המקל והגזר

הפסקה הקצרה הזו לקוחה מתוך רומן הביכורים של הסופר הניגרי-אמריקאי הצעיר טג'ו קול,  Open City, ספר שהרביתי לכתוב עליו בבלוג הזה. הסצנה היא שיחה בין המספר, ג'וליוס, בן דמותו של הסופר, ופארוק, צעיר ממוצא מרוקאי שחי בבריסל ועובד בקפה אינטרנט באחד מרובעי מרכז העיר. 

השיחה מתקיימת במקום עבודתו של פארוק, שג'וליוס פוקד מידי יום בזמן חופשתו בבריסל כדי להתעדכן במיילים שלו. 

זו שיחה בין שני 'זרים.' אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בניו-יורק ושעורו השחור מבדיל אותו מרוב בני עירו, ומרוקאי שְׁחוּם־עור שאיננו מוצא את מקומו בחברה המערבית אליה היגר.

אולם ההבדל הניכר בין שני הזרים האלה הוא שבעוד שג'וליוס הוא פסיכיאטר שמצא את מקומו בחיק הממסד, פארוק הסטודנט חי בשולי החברה, במין גטו תרבותי (המעסיק שלו מרוקאי, חברו הטוב ביותר שלו גם הוא מרוקאי.) 

קצת אח"כ פארוק מוסיף:

Difference is never accepted. You are different, okay, but that difference is never seen as containing its own value. Difference as orientalist entertainment is allowed, but difference as its own intrinsic value, no. You can wait forever, and no one will give you that value

דבריו של פארוק מהדהדים את התיזה שטווה אדוארד סעיד בספרו הקאנוני, אוריינטליזם, לפיה המערב, שמגדיר את עצמו ביחס ל"מזרח", טיפח לאורך מאות שנים מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון, מסורת ששימשה בסופו של דבר הצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ואירופה.

לדידו של סעיד, האוריינטליסטים, חוקרי המזרח, פעלו מקדמת דנא לא לקידום של ידע, אלא לשימוש בידע כדי לבסס שליטה, באופן שיוביל לדיכויו של המזרח על ידי המערב.

הדיכוי הזה עדיין מתמשך, שם קול בפי אחת מהדמויות בספרו. ובאמת, לא הרבה מאוד השתנה מתחילת המאה העשרים, אז עוד היו מציגים בני שבט אפריקאים בכלובי גן חיות בפריז ובברלין, אטרקציה לעוברים ושבים.

המערב עדיין מתייחס לאַחֵר, לזר, לשׁוֹנֶה כאל קוריוז. חוקי הקולוניאליזם גרמו לכך שמיליוני מהגרים העתיקו את חייהם מארצות אפריקה למרכזי הערים הלבנות והשבעות של אירופה, אך על-פי רוב אלה לא הצליחו להשתלב במדינות אליהם היגרו ובחרו במקום זאת להתיישב בגטאות, ביברים עם תקרת זכוכית.

החשדנות וחוסר האמון שרווחו במאות ה-18 וה-19 מצאו את דרכם מאפריקה (לב המאפליה של קונרד) למרכז אירופה (קיני הצרעות של דעאש) והיא מוצאת לעיתים קרובות מפלט בשנאת זרים ובנהייה אחר מפלגות ימין קיצוני ומועמדים קולניים שמציעים פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.

בתחום התרבות, קולם של 'בני התשחורת' נשמע היום הרבה יותר מאי-פעם בעבר, אולם פעמים רבות הם נדמים מבויתים לגמרי, יותר 'לבנים' מהלבנים עצמם. 

אלה היו כמה מחשבות שעלו במוחי שעה שהאזנתי לנעימה בשם Fides Tua מתוך אלבומו האחרון של הפסנתרן התורכי, טיגראן המסיאן, An Ancient Observer.