not

שיטוט בנישות החבויות של פריס

The Flâneur, ספרו של הסופר האמריקאי אדמונד וייט (Edmund White) היה מספר שנים על הכוונת שלי אך לא החלטתי לקנות אותו עד שנתקפתי בתחילת השנה האזרחית, שהנה כבר עברה מחציתה, בבולמוס קריאת ספרים שעוסקים בעיר פריס.

והנה, דווקא כשירדו חינה וערכה הסנטימנטלי של פריס השנה בעקבות סדרה של

פיגועים עקובים מדם, היא הפכה עבורי מעיר מוחשית בה ביקרתי פעמים רבות ונהניתי לשוטט ברחובותיה - למרחב פילוסופי, היסטורי ותיאורטי שסופרים רבים הולכים בו או מהלכים בו את דמויות ספריהם.

אל דמותו של המשוטט (במקור בצרפתית, Flâneur) התוודעתי לראשונה בכתביו של הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, או לפחות בקריאה על כתביו מיד שניה (על היִרְאָה מכתביו של בנימין כתבתי, מוקדם יותר השנה, כאן.)

דמותו של המשוטט, כפי שתוארה על ידי בנימין, מגלמת את המעבר מ"הרומנטיקה הישנה" של המאה ה-19, המקדשת את הטבע והכפר, אל "הרומנטיקה החדשה" של המאה ה-20, המתפעמת מהעיר המודרנית ומקדשת את הנוף האורבני.

בנימין ממקם את המשוטט בפריס של אמצע המאה ה‑19, עם הפיכתה מעיר לכרך סואן. בניגוד לתייר, המשוטט מתהלך בעיר הגדולה ללא מדריך, ללא יעד, ללא כוונה. הוא מאפשר לרחובות להוביל אותו ומוצא את עצמו לא אחת בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות.

הפואטיות האורבנית החדשה הזו גובלת כמובן בלא מעט סנטימנטליות, וכאן אולי חולשתה. שכן נדמה שאי-אפשר, או לפחות יהיה זה לא אפקטיבי, להשתמש באותה שפה, או באותם כלים ישנים כדי לתאר תופעה חדשה.

***

חזרה לספרו של אדמונט וייט.The Flâneur: A Stroll Through the Paradoxes of Paris ראה אור בשנת 2000, הראשון בסדרת Writer and the City - סדרת ספרים שראתה אור בהוצאת Bloomsburry על ערים ברחבי העולם. בניגוד למדריכים אחרים, הספרים הללו נכתבו ע"י סופרים (ג'ון באנוויל כתב ספר על העיר פראג; פיטר קרי, ששניים מספריו זכו בפרס בוקר – אוסקר ולוסינדה, והסיפור האמיתי של כנופיית קלי, שראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד – חיבר ספר על העיר סידני.)

The Flâneur מבוסס ברובו על חוויותיו האישיות של וייט, שחי בפריס בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, הרבה לפני שהאיחוד האירופאי והיורו שינו את אופייה של עיר האורות לעד.

וייט מוכר בעולם הספרותי האנגלו-סקסי בעיקר כמחבר פרוזה שעוסקת בנושאים הומוסקסואליים. אך מסתבר שהוא גם פרנקופיל לא קטן. הוא פרסם ביוגרפיות על ז'אן ז'נה, על מרסל פרוסט ועל ארתור רמבו (שלא במקרה כנראה, כולם היו בין השאר הומוסקסואליים..) הוא כתב גם לא פחות משלושה ספרים על העיר פריס (ביניהם הספר שלשמו התכנסנו כאן.)  

כבר בעמודים הראשונים, וייט מתוודה/מכריז:

More than any other city Paris is constructed to tempt someone out for an aimless saunter, to walk on just another hundred yards - and then another

ובמקום אחר:

Paris is a world meant to be see by the walker alone, for only the pace of strolling can take in all the rich (if muted) detail

זו אמנם נקודת המוצא שלו לכתיבת הספר, אולם מהר מאוד מתברר שהשיטוט של וייט בפריס הוא יותר שיטוט במרחבי ההיסטוריה הארוכה שלה, מאשר שיטוט ברחובותיה הצרים או בבולווארים הרחבים.

