יום שבת, 6 בינואר 2018

רחוק מהבית


את קובץ המאמרים של הסופר ה ניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, רכשתי כמעט לפני שנה, וגם הקדשתי לו כמה פוסטים, אך למען האמת קראתי רק מתי-מעט מ-54 המאמרים שפורסמו בספר. עד לאחרונה. 

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. התעמקתי בכמה מאמרים והתקדמתי בתוך הספר עד שנתקלתי במאמר בשם Far Away From Here, שפורסם לראשונה בעיתון ה-New-York Times בספטמבר 2015.

המאמר הוזמן מקול ששהה אותה תקופה בציריך, אחרי שזכה במלגה מטעם ה-Literaturhaus השוויצרי, שכללה לינה וכלכלה לתקופה של שישה חודשים.

קול התכוון לנצל את התקופה לכתיבה על לאגוס שבניגריה, העִיר בה בילה את כל שנות ילדותו ורוב שנות נעוריו. אך הוא מצא את עצמו מתרחק משולחן הכתיבה. הנוף שנשקף מחלון דירתו החדשה זימן אותו והוא לא יכול אלא להיענות לקריאה:

I was familiar with the extremes of city life: the crowds, the traffic, the energy, the crime. But nature’s extremes, of violent weather or vertiginous terrain, were unknown to me. Those mountains, visible from my desk, were faint and blue in the distance, not particularly imposing. But already they beckoned

יחד עם המצלמה שלו (קול הוא צלם חובב. על כריכת הספר דברים מוכרים ומוזרים קובצו יחדיו כמה תמונות שצילם בשוויץ ובאפריקה. ואילו Blind Spot