יום שישי, 11 באוגוסט 2017

ג׳יימס בולדווין בישראל: על התקווה והיפוכה


A real writer is always shifting and changing and searching
James Baldwin

לפני כמה חודשים כתבתי פה על ספרו של הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין, Giovanni's Room שמתרחש בעיר פריס בשנות השישים של המאה-העשרים.

בולדווין עצמו עבר לגור בפריס בשנת 1948, כשמלאו לו 24 שנים, אחרי שהתיישב בניו-יורק במסעדה שידע שבעליה מסרבים שירות לשחורים, והתעמת עם המלצרית שסירבה לשרת אותו. הוא עזב את עיר הולדתו כדי להימלט מהגזענות האמריקאית - בריחה שהאמין שתציל את חייו, ותאפשר לו לכתוב.

בראיון עם כתב ה-Paris Review הוא מספר:

The conditions in this country to be a black writer was impossible [...] I knew what it meant to be white and I knew what it meant to be a nigger, and I knew what was going to happen to me. My luck was running out. I was going to go to jail, I was going to kill somebody or be killed. My best friend had committed suicide two years earlier, jumping off the George Washington Bridge [...] I had to get out of New York

הוא מוצא מפלט בפריס, אם כן. אך גם הבירה הצרפתית איננה מקבלת אותו בזרועות פתוחות:

When I arrived in Paris in 1948 I didn’t know a word of French. I didn’t know anyone and I didn’t want to know anyone. Later, when I’d encountered other Americans, I began to avoid them because they had more money than I did and I didn’t want to feel like a freeloader. The forty dollars I came with, I recall, lasted me two or three days


הקושי שבהתאקלמות בעיר החדשה, והבדידות שהוא חווה מצאו את דרכם לעלילה של ספרו חדרו של ג'ובאני, בו המספר, אמריקאי שחי בפריס בעוני ובבדידות, מוצא מפלט זמני בדירתו הקטנה של ג'ובאני, מאהב איטלקי צעיר ומבולבל בעצמו.


שנה לאחר שעבר לצרפת, בולדווין החל בעצמו לנהל רומן עם בחור שוויצרי  בשם לוסיאן הפרסברגר, שהיה צעיר ממנו בחמש שנים. משך תקופה קצרה הוא גר עם לוסיאן בלויקרבאד, עיירת מרחצאות וסקי בדרום-מערב שוויץ. הוא תיעד את החוויה - להיות האדם השחור היחיד בכפר קטן במרכז אירופה הלבנה - במאמר בשם Stranger in the Village (במאמר מוסגר אזכיר שהסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול כתב על ביקור בעיירה, שישים ומשהו שנים אחרי בולדווין, במאמר משלו באתר הניו-יורקר. לימים, המאמר מצא את דרכו לקובץ המאמרים המצוין Known and Strange Things עליו כתבתי פה.) 

***


במשך תשע השנים הראשונות של מגוריו בפריס, בולדווין עבד על שני הרומנים הראשונים שלו, Go Tell It the Mountain ו-Giovanni’s Room וכן קובץ המאמרים, Notes of a Native Son.




מאוחר יותר, החל משנות השבעים, הוא עשה לו בית קבע בדרום צרפת, אך לפני כן, בשנת 1961, בולדווין הספיק אף לבקר בארץ ישראל, כאורח של משרד החוץ, מסוג הטיולים המאורגנים האלה שמממנת המדינה מידי שנה לאנשי רוח ומובילי דעת קהל מהעולם הגדול (ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר ביקרו בישראל ב-1967..)

בולדווין ביקר נגב ובים המלח, וכן בכמה קיבוצים. אולם היו אלה הביקורים באתרים הקדושים לנצרות שהותירו בו רושם עז במיוחד. בולדווין גדל בצילו של אביו החורג, מטיף קשה יום, ובגיל 4 ניבה את ידו בתפקיד מטיף בכנסיה בברוקלין בעצמו. במכתבים ששלח מישראל לסוכן שלו בולדווין מספר כיצד נקשר הביקור באתרים ההיסטוריים האלה (הוא ביקר בנהר הירדן ובירושלים, בדרכים בהם הלכו ישו ויוחנן המטביל) עם שיר שאביו החורג היה שר: I want to be ready to walk in Jerusalem / Just like John. ההבטחה שהייתה טמונה בארץ הקדושה ניתנה לא רק לעם היהודי, אלא גם למיליוני נוצרים, ובולדווין קיווה למצוא בארץ ישראל משהו מההבטחה הזו, שמץ של תקווה.