***

הספר הקצר הזה (כ-180 עמודים) מונה שישה פרקים בלבד, שעוסקים בעיקר בנושאים נישתיים כמו ערבים ושחורים בהיסטוריה של פריס; יהודים בעיר הבירה הצרפתית; סקירה קצרה של המוזיאונים החבויים והלא מוכרים בעיר; הומוסקסואליים בעיר האורות (מאוסקר ויילד ועד לז'אן ז'נה) ומגיפת האיידס בצרפת (וייט בא בחשבון בין השאר עם הפילוסוף מישל פוקו, שמותו מאיידס הוצנע ו'תרם' בכך לבורות שרווחה בקרב הציבור הצרפתי לגבי המחלה עד לשנת 1989, אז הייתה כבר עובדה מוגמרת ומגיפה קשה שקשה היה לעצור את התפשטותה.)

ב-The Flâneur וייט כותב על פריס, העיר שאימץ במשך כמעט שני עשורים, גם כקונטרסט לארץ מולדתו, ארה"ב:

Americans consider the sidewalk an anonymous backstage space, whereas for the French it is the stage itself

ובמקום אחר:

Americans are particularly ill-suited to be flâneurs. They're good at following books outlining architectural tours of Montparnasse or at visiting scenic spots outside Paris ... but they are always driven by the urge towards self-improvement

לא מעט ביקורת והלקאה עצמית יש בספר הזה, לצד האדרת ופיאור התרבות הצרפתית (על חיבתם המופרזת של האמריקאים לפריס כתבתי מוקדם יותר השנה, פה.)

Imagine dying and being grateful you'd gone to heaven, until one day (or one century) it dawned on you that your main mood was melancholy, although you were constantly convinced that happiness lay just around the next corner. That's something like living in Paris for years, even decades. It's a mild hell so comfortable that it resembles heaven. The French have such an attractive civilization, dedicated to calm pleasures and general tolerance, and their taste in every domain is so sharp, so sure, that the foreigner (especially someone from chaotic, confused America) is quickly seduced into believing that if he can only become a Parisian he will at last master the art of living. Paris intimidates its visitors when it doesn't infuriate them, but behind both sentiments dwells a sneaking suspicion that maybe the French have got it right

***

the flâneur is in search of experience, not knowledge כותב/מוכיח אותנו וייט, אך ספרו גדוש במידע על פריס במהלך הדורות, ומהווה במידה רבה תחליף לשוטטות, או לביקור חפוז בעיר הבירה הצרפתית.

על אף שהתוכן חוטא לא פעם לכותרת הספר, זהו מסמך די מרתק שאוהבי פריס, תרבות צרפתית או תרבות בכלל ימצאו בו לא מעט עניין.

זהו הספר הראשון שקראתי מאת אדמונד וייט. בכוונתי להמשיך עם ספר נוסף שכתב על תקופתו הפריסאית ואולי אף לנסות את אחד מספרי הפרוזה הרבים שלו.

אלן בנט: שלושה סיפורים

The best moments in reading are when you come across something (a thought, a feeling, a way of looking at things) that you’d thought special, particular to you and here it is, set down by someone else, a person you’ve never met

Alan Bennett

על אף שהסופר הבריטי אלן בנט הוא אחד הסופרים הפופולריים בבלוג שלי (כתבתי עליו ארבעה פוסטים עד כה,) התפלאתי לגלות שהפעם האחרונה שכתבתי עליו הייתה לפני למעלה מחמש שנים. הוכחה לכך שהזמן חולף מהר. אך גם לכך שקראתי הרבה סופרים אחרים בחמשת השנים האחרונות.

לאחרונה, באופן לא מתוכנן, רכשתי שני ספרים של בנט. הראשון, קובץ סיפורים Three Stories, והשני ספר בשם Six Poets - Hardy to Larkin, אנתולוגיה קצרה שמונה למעלה משבעים שירים של שישה משוררים אנגליים שפעלו במהלך המאה-העשרים. בפוסט הזה אתמקד בקובץ הסיפורים, שקראתי במלואו, בעוד שאנתולוגיית השירים נזנחה, לעת עתה, באמצע הדרך..

שלושת הסיפורים שמופיעים בקובץ שלפנינו ראו אור בין השנים 1999-2001. הקובץ ראה אור בעברית ב-2006, תחת השם כל כללי הטקס.

