יום שבת, 13 בינואר 2018

תשוקה למסעות


I long to journey endlessly, always in search of something new. Always alert 

Enrique Vila- Matas  


כמה שבועות לאחר מעברינו לברלין, קניתי באופן ספונטני את הספר 36Hours שראה אור כשיתוף פעולה בין הוצאת Taschen והניו-יורק טיימז. הספר עב-הכרס מפרט 125 טיולים קצרים של כ-36 שעות בערי אירופה ומיועד, ככל הנראה, לטַיָּל הספונטני. 125 מתכונים זריזים שנועדו להשביע איזושהי תשוקה למסעות.

כפי שניתן לצפות, המעבר לעיר הבירה הגרמנית, הממוקמת פחות-או-יותר במרכז אירופה, הוליד הרבה ציפיות לטיולי סופשבוע זולים וספונטניים ברחבי אירופה. 

המציאות היתה קצת רחוקה מהחלום.

חיי היומיום נכנסו מהר מאוד למסלול של שיגרה. הריון ולידה הגבילו קצת את חופש התנועה. ומעט הנסיעות שכן יזמנו היו למולדתנו הרחוקה (כן, הספקנו לבלות שני לילות בפראג, וארבעה לילות באיטליה בקיץ 2016, אך בגרמניה עצמה כמעט ולא תיירנו..) 

***

יש אנשים שמבלים חלק ניכר מזמנם בנסיעות ברחבי העולם. 

בקובץ המאמרים של טג׳ו קול, Known and Strange Things, מתאר הסופר הניגרי-אמריקאי מִסְפָּר לא מבוטל של נסיעות שערך בין השנים 2010-2015 בריבי ארה״ב ולמדינות שונות כמו ישראל, דרום-אפריקה, בשוויץ ובברזיל.

עבור קול, סופר ועיתונאי בכל רגישות פוליטית וחברתית, פעמים רבות הביקורים במקומות חדשים טעונים מאוד. כפי שהמאמרים על ישראל, דרום-אפריקה, וברזיל.

באחד המאמרים, Brazilian Earth, מתאר קול ביקור ראשון שערך בעיר הבירה, ריו דה-ז׳נרו. מרגע הנחיתה הוא חווה תחושה מוזרה של אליאנציה בתור אדם שחור במדינה שאחוז לא מבוטל מאוכלוסייתה כהי עור (למעשה, בניגוד לארה״ב בה שיעור השחורים לא עולה על 10% מכלל האוכלוסיה, בברזיל מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 מעיד שמרבית מתושבי המדינה אינם לבנים.)

באחד מסיוריו בעיר הוא נתקל ביריד-רחוב ברוכל בשם אל חאג׳, אדם ממוצא סנגלי שחי בברזיל כבר 12 שנים. אל חאג׳ מתאר לו מציאות די קשה לאנשים שחורים בברזיל. 

קול מדוכדך מביקורו בעיר הבירה הברזילאית. הרקע לדכדוך מתברר במהרה: מרבית השחורים שחיים בברזיל כיום הם צאצאים של עבדים שהובאו מניגריה, ארץ הולדת הוריו של קול, וכן המדינה בה העביר את כל שנות ילדותו ונעוריו.

This country is the site of some trauma to which I am related, a trauma the memory of which catches me at sudden moments ... A blood knot ties each of us to ancient acts of violence. I am unhappy and at home

בהקשר זה, קשה שלא לקרוא את צמד המילים at home ללא נימה בלתי-מבוטלת של ציניות. הבית של קול, ארה״ב, הוא מקום רדוף-רוחות. הגזענות היא דבר שבנורמה, וההפרדה בין לבנים ושחורים מורגשת בכל 

The place at which we arrive after crossing the world is a surprising version of home ... What has us setting off to distant destinations in the first place? 

שאלה טובה..

***

Stations and ports, these are my passion
Stefan Zweig

שטפן צוויג, שהיה למוד מסעות, מצא את מותו באותה ברזיל בה ביקר טג׳ו קול, בשנת 1942, במושבה גרמנית קטנה במדינת ריו דה-ז׳נרו.