לפני ביקורו בישראל, הזהות היהודית והקשר העמוק שלה לארץ התנ"ך הייתה בעיני רוחו של בולדווין קשורה לזהות שלו כאדם שחור, נוצרי. אך מה שראה בישראל הצליח בעיקר לדכדך אותו. מלוויו הצמודים המטירו עליו אינסוף דברי תעמולה שהיו אמורים לשכנעו בצדקת הדרך העברית. אך בכל אשר הלך הוא ראה הפרדה והכחשה, ואת ניצניה של משיחיות שעתידה להשתלט כליל על הנראטיב הציוני.

בתום הביקור הרשמי הוא הצליח להסתובב קצת בארץ ללא מלווה רשמי, אך הרושם הבסיסי שהתגבש אצלו לא השתנה. המכתבים ששלח לסוכן שלו הוסבו במאי 1963 למאמר קצר בשם Letters from a Journey שפורסם בכתב העת Harper's. במאמר הביע בעיקר דעות לא-מחמיאות על המדינה היהודית: אי-אפשר בימינו, כך כתב, לבנות חברה על בסיס של השתייכות דתית - מגדל הקלפים הזה יקרוס בשלב זו או אחר. ובמקום אחר כתב: people are trapped in history and history is trapped in them. כמה שהוא צדק.

מה היה חושב אילו ביקר בישראל היום? מה היה אומר על חומת ההפרדה שניצבת בירושלים כה סמוך לחומה העתיקה? מה היה אומר על רחובותיה של מזרח העיר שנותרו פחות או יותר כפי שהיו כשביקר בעיר לפני למעלה מיובל שנים, בעוד שמערב העיר השתנה כליל? מה היה אומר על העם היהודי החי בארץ-ישראל, ונאחז בקרקע כהבטחה מהתנ"ך ובתנ"ך כהבטחה מהאל, אותו אל אליו נשא את דרשותיו מכן המטיף בכנסייה של ברוקלין, בצעירותו?


בולדווין תכנן להמשיך מביקורו בישראל למסע ביבשת אפריקה, בתקווה למצוא בה המשך להבטחה שקיווה למצוא בארץ התנ"ך. קצה חוט שיוביל אותו למצב שיוכל להתיר את כדור הצמר הסבוך הזה שנקרא זהות. אך מכיוון שמצא במחוזותינו בעיקר אכזבה, החליט לשנות כיוון ולבקר באיסטנבול, שהפכה בעשור הבא לבית שלישי עבורו, אחרי ניו-יורק ופריס.

באיסטנבול הוא התקבל בזרועות פתוחות ע"י האינטליגנציה המקומית. בולדווין נמשך לגוונים הקוסמופוליטיים שאפיינו את העיר בשנות השישים והוא הרבה לשהות בעיר בעשור הבא. הוא עבד שם על ספרו Another Country ומצא שם את השקט ושלווה שהיו דרושים לו כדי להתרכז ביצירתו.

The world is our home so we carry the right to be ourselves wherever we go הוא כתב באותה תקופה, תוך שהוא מתחיל להפנים את דמותו החדשה של איש-ללא-ארץ, אדם חדש שאינו קשור לאדמה עליה נולד. אדם ששורשיו באוויר.

תגובה 1:

  1. נו נו ומה היה אומר על איסטנבול של היום? והאם היתה מקבלת אותו בזרועות פתוחות? אני מאוד מזדהה עם השאלה הגדולה של שייכות דומני יותר מאשר של זהות, שייכות לחברה שתקבל אותך כפי שאתה. אולי באמת לתקופה קצרה בעשורים 60-70-80, עוד היה אפשר לחלום על זה, אבל כפי שאנחנו רואים זו אשליה והולם מתכנס אל תוך חברות סגורות , גזעניות ומשוגעות.

    השבמחק