הסיפור הראשון, Father! Father! Burning Bright (משחק על שירו המפורסם של ויליאם בלייק, The Tyger, אחד השירים המפורסמים ביותר בתרבות הבריטית. שם הסיפור תורגם לעברית כך: אבא! אבא! לפיד אימה (אחת הסיבות שלא בחרתי בקריירה כמתרגם..) בנט, שלו קריירה עשירה כמחזאי ותסריטאי, שכתב תסכית לטלוויזיה בשם טיפול נמרץ (Intensive Care) לסיפור שלפנינו, שפורסם במקור כנובלה. העלילה של הסיפור הסאטירי הזה (שמזכיר לא פעם את סרטיו המוקדמים של הבמאי הבריטי מייק לי - תקוות גדולות, מותק של חיים) עוקבת אחר דניס מידג'לי, מורה בתיכון בלונדון, שסועד את אביו הגוסס בבית-החולים. יחסיו של דניס עם אביו טעונים מאוד ומעורערים, בלשון המעטה. מצד שני יחסיו עם אשתו לא בריאים הרבה יותר. דניס מבלה את רוב הזמן בחדר ההמתנה של בית-החולים ומהר מאוד הוא מוצא היסח-דעת בדמותה של אחת האחיות הצעירות שמטפלות באביו..

הסיפור השני - The Clothes they've stood up in (הבגדים שלעורם) - היה מוצלח הרבה יותר, לטעמי. מר וגברת רנסום (במקור Ransome - סוג של כופר..) שבים ערב אחד לדירתם בנוטינג היל ומגלים לתדהמתם שהיא רוקנה כליל מתכולתה. כל הרהיטים נלקחו, אפילו כלי המטבח, עד האחרון שבהם. הנה דוגמא לסגנון הכתיבה הנפלא של בנט:

The Ransomes had been burgled. ‘Robbed,’ Mrs Ransome said. ‘Burgled,’ Mr Ransome corrected. Premises were burgled; persons were robbed. Mr Ransome was a solicitor by profession and thought words mattered. Though ‘burgled’ was the wrong word too. Burglars select; they pick; they remove one item and ignore others. There is a limit to what burglars can take: they seldom take easy chairs, for example, and even more seldom settees. These burglars did. They took everything

אחרי השוק הראשוני, הם מתחילים להתרגל לשגרת חיים חדשה, תוך כדי שהם (בעיקר גב' רנסום,) מחליפים את הרכוש הישן שליווה את חייהם במשך כשלושים שנים. הטוויסט בעלילה מתרחש לקראת סוף הסיפור, כשהזוג מתבשר שרכושם נמצא והם יכולים לקבלו בחזרה..

ולסיום, הסיפור השלישי, שעל שמו נקרא גם הקובץ בעברית, כל כללי הטקס (במקור,The Laying on of Hands - המתרגם העברי, בעצת המו"ל הישראלי ככל הנראה, נפטר מהמטען הנוצרי-דתי שבנט העניק לשם הסיפור ובחר בשם גנרי.)

במרכז הסיפור, כומר שעורך טקס השכבה למסז'יסט של ידוענים שנפטר בנסיבות לא ברורות (בנט רומז מספר פעמים שהסיבה היא ככל הנראה איידס...) הקהל הגדול שהתאסף בכנסיה (כולל הכומר שמנהל את הטקס,) נוכחים שם ראשית כדי להבין אם הם עצמם נתונים בסכנה, אחרי שבאו במגע עם ידיו (ושאר אברי גופו) של המסז'יסט המפורסם. 

מי שהתמיד איתי עד כה מבין וודאי שהקריאה בספרו של בנט הייתה מהנה בעיני. עם זאת, ליוותה את הקריאה תחושה שהעולם שבנט מתאר קצת מיושן, או מוטב לומר מלאכותי. אולי אפשר לשייך את התחושה הזו לעובדה שבנט נודע בעיקר בזכות כתיבתו לתיאטרון (תמיד הרגשתי שיש דבר-מה מאוד מלאכותי בכתיבה שנועדה להיקרא בקול מול קהל צופים דומם, ושעצם האירוע עצמו - צפייה במחזה בתיאטרון - מאוד מאולץ ונעדר דמיון.)