הסופר, ביוגרף עיתונאי ומחזאי האוסטרי, שכתב כמה עשרות ספרים בחייו, בילה את רוב שנותיו בנסיעות. שנים אחרי מותו לוכדו כמה עשרות מאמרים קצרים שכתב לכדי ספר בשם Journeys (מסעות.)

הדרך שמתוארת במסעות מתחילה באימפריה האוסטרו-הונגרית של שנות נעוריו של צוויג, דרך שנות מלחמת-העולם הראשונה והתוהו ובוהו של אחריתה, ומסתיימת בעלייתם של הנאצים לשלטון, ותחילת משטר הטרור והרדיפה (צוויג תיעד את הלך הרוח שרווח באירופה בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה-העשרים בספרו העולם של אתמול, שסיים לכתוב יום לפני שהתאבד.) 

When I am on a journey, all ties suddenly fall away. I feel myself quite unburdened, disconnected, free... There is something in it marvellously uplifting and invigorating. Whole past epochs suddenly return: nothing is lost, everything still full of inception, enticement

עבור צוויג, הנסיעות מעיר לעיר היו הכרח תרבותי וכן תרופה לתחושת הדיכאון שהתשלטה עליו לאחר שחי במקום אחד זמן רב מדי. הוא בילה את רוב שנות חייו הבוגרים בנסיעה ברכבת בין מדינות מרכז אירופה, בביקור של סופרים וחברים.

באיפר שבצפון בלגיה, העיר שסמוך לה ניטשו הקרבות הקשים ביותר של מלחמת-העולם הראשונה, נהרגו כמיליון בני אדם מיותר מ-15 מדינות שונות. צוויג ביקר בעיר ב-1928, כעשר שנים לאחר שדעכה האש, ונוכח לראות שהעיר הפכה כעת ליעד תיירותי מבוקש:

Presently the name of Ypres, the ville martyre, shouts from all the posters, from Lille to Ostend, from Ostend to Antwerp, and far into Holland. Organised tours, excursion by automobile, individually tailored visits; it’s a veritable bidding war. Every day some ten thousand people (perhaps more!) come to pass a few hours here: Ypres has become Belgium’s star attraction

החל מ-1934 נשאו נסיעותיו של צוויג אופי אחר לגמרי: לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא הפך לסופר יהודי גולה. הוא שב לעיר הקיט אוסטנד שבבלגיה בקיץ 1936, שם בילה בין השאר עם הסופר היהודי יוזף רות. אח״כ נסע לאנגליה ומשם לארה"ב.

לנסיעתו האחרונה, בחר בברזיל, בה התאבד יחד עם אשתו ב-1942.

בברזיל הוא הרגיש שהגיע ליעדו האחרון, שתמו מסעותיו. במכתב שכתב לחבר כמה ימים לפני שהתאבד, כתב צוויג:

My inner crisis consists in that I am not able to identify myself with the me of passport, the self of exile

ובמכתב שהשאיר לפני שהתאבד, כתב:

The world of my own language sank and was lost to me and my spiritual homeland, Europe, destroyed itself

***

כשאודיסאוס שב לאיתקה בירתו, אחרי 20 שנים של מסעות, הוא מגלה שארמונו נשדד ונחרב. אשתו מחוזרת ע״י אויביו, ונגד בנו נרקם קשר לחסלו. לבוש כקבצן, הוא נתקל בילד קטן, שאיננו אלא האלה אתנה. והוא מספר לה: ׳איתקה? כן, נדמה לי ששמעתי על איתקה. והנה עכשיו הגעתי לכאן בעצמי.׳ 

המלך ששב ממסעותיו איננו מזהה עוד את ממלכתו. 

2 comments:

  1. גם אני מקנאה באנשים שמבלים מרבית זמנם בטיולים וברישומים על כך...
    כיף שאתה חוזר לקול כל הזמן

    השבמחק
  2. אני שונא נסיעות, שונא תחושת זרות וכנראה מזלי הוא שאתה גר בברלין. קול חושב שהכל בגלל שהוא שחור צוויג בגלל יהדות אני שמתי הכל על החיך השסוע אבל גיליתי שזה הכל שטויות זה משהו דפוק ב DNA.

    השבמחק