להבין את רוברט ואלזר

ז'ורז' פרק: לחשוב / לסווג (בצרפתית: Penser / Classer)

מה משמעות הלוכסן? 
מה בעצם, נשאל כאן? האם אני חושב לפני שאני מסווג? או שאני מסווג לפני שאני חושב? איך אני מסווג את מחשבותיי? איך אני חושב כשאני רוצה לסווג?

אם לחשוב משמעו לסווג, כך לפחות לפי ז'ורז' פרק, הרי שפעולת הקריאה מלווה בהכרח בסיווג מיידי של כל העובר תחת העינים. על כן החלוקה לז'אנרים ולתתי ז'אנרים, על מנת לנסות ולהבין, להכניע את מה שלעיתים אינו מתמסר בקלות.


מה אנחנו מבינים כשאנחנו קוראים בקובץ הסיפורים "איש שלא הבחין בשום דבר" מאת רוברט ואלזר? איזו הכנה יש לקריאה ב'מיקרוסקריפטים' של הסופר השוויצרי? האם הביוגרפיה של הסופר, שמביאה בקצרה בסוף האסופה עורכת הספר, נגה אלבלך, מספיקה? חיי הדלות, ההסתפקות במועט, הכניעה לשיגעון, העובדה שנערץ ע"י סופרים גדולים בני תקופתו, ובהם פרנץ קפקא, וולטר בנימין ואף הרמן הסה, אחריהם - מה מסבירות לנו 'עובדות' אלו על כתיבתו? על בחירתו במילה כזו או אחרת? על כתיבתו בסגנון כזה או אחר? 


ואשר לסיווג? איך נסווג את סיפוריו של ואלזר? סיפורים קצרצרים, לחלקם מוסר השכל חמקמק? מעשיות מודרניות? סיפורי אגדה? במה מועיל לנו הסיווג במקרה זה? איזה ערך מוסף יש לו, ומה הוא מחזיר לקריאה?


שאלות רבות, אנסה להשיב כשאני נשען חלקית על הגישה של ז'ורז' פרק.


הסיפורים הקצרים בקובץ זה מובאים מכל אורך ה'קריירה' הספרותית של ואלזר. אם זאת, הם אינם מסודרים באופן כרונולוגי, לפי סדר כתיבתם, אולי כדי להוכיח לקורא עד מה ניכר ה'סגנון' הספרותי של ואלזר בכל סיפוריו. ואכן יש דמיון גדול ביניהם.  


חוט השני בין כל הסיפורים: כתיבה אסוציאטיבית דחוסה, פרץ של מילים הגובל בהיסטריה ונטייה כמעט בלתי נמנעת לשנות נושא בכל פסקה ופסקה. 


הנה ניסיון לסווג כדי להבין: כמו קובץ הסיפורים 'דבלינאים' מאת ג'יימס ג'ויס האירי, בן תקופתו של ואלזר, שמתחלק לארבע קטגוריות (Childhood, Adolescence, Maturity, Public life), ניתן לסווג את הסיפורים ב"איש שלא הבחין בשום דבר" באופן דומה:


ראשית, חיבורים ילדותיים לכאורה, בהם מרביץ המספר את משנתו הזעיר-בורגנית בקוראיו. לעיתים באכזריות:


עני הוא מי שבא לבית הספר במעיל קרוע. מי ינסה להכחיש זאת? בכיתתנו כמה נערים עניים. בגדיהם בלויים, כפות ידיהם קפואות, פניהם מלוכלכות וכעורות ונימוסיהם קלוקלים. המורה נוהג בהם בגסות רבה מאשר בנו, והצדק איתו. (מתוך הסיפור "עוני")


אח"כ סיפורי 'נערות', המתאפיינים לעיתים בנאיביות:
לבני תרבות הנימוס הוא עונג, ועל פי מידת נימוסו וטיב נימוסיו נגלית לעינינו מהותו של אדם כבבואה המשתקפת בראי. כמה נורא היה אילו חלפו הבריות זה על פני זה בלא לברך לשלום, או אילולי נדרש אדם להסיר את כובעו בכניסתו לחדר, או אילו היית רשאי להפנות גב להורים ולמורים שעה שהם מדברים אליך. (מתוך הסיפור "נימוס")


ה'בגרות', לעומת זאת, מתאפיינת בהתפכחות:
כיתתנו היא העולם המצומצם, המוקטן. הרי בקרב שלושים איש יכולים וודאי להתקיים כל הרגשות והתשוקות כמו בקרב שלושים אלף. אהבה ושנאה, רדיפת כבוד ותאוות נקם, אופי אצילי ושפל ממלאים תפקיד חשוב בינינו [...] כזה הוא עולמנו הקטן. המורה הוא כמו דמות מן העולם האחר, הגדול. אבל הוא איש קטן מכדי שייראה לנו גדול. (מתוך הסיפור "הכיתה")

ולבסוף סיפורי "חיי הציבור", המתאפיינים בהשלמה והפנמה:

באתי לעולם ביום זה־וזה, גדלתי במקום כזה־וכזה, הלכתי לבית הספר כמו שצריך, המקצוע שלי הוא זה־וזה, קוראים לי כך־וכך, ואני לא חושב הרבה. מבחינת המין אני גבר, מבחינת המדינה אני אזרח טוב, ומבחינת המעמד אני בא ממשפחה טובה. אני חבר חביב, שקט ומסודר בחברה האנושית, מה שקוראים אזרח טוב, אוהב לשתות בנחת את כוס הבירה שלי, ולא חושב הרבה. מובן מאליו שאני אוהב לאכול טוב, ומובן גם שרעיונות רחוקים ממני. מחשבה מחודדת רחוקה ממני לגמרי; דעות רחוקות ממני לחלוטין, ולכן אני אזרח טוב, כי אזרח טוב לא חושב הרבה. אזרח טוב אוכל את האוכל שלו, וזהו זה! (מתוך הסיפור "וזהו זה" הפותח את קובץ הסיפורים)



מחוץ לשבלונה החשיבתית (חשיבה לצורך סיווג וקיטלוג, קיטלוג וסיווג לצורך חשיבה והבנה) שהצעתי לעיל ישנם כמובן מקרים רבים יוצאי דופן בין סיפוריו של ואלזר. הטקסט אינו מתמסר כה בקלות, ואולי זה סימן ראשוני לכתיבה 'גדולה': שאיננה נכנעת בקלות לניסיונותינו לקפלה, לקטלגה, לקפד ראשה.


אם קראתם עד כה זכיתם באי-אלו טעימות מן המעדנים המעטרים את קובץ הסיפורים של ואלזר. כעת לכו וקיראו בספר בעצמכם, והביאו ממחשבותיכם וקביעותיכם הנה חזרה.