ובכל זאת, אלן בנט הוא מטובי הסופרים הבריטים שעדיין חיים. לצד איאן מקיואן שמיסחר קריירה ספרותית ארוכה ואיבד כל סיכוי להיות מועמד לפרס נובל לספרות, ומרגרט אטווד שממשיכה גם היא לייצר רומנים חדשים בקצב מעורר דאגה, בנט מסתמן כאחרון המגדלורים כשלצידו אולי סופרים כמו ג'ון באנוויל.

על המְשֻׁנֶּה והמוזר

עד לא מזמן הרגלי הקריאה שלי אופיינו בעיקר ע"י מחקר ותכנון. כל ספר שהתחלתי לקרוא נבחר מראש בקפידה, סונן ותועדף נגד כותרים רבים אחרים. בקונסטלציה זו, ספק רב אם הייתי נחשף לספרו של מארק פישר The Weird and the Eerie בו נתקלתי לראשונה במהלך שיטוטי באתר אמזון. הספר נח זמן קצר ברשימת החשקים שלי באתר ונרכש בשעת כושר ראשונה שנמצאה, יחד עם ספרה של הסופרת האמריקאית רבקה סולניט, Wanderlust: A History of Walking שעוד לא קראתי (תמיד העדפתי לקנות ספרים בזוגות, ולא ביחידים. מעניין מה זה אומר עליי..)

פישר (יליד 1968) הוא סופר, מבקר מוזיקה ותרבות ומרצה לשעבר ב-University of London שהספיק לפרסם ארבעה ספרים שאפשר לקטלג בכלליות תחת הכותרת החמקמקה 'ביקורת תרבות'. The Weird and the Eerie (לצורך הפוסט הזה אתרגם את שם הספר להמוזר והמְשֻׁנֶּה, אם כי נדמה שאין בשפה העברית תרגום הולם לשם-התואר החמקמק Eerie) ראה אור בתחילת 2017, שבועיים לפני מותו של פישר ממחלת הסרטן.

זהו קובץ מאמרים שכל-אחד מפרקיו מתמקד ביצירתו של סופר, קולנוען או מוזיקאי, שדרך יצירותיהם ממחיש פישר כיצד באים לידי ביטוי המוזר והמְשֻׁנֶּה. לדוגמא, בחלק העוסק במוּזָר (The Weird) פישר מביא דוגמאות מיצירותיהם של סופר המדע-בדיוני ה.ג'.וולס (מחבר הספר מלחמת העולמות,) והסרטים של הבמאי הגרמני ריינר מריה פאסבינדר והבמאי האמריקאי דייויד לינץ' (מלהולנד דרייב, אינלנד אמפייר).

דרך מספר רב של דוגמאות, פישר מראה כיצד נוכחותו של המוּזָר (The Weird) מצביעה על-כך שמשהו אינו כשורה, שמשהו שׁוֹנֶה או שֻׁנָּה, שהמציאות הופרעה ע"י מישהו או משהו וכעת איננה עוד כפי שהייתה:

The weird [...] involves a sensation of wrongness: a weird entity or object is so strange that it makes us feel that it should not exist, or at least it should not exist here

המוזר בא לידי ביטוי לעיתים קרובות באמצעות נוכחות חדשה, זרה או בלתי-נראית, או כזו שאין לה ייצוג פיזי ממשי. המוזר אינו שייך לסביבה בה הוא נמצא, והוא מביא אל המוכר משהו שבדרך-כלל מתרחש מֵעֵבֶר לו. על אף שהוא מטריד אותנו, המוזר אינו יכול אלא לעורר את סקרנותנו אך ביכולתו גם לערער את מכלול אמונותינו והשקפת עולמנו:

[...] if the entity or object is here, then the categories which we have until now used to make sense of the world cannot be valid. The weird thing is not wrong, after all: it is our conceptions that must be inadequate

ובמקום אחר פישר מוסיף:

The result is one of cognitive estrangement, a form of 'unworlding', an abyssal falling away of any sense that there is any "fundamental" level which could operate as a foundation or a touchstone, securing and authenticating what is ultimately real

המציאות עצמה מתעוותת בנוכחות המוזר, פישר כותב, ומוצא סימוכין לדבריו בכתביו של זיגמונד פרויד, ובמיוחד במושג האלביתי(Das Unheimliche - תורגם בעבר כ"המאוים"):

Freud's unheimlich is about the strange within the familiar - about the way in which the domestic world does not coincide with itself. All of the ambivalences of Freud's psychoanalysis are caught up in this concept. Is it about making the familiar - and the familial - strange? Or is it about returning the strange into the familiar, the familial?

גם אמנות, אומר פישר, יכולה לעורר בנו תחושת מוזרות, שנובעת בעיקר מהיתקלות ראשונית במשהו שהוא שׁוֹנֶה, או חדש, או בלתי-צפוי. בד"כ תהיה זו אמנות מודרנית, אך אפשר להכיל את האמירה הזו בקלות על יצירותיו של האמן הימי-ביניימי, הירונימוס בוש:

Modernist and experimental work often strikes us as weird when we first encounter it. The sense of wrongness associated with the weird - the conviction that this does not belong - is often a sign that we are in the presence of the new. The weird here is a signal that the concepts and frameworks which we have previously employed are now obsolete. If the encounter with the strange here is not straightforwardly pleasurable (the pleasurable would always refer to previous forms of satisfaction), it is not simply unpleasant either: there is an enjoyment in seeing the familiar and the conventional becoming outmoded - an employment which, in its mixture of pleasure and pain, has something in common with what Lacan called jouissance.

***

עד כאן המוזר. ספרו של פישר, כזכור, עוסק בחציו גם במושג המְשֻׁנֶּה (Eerie.)

במהותו, המְשֻׁנֶּה מציג תמונת-מצב בה משהו קרה, אך נסיבות ההתרחשות או המניע לה אינם ברורים. זאת ועוד, כלל לא ברור מהי היֵשׁוּת שעמדה מאחורי ההתרחשות. המְשֻׁנֶּה, על-כן, בא לידי ביטוי לעיתים-קרובות בספרים וסרטים בדמויותיהם של חוצנים: יצורים שיש למעשיהם השלכות, אך המניע שלהם נסתר וסתום:

What is eerie is the encounter with the unknown - Aliens are unfathomable to us, hence something that we can't make any sense of

במובן הבסיסי ביותר, חוצנים, כפי ששמם מעיד, מגיעים ממקום חיצוני להוויה שלנו, מקום לא מוכר שהחוקים שפועלים בו לא נהירים לנו. הם מביאים עימם את המטען המְשֻׁנֶּה הזה אל עולמנו המוכר, ומערערים באחת את כל היציבות שלנו, בני האדם. חישבו לרגע על הסרט (או ספר) מלחמת העולמות, על מפגשים מהסוג השלישי או כל סרט חייזרים אחר..

ההרס שפעמים רבות מותירים אחריהם החייזרים, אומר פישר, הוא מניפסטציה של המְשֻׁנֶּה בתרבות הפופולארית:

What happened to produce these ruins, this disappearance? What kind of entity was involved? What kind of thing was it that emitted such a cry? [...] the eerie is fundamentally tied up with questions of agency. What kind of agent is acting here? Is there an agent at all?

יותר בכלליות, המְשֻׁנֶּה מוצא ביטוי בנופים (פיזיים או מנטליים) לא מוכרים, בעיר או בחיק הטבע - שמוצגים כמקומות מסוכנים וקטלניים. כך בסרטו של הבמאי ההויוודי נייט שאמלאן, הכפר, המתאר את הדינמיקה בין תושבי כפר מבודד המושפעים מאירועים מפחידים ובלתי-מוסברים הקורים בכפר שלהם. או בסרטו של הבמאי הבריטי דני בויל, 28 ימים אחרי, שבפתחו אנו רואים את העיר לונדון ריקה בעקבות שחרור מקרי של וירוס מִדַּבֵּק מאוד.

Here we can understand the outside in a straightforwardly empirical as well as a more abstract transcendental sense. A sense of the eerie seldom clings to enclosed and inhabited domestic spaces; we find the eerie more readily in landscapes partially empty of the human

אחד השימושים המקוריים במילה Weird, הוא במובן של גורל. הרי אמרנו שהמוזר אינו צפוי, או שהוא חסר היגיון. הגורל יכול להיות באותה מידה גם מְשֻׁנֶּה (Eerie,) כותב פישר, וממחיש כיצד הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בהבנתו את המְשֻׁנֶּה כתופעה שמתרחשת בגלל התערבות של גורם חיצוני, שמידה לא מבוטלת של שרירותיות מניעה את מעשיו:

Fate might be said to belong to the weird as well as the eerie. The sooth-saying witches in Macbeth, after all, are known as the Weird Sisters, and one of the archaic meanings of "weird" is "fate." The concept of fate is weird in that it implies twisted forms of time and causality that are alien to ordinary perception, but it is also eerie in that it raises questions about agency: who or what is the entity that has woven fate?  

