יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

בעקבות הזמן האבוד: על 'הסיפור הבא' מאת קס נוטבום


The denial of time [...] is one of the key tenets of the philosophical schools of Tlön. According to this principle, the future exists only in the shape of our present apprehensions and hopes, and the past merely as memory. In a different view, the world and everything now living in it was created only moments ago, together with its complete by illusory pre-history.
W.G.Sebald, The Rings of Saturn 


הזמן הוא אחד האלמנטים המשטים ביותר.

לקס נוטבום התוודעתי ראשונה בתחילת שנת 2011. יותר נכון לומר שהתוודעתי לשמו שנים מוקדם יותר, אך הזדמן לי לקרוא את ספרו ריטואלים רק בשנת 2011. הנה משהו שכתבתי בפוסט על ספרו:

אין הווה ללא עבר. אין קיום יש-מאַיִן, אין חיים שלא קדמו להם אינספור חיים אחרים. איננו נולדים מִשום-מקום: שכבות העבר, הקיומים שקדמו לנו, הן כמו שכבות גיאולוגיות של זיכרון השוכנות תחת רגלינו. איננו יכולים לדרוך על האדמה מבלי להרגיש את כל מה שהתרחש עליה לפנינו. חיים שמתעלמים מעָבַר זה כמוהם כחיים בהכחשה.

האמירה הזו קצת נחרצת מידי לטעמי. מצד שני, כשחיים בעיר כמו ברלין, בה זרועים אבני נגף (שְטוֹלְפֶּרשְטַיין, או בגרמנית: Stolperstein) לאורכם ורוחבם של רחובות העיר, מבינים כמה העבר הוא נוכח-נפקד בחיי האנשים שחיים בעיר הזו.




איננו נולדים מִשום-מקום. וגם כאנשים מבוגרים, איננו מתקיימים בהווה בלבד. אנו סוחבים על גבינו את אבני עברנו בכל אשר נלך (אם לשאול דימוי מן המיתולוגיה היוונית.)

אחד מסופרי המאה-העשרים שהשגיח בכך, ושייחד מקום מרכזי בכתיבתו לעיסוק
בסממני הזמן (ובמיוחד זמן העבר), היה כמובן הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, עליו הרביתי לכתוב בבלוג הזה. אחד אחר הוא הסופר ההולנדי קס נוטבום.


לפני כחודש ימים החלטתי לבדוק שוב את נוטבום. עלעלתי באפליקציית אמזון בטלפון הנייד שלי, ואחרי התלבטות קלה החלטתי להזמין עותק של ספרו, The Following Story.

צחוק העבר, שקראתי כבר את ספרו של נוטבום, הסיפור הבא. זה היה לפני למעלה מחמש שנים, בזמן אחר ובמקום אחר: קראתי את הספר בעברית כשעוד חייתי בישראל.

למעשה רק כשהתיישבתי לכתוב כאן וחיפשתי מה כתבתי כבר על נוטבום, גיליתי שקראתי את הספר, ואף כתבתי עליו כאן.

סימן שהוא לא היה טוב במיוחד, אם הצלחת לשכוח כליל שקראת אותו, יאמרו הציניקנים שביניכם. אולם ספרו של נוטבום הצטייר בעיני כפנינה אמיתית, גם בקריאה (לא מודעת) חוזרת.

נכון, במהלך הקריאה בספר הרגשתי לא פעם ולא פעמיים שכבר קראתי משהו דומה בעבר. מה שמוביל לשאלה האולטימטיבית: האם אפשר בכלל לומר או ליצור משהו מקורי, שלא נֶהֱגָה כבר? לא אנסה להשיב על השאלה הזו פה..

אך ישנה גם שאלה אחרת שעולה מהמקרה הזה, והיא: האם הקורא שקרא את הספר לפני חמש שנים (בעברית, בישראל) וזה שקורא אותו כעת (באנגלית, בגרמניה) הוא אותו קורא?

למרבה הפלא (או לא..) שאלת הזהות המשתנה היא שאלה שעולה גם בספרו של נוטבום לא פעם אחת.

