יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

אגנס, או כוחו של המבט

הפוסט פורסם במקור באתר אימגו.

אגנס מתה. סיפור המית אותה. לא נשאר לי ממנה דבר מלבד אותו סיפור

על ספרו של פטר שטאם, שבע שניםכתבתי בבלוג שלי לפני בדיוק ארבע שנים. קראתי את הספר באנגלית ועל אף שלא ׳עפתי׳ עליו, סיכמתי את הפוסט כך: ׳יש לפטר שטאם פוטנציאלסביר להניח שאקרא רומן נוסף שלו בשנה הקרובה. אולי יהיה זה אגנס.׳ 

אז בפועל זה לקח לי ארבע שנים, אך לזכותי יאמר שאני עיקבי ויעד שהצבתי לעצמי, סביר שיכבש מוקדם או מאוחר יותר.. ואכן, כשנסתמנה שעת כושר, לפני ביקור מולדת שערכתי עם משפחתי לאחרונה, הזמנתי את הספר מאתר סיפור חוזר וזמן קצר אחרי שהגיע בדואר התיישבתי לקרוא בו.

אקדים ואומר שמדובר ברומן קצרצר, כ-114 עמודים. כך שאף שאני משתדל לקרוא ספרים שלא עולים על 200 עמודים, זהו ספר קצר במיוחד שהצלחתי לגמוע במהלך סופ״ש אחד, והוא שימש ריבאונד מצויין בין ספרים ׳רציניים׳ יותר. 
***

כולנו ממשיכים לחיות איכשהו אחרי מותנו. בזכרונם של אנשים אחרים, בזכרונם של ילדינו, ובדברים שעשינו

כפי שמלמדים שני הציטוטים שהבאתי לעיל, אגנס עוסק ראשית כל בכתיבה ובכח השימור שלה. בתחילת הרומן המספר, סופר שוויצרי שחי בשיקגו וכותב ספר עיון על רכבות פאר, פוגש את אגנס, דוקטורנטית לפיזיקה השוקדת על עבודת הגמר שלה על גבישים, בספריה הציבורית של שיקגו.

כמו בסיפורי אהבה רבים, ראשיתו של ה׳קשר׳ ביניהם במבט: המספר מתבונן באגנס שעה שהיא קוראת בספרייה:

חזרתי והבטתי בה שוב ושוב, זה כמעט הביך אותי, אבל לא יכולתי אחרת. היא לא הגיבה, לא הרימה את עיניה, בכל זאת הייתי בטוח שהבחינה במבטי

זמן קצר אח״כ היא מבחינה במבטו ומתחילה להתבונן במספר. בין-רגע הוא הופך ממתבונן למושא להתבוננות:

מבטה היה יוצא דופן. כאילו יכלה להעביר מילים בעיניה

למושג המבט מקום מרכזי בעולם המושגים של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז׳אק לאקאןנקודת-המוצא שלו היא ההבחנה בין "ראייה" לבין "מבט". ראייה היא הסתכלות שלי בעולם. ה"מבט" הוא היותי מושא להתבוננות, היותי נראה. לאקאן יאתר בחוויה זו של הנראות על-ידי האחר מימד של חוסר, של העדר, האחראי על חרדת סירוס.

לחרדת הסירוס הזו, דומני, מקום מרכזי ברומן של פטר שטאם. לכל אורכה של העלילה, המספר מצוי במאבק תמידי, בינו לבין עצמו, ובינו ובין מושא אהבתו, שמבטה (הדמיוני או האמיתי?) טורד את מנוחתו ולא מאפשר לו לנהל אורח-חיים שלו: 

לראשונה בחיי הרגשתי שמשהו מבחוץ נדחק פנימה, משהו זר, לא מובן

קריאה פמיניסטית היתה עושה מהספר הזה מטעמים. אך אני אבקש להימנע מקריאה כזו, שעלולה להוביל לניתוח חד-מימדי. אשאיר אותה ברקע, או אתן לה קצת מקום בסוף. ובין לבין אנווט בין נבכי העלילה הקצרה של אגנס.