הבאתי פה רק כמה דוגמאות מספרו של מארק פישר. הקריאה בספרו חשפה בפניי מספר לא מבוטל של סופרים ויוצרים שלא הכרתי לעומק. פעמים ספורות, חשבתי  לעצמי בזמן הקריאה בספר הקצר הזה, עוסק בסופו-של-דבר בנושא שהוא מאוד נישתי, למה זה טוב בעצם? למה זה מועיל? למה זה משמש? שאלות שלא ניסיתי להשיב עליהן, כמובן. הרי למה בכלל משמשת ספרות? או אמנות.. למה זה טוב?

כתיבה סביב הכתם העיוור

To look is to see only a fraction of what one is looking at. Even in the most vigilant eye, there is a blind spot. What is missing? 

המאמר האחרון בספרו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול, Known and Strange Things, נקרא Blind Spot וקול מספר בו כיצד התעורר בוקר אחד באפריל 2011, חודשיים אחרי פרסום ספרו Open City, במצב של עיוורון חלקי. במהלך אותה יממה הלכה ראייתו והידרדרה עד שהגיע למצב של אובדן ראייה כמעט מוחלט. ואולם, כשם שאבדה בבוקר, כך חזרה ראייתו לעת ערב.

It's called big blind spot syndrome. It's a young man's disease

מסביר לו רופא-העיניים אליו הוא פונה כדי לקבל חוות דעת.

קול משתמש בתופעה כדי להרחיב ולדבר על מגבלות הכתיבה:

When we write fiction, we write within what we know. But we also write in the hope that what we have written will somehow outdistance us. We hope, through the spooky art of writing, to trick ourselves into divulging truths that we do not know we know

אך מהו הכתם העיוור (blind spot) עליו כותב קול?

באזור הכתם העיוור שבעינינו לא קיימים תאים קולטי אור. כתוצאה מכך, המוח אינו מקבל מידע מחלק קטן משדה הראייה של כל עין והוא משלים מידע באמצעות העין השנייה. לכן, בתפיסה החזותית שלנו אנו כלל לא מבחינים בקיומו של הכתם העיוור. הוא מעין נוכח נפקד בחיינו.

גם ב-Open City מתאר גיבור הספר ג'וליוס, רופא במקצועו, את מגבלות הפסיכיאטריה כך:

Most of the work of psychiatry was a blind spot so broad that it had taken over most of the eye. What we knew [...] was so much less than what remained in darkness, and in this great limitation lay the appeal and frustration of the profession

מה אנו מחמיצים כשאיננו עוצרים להתבונן סביבנו, ממש להתבונן ולהפנים? והאם המבט החטוף במשהו שהוא במהותו רגעי, כלומר כזה שחולף בן-רגע, מספיק? הכתם העיוור הוא כל מה שאנו מחמיצים בחיינו, אומר טג'ו קול, כשאנו לא עוצרים וסופגים את הרגע.

***

I am a camera with its shutter open, quite passive, recording, not thinking. Recording the man shaving at the window opposite and the woman in the kimono washing her hair. Some day, all this will have to be developed, carefully printed, fixed

Christopher Isherwood

ממש בימים האחרונים ראה אור ספר חדש מאת טג'ו קול בשם Blind Spot, ספר מהודר בכריכה קשה שכולל כ-150 תמונות שקול צילם בעצמו, ולצדם טקסטים קצרים, פרי עטו של הסופר. כל תמונה והטקסט הקצר שמלווה אותה צולמו במקום אחר בעולם, משיקגו וניו-יורק בארה"ב, דרך פריס, לונדון, ציריך וברלין באירופה, ועד ללאגוס וניירובי שבאפריקה (ולמי שתוהה, אין תמונות מירושלים או תל-אביב, אך יש כמה תמונות מביירות שבלבנון.)

