לפתע סוזן

One cannot use the life to interpret the work. But one can use the work to interpret the life

Susan Sontag, Under the Sign of Saturn

Most of the people in this memoir are dead
Sigrid Nunez, Sempre Susan

בשנה האחרונה, יצא לי להיתקל לעיתים קרובות ברוחה של הסופרת ומסאית האמריקאית סוזן סונטג. אם על דפי מגזין הניו-יורקר, או בחנויות הספרים. בכל אשר הלכתי, היא היתה גם שם.

בסוף שנת 2019, כמה ימים אחרי שעבדכם הנאמן העלה את הרשימה הזו על ספרה של סונטג Regarding the Pain of Others ראתה בארה״ב אור אוטוביוגרפיה עבת כרס מאת בנג׳מין מוזר, המסכמת את חייה ומפעלה של סונטג.

אטלס, שהתעוררה סקרנותו לגבי סונטג, בחר לקרוא דווקא את ספרה של סיגריד נונז, Sempre Susan, כדי להתוודע יותר לדמותה של הסופרת האמריקאית שעשתה חייל כבר ב-1964, עם פרסום מאמרה, Notes on Camp.

סיגריד נונז היא סופרת אמריקאית ילידת ניו-יורק שהספיקה לפרסם שבעה רומנים (אף-אחד מהם לא תורגם לעברית, אם כי האחרון שבהם, The Friend, שזכה עד-כה ללא מעט הצלחה, נראה מועמד כמעט טבעי לתרגום..) 

הממואר הקצר שלפנינו, Sempre Susan (לפתע סוזן) ראה אור ב-2011, והוא מורכב מאינספור אנקדוטות ושברי זכרונות בני ארבעים ומשהו שנים (באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, נונז גרה עם סונטג ובנה דייויד בדירתם במנהטן במשך שנה, תחילה כאסיסטנטית של הסופרת המצליחה, ואח״כ כמאהבת של בנה..)

אין לספרה של נונז מבנה של ממש או חלוקה ברורה לפרקים או נושאים. לעיתים קרובות לא ברור כיצד הסופרת מצליחה לדווח במדויק על שיחות שניהלה ארבעים ומשהו שנים לפני פרסום הממואר (האם ניהלה בזמנו יומן? או שמא כתבה במחברת את תוכן שיחותיה עם סונטג? נונז אינה חושפת את מקורותיה..)

מה שבכל זאת מושך בקריאה בספרה של נונז הוא הנימה בה כתוב הספר.

על אף שהיא מתוודית כבר בתחילת מעשה על הערצתה לסונטג, ניכר בהמשך הקריאה שנונז כותבת על סונטג בנימה לא מבוטלת של סקפטיות. 

לא אחת היא מתארת אותה כאדם כוחני, קפריזי, מניפולטיבי, ילדותי.. למעשה, ספק אם היא באמת נזכרת בה בחיבה:

She was bitter. She was wrathful. She was mad at the world [...] she was the kind of person about whom other people say, You can’t win with her. 

ובמקום אחר היא פוסקת: 

I think her behaviour had everything to do with her fierce determination to make up for a youth she felt had been stolen from her.. 

[...]

In spite of her undeniable achievements, all the hard-won honours and well-deserved acclaim, a sense of failure clung to her like widow’s weeds. 

לא תמונה מחמיאה במיוחד..

***

לזכותה של נונז אציין שבניגוד לביוגרפיות רבות, שכופות על קוראיהן להשתתף יחד עם מחבריהן במסע של אלפי מילין (הביוגרפיה הדפיניטיבית של מרסל פרוסט עדיין מעלה אבק על אחד ממדפי הספרים של אטלס..) הממואר שלפנינו הוא ספר נגיש וקליל שמעודד קריאה במקום לדכאה. 

הקריאה ברומן..

A man listening to a story is in the company of the storyteller; even a man reading one shares this companionship. The reader of a novel, however, is isolated, more so than any other reader(For even the reader of a poem is ready to utter the words, for the benefit of the listener.) In this solitude of his, the reader of a novel seizes upon his material more jealously than anyone else. He is ready to make it completely his own, to devour it, as it were. Indeed, he destroys, he swallows up the material as the fire devours logs in the fireplace. The suspense which permeates the novel is very much like the draft which stimulates the flame in the fireplace and enlivens its play.

Walter Benjamin, Illuminations: Essays and Reflections

מסע בין חלום ומציאות

Life is a dream. ‘Tis waking that kills us

Virginia Woolf, Orlando 

We live as we dream - alone. While the dream disappears, the life continues painfully.
Joseph Conrad, Heart of Darkness

The trouble with dreaming is that we eventually wake up
Patti Smith, Year of the Monkey

שנת הקוף הוא השלישי בסדרת הממוארים של פטי סמית. קדמו לו Just Kids, שעסק בעיקר במערכת היחסים הסבוכה שהיתה לזמרת עם האמן רוברט מייפלטורפ, ו-M Train (ספר על כלום? אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם.) על שני הספרים כתבתי בבלוג הזה (כאן וכאן.)

Some dreams aren’t dreams of all, just another angle of physical reality

זהו הוא טקסט פחות נגיש משני ספרי הפרוזה הקודמים של פטי סמית. אין בו ציר של עלילה של ממש, או משהו שמאחד את הפרקים הקצרים שבו, מלבד אולי לכותרת הספר, שמרמזת על כך שהספר שלפנינו הוא לא פחות מיומן, שמתעד שנה בחייה של הזמרת ומשוררת המזדקנת. שנה של בדידות.

כמו M Train, שראה אור שלוש שנים לפניו, גם שנת הקוף הוא ראשית כל יומן מסע, אולם בניגוד לספר ההוא, בו תיארה סמית את מסעותיה ברחבי העולם, בשנת הקוף המסע שסמית עורכת הוא במהותו מסע מנטלי.

מסע בין חלום ומציאות. בין הכרה והזיה. מסע שנולד בעבקות ניסיון נואל לאתר משהו.. חמקמק:

Nothing is ever solved, Solving is an illusion. There are moments of spontaneous brightness, when the mind appears emancipated, but this is more epiphany