***

Time is an enigma, an intractable measureless phenomenon into which, out of sheer helplessness, we have introduced a semblance of order. Time is the system that must prevent everything from happening at once

הרמן מיסרט, מורה לשפות עתיקות בעבר ומחבר מדריכי טיולים פופולריים בהווה, הולך לישון לילה אחד בדירתו באמסטרדם, ומתעורר למחרת בבוקר בחדר מלון בליסבון:

The mightiest arms in the world had raised me up in Amsterdam, and had apparently put me down again in a room in lisbon

ההתרחשות המוזרה הזו, שגובלת בתחושת מוות (ללכת לישון במציאות אחת ולהתעורר במציאות אחרת..) מתכתבת גם עם מקצועו הקודם של מוסרט:

I am a classical scholar, one-time teacher of Latin and Greek, or, as my pupils called me, a dead-language teacher 

במוחו הקודח של מיסרט עולות מספר תהיות מהותיות הקשורות בזהותו: האם התעורר אותו האדם שהיה כשהלך לישון?

מהר מאוד הוא מזהה את חדר המלון בו התעורר ומבין שלן כבר בחדר לפני כעשרים שנים, כשהיה בן שלושים, אז ניהל רומן עם מריה זינסטרה, מורה בתיכון בו לימד.

מיסרט תוהה שוב אם חזר אחורה בזמן, וכעת הוא שוב בן שלושים, אולם הצצה חטופה במראה מוכיחה שלא כך הדבר.

מה שמעלה את הסְבָרָה שאולי מדובר בחלום:

My dreams have always borne a disturbing resemblance to life, as if even in my sleep I could not come up with something new, but now it was the other way round, now at last my life resembled a dream. Dreams are closed systems, in which everything fits to perfection

***

I am always among those who are left behind on the quay waving goodbye to the departing; I belong to the past

מיסרט הוא סוג של נָזִיר מודרני. הוא חי לבדו, אוכל ישר מקופסאות שימורים וקורא בערבים ספרות לטינית ויוונית עתיקה. במידה רבה הדבר היחיד שמודרני בו הוא העובדה שהוא חי בזמנים המודרניים. חוץ מזה הוא שייך לגמרי לעבר.

החזרה הלא-מתוכננת לחדר המלון שבליסבון בו שהה יחד עם אהובתו לפני עשרים שנים מחייבת את מיסרט להתמודד גם עם שדי העבר. מצד אחד, הוא מעיד בעצמו שזו הייתה התקופה היפה בחייו, או לפחות זו בה נפתח לעולם ולאפשרויות השונות.

אולם על אף שהרומן הקצר שלו עם מריה זנסטרה פותח בפניו עולם של אפשרויות, הוא גם מאשר את קיומו של מימד טראגי שמיסרט, קלאסיקן ברמ"ח אבריו, חושד בקיומו:

My categorical imperative is very firmly anchored in my system: falling in love is prohibited, therefore I am incapable of it [...] I experienced a form of happiness that has to do with love, but not with the vulgar sort of love that radiates from the ubiquitous TV screen, not with the embarrassing, banal and uncontrollable affliction known as "being in love". I knew more than enough about the attendant miseries. Now for once in my life I belonged to the ranks of ordinary people, the mortals, the rest, because I was in love with Maria Zeinstra. One single time, and fate struck right away

וכגובה הנסיקה כן עוצמת הנפילה:

Since Maria Zeinstra I had not spent another night with a woman. It was, I had thought at the time, my last chance of experiencing real life, whatever that might mean. A sense of belonging - together , to the world, that sort of thing.

***

ספרו של נוטבום, כפי שניתן וודאי לקרוא בין השורות, אינו נעדר נימה של טראגיות. אך על האווירה הדטרמיניסטית מפצה כתיבתו המשובחת של הסופר ההולנדי. מפעת היריעה, ויתרתי על ציטוטים רבים שאספתי בספר במהלך הקריאה. זו יצירה קצרה ועשירה שמומלצת לכל שוחר תרבות.

2 comments:

  1. היש תרגום לעברית לספר זה? בכל אופן נראה שיש שאלות קיומיות כבדות בתוכו, אבל נדמה לי שאפנה אותך בגלל ההערה האחרונה שלך למשהו שכתב ניסן שור לאחרונה
    https://www.facebook.com/niso.shor/posts/10156496231597995

    השבמחק
  2. There's so much in this post on Nooteboom that could expand, I'd love to see it unfurl. I'm going to order this one and reply in more detail once I've read it myself.

    השבמחק