כסופר ומסאי שמפרסם בקביעות גם מאמרים ב-New York Times מבטו של קול ייחודי ואנליטי במיוחד. אולם הוא מעיד שהתמונות שהוא מצלם מאפשרות לו נקודת מבט נוספת על המציאות, מעין 'השלמת תמונה':

They are stilled moments, fragments from a much bigger experience, a film that could only have been captured with a camera attached to my head

התמונות והמחשבות שנלוות אליהן הן גם דרך לתעד ולקבע רגעים שהיו הולכים וודאי לאיבוד בים הזיכרונות שצבר בתקופה קצרה יחסית, במהלך מסעותיו ברחבי העולם, בעקבות אירועי יחצנות לספריו או כשהשתתף בכנסי ספרות בינלאומיים.

באופן אישי אני תמיד מתייחס אל המצלמות הכבדות שתלויות על צוואריהם של תיירים כסוג של עול (במיוחד בימינו, כשכל טלפון חכם מכיל גם מצלמה איכותית..) אולם קול מציג את המצלמה כתוספת הכרחית עבור איש הרוח, שמבקש לחקור את הנעשה סביבו, ולהבין את סביבתו:

In each place I have travelled, I have used my camera as an extension of my memory. The images are a tourist's pictures in this sense. But they also have an inquiring feeling to them and, in some cases, showed me more about the place than I might have seen otherwise

בו-בזמן, קול רואה במצלמה דווקא אמצעי הסוואה:

There is a way in which having the camera makes me more free. It is a kind of invisibility cloak, especially when you are on a strange street far from home

***

אחת הסיבות להצלחה של רשתות חברתיות כמו אינסטגרם, המאפשרות לחבריהן להעלות צילומים הישר מהטלפון הנייד, רגע אחרי ש׳נלקחו׳, הוא הניסיון, שנדמה עקר לפעמים, לעצור את שעון הזמן, לתעד את הרגע החולף.

מה שמחזיר אותי למונח הרגע המכריע (The Decisive Moment) שהזכרתי בפוסט הראשון שכתבתי על קול, לפני כמעט שש שנים. רגע זה מתאר את פעולתו של הצלם ככזו המתרכזת בנקודת זמן קריטית, בה משולבים יכולת הראייה וההתבוננות של הצלם עם האירועים וההיסטוריה במהלכם של החיים.

לצד תמונה שצילם בניו-יורק, קול כותב:

On Instagram, the ones who see what you saw are called your followers. The word has a disquieting air

***

All cities are places where traces remain of things that happened - Berlin is a compressed instance of the phenomenon, a synecdoche for organised and disorganised violence, a sign that reads "sign here"

מיד אחרי שרכשתי את הספר, מתוך סקרנות, דפדפתי בדפי הספר והתעכבתי על חמשת הצילומים שצילם קול בעיר ברלין, ושליווה בטקסטים קצרים, עגומים משהו ברובם.

בחלק מהטקסטים, קול מפרש את מה שנראה בתמונה הסמוכה ומוסיף ביאורים (כמו במקרה הנ"ל.) במקרים אחרים, תמונה אבסטרקטית יחסית משמשת לו כר למחשבה עמוקה יותר, אקזיסטנציאליסטית משהו, על מהות המקום בו היא צולמה, או ההיסטוריה שלו.

ובמקרים אחרים, נדמה שאין שום קשר בין התמונה לטקסט שנלווה אליה, חוץ אולי מאסוציאציה שחלפה במוחו של הסופר.

***

בטקסט קצר שמלווה התמונה שצולמה בעיירה קטנה בארה״ב בשם מקמינוויל אנו למדים, כבדרך אגב, שאביו של קול נאסר בעוון מספר עבירות קלות שביצע, ושבמשך כמה שנים במהלך שנות ילדותו נהגה אימו להסיע אותו ואת אחיו לבקר את אביהם בבית-הסוהר.

במידה רבה הספר הזה מספק הצצה לעולמו של סופר, שטון הכתיבה שלו כן וייחודי, ושמידה לא מבוטלת של ענווה משתקפת מכתיבתו. באחד מהטקסטים בספר קול מודה, באקט של ביטול-עצמי מובהק, כי:

What is seen is greater than what the camera can capture of it, what is known is finer than writing can touch

במשפט הזה לבד, יש מספיק להביא סופר או צלם, כל אמן למעשה, לכדי ייאוש מוחלט.