***

כאמור, דמותה השברירית והאניגמטית של אגנס מסיחה את דעתו של המספר, שמעיד על עצמו: 

תמיד הנחתי לסקרנות להנחות אותי בעבודתי, והפעם היא הרחיקה אותי מהנושא שלי

בנקודה מוקדמת בעלילה, הוא מבקר בדירתה של אגנס. היא מבקשת ממנו לקרוא   סיפור קצר שכתבה, ועל אף שהוא מודה (בפני עצמו) ש׳הוא היה בלי ספק יותר טוב מכל מה שכתבתי בעשר השנים האחרונות׳ הוא מתייחס אליו בביטול, כשאגנס שואלת אותו לדעתו. עד כדי-כך שהיא מיד קמה ומוחקת מהמחשב את הקובץ. 
מיד אח״כ יוצאים השניים לטיול רגלי בשכונה בה היא מתגוררת. לרגע קצר הוא מנסה ׳לצאת מתוך עצמו..׳ אך הוא מייד נכשל: ׳ניסיתי לתאר לעצמי איך זה להרגיש בבית ברחובות האלה, אבל לא הצלחתי.׳ 

למרות ההתחלה המהוססת הזו, המספר מתעשת מהר. הוא זונח את כתיבת הספר על רכבות הפאר והופך את אגנס לפרוייקט חלופי: 

׳תכתוב עליי סיפור״, אמרה, ״כדי שאדע מה אתה חושב עלי.״
״טוב,״ אמרתי, ״את תיוולדי מחדש מתוך ראשי כמו אתנה מראשו של זאוס, חכמה, יפה ולא מושגת.״ 

הפרוייקט הופך למעין גרסה עדכנית לפיגמליון. אלא שכאן, המספר איננו מבקש לשנות את אגנס או להפוך אותה למשהו שאיננה. במקום זאת, הוא מבקש להעלות אותה על הכתב ולהעניק לה חיים אחרים, חיים מקבילים:

עכשיו היתה אגנס יציר כפי. חשתי איך חירות הדמיון שבה זכיתי מחדש פורשת כנפיים

מובן ששטאם מבקש לפתח כאן מטאפורה, שממש כמו סיפור פיגמליון במיתולוגיה היוונית, מתייחסת לכוחו של הסופר אשר, כמו אל כל-יכול, יוצר משהו מכלום והורס את הכל במחי יד. אולם ממש כמו בסיפור הבריאה, דברים משתבשים ויוצאים משליטה. 

מאוחר יותר, יוצא זוג האוהבים לטיול ביער: 
אמרתי לאגנס שהיא נראית שונה מתמידוהיא אמרה שגזרה את הפוני שלהאחר-כך נאלצתי להחזיק אותה כדי שתוכל לגחון מעל האגן הקטן לבחון את דמותה במים.

לראשונה הבחנתי בגומות הרכות כפלומה שבצידי עיניה, בהתעגלות הסנטר והלחיים. הפנים כמכלול נראו לי זרים, מפחידים, ועם זאת כאילו ראיתי אותם עכשיו באופן אמיתי ובלתי אמצעי מתמיד. אף שלא נגעתי באגנס, היתה לי תחושת מאיימת, יפה ומשכרת כאחד, הרגשתי שאני עוטף אותה כעור שני, וחש פתאום את כל גופה קרוב אלי. 

המספר חש כיצד הכתיבה איננה מאפשרת לו לשלוט בחומר. שכן דמותה של אגנס חמקמקה מידי. משהו הולך לאיבוד בתהליך הכתיבה-את-אגנס. ישנו "כתם" מסויים, דבר-מה החומק מן הכותב/מתבונן. 

לאקאן מציג את ההכרה כמוגבלת, כאי-הכרה (meconnaissance). ה"מבט" אינו יכול להיות מובן על-ידי ההכרה, ולפיכך הוא נדחה ומומר בידי האשלייה של ראיית עצמך כרואה את עצמך. הסובייקט, שנידון להיפסדותו כמסמן באחר, מנסה להתאים את עצמו ל"מבט": בהבינו את עצמו כמי שהפך לנקודת-ההיעלמות של עצמו, עלול הסובייקט לבלבל את היפסדותו כמסמן עם כשלון אישי.

כפי שניתן להבין, הסוף איננו עליז במיוחד. אך במידת-מה צפוי. שמה לא הופך בהכרח את הקריאה באגנס לבנאלית, חלילה, שכן רמת הכתיבה של שטאם (והתרגום מגרמנית של רחל בר-חיים) גבוהים במיוחד. 

קריאה מומלצת.

תגובה 1:

  1. תודה על ההמלצה
    אכן יש לך עניין עם "המבט" :)

    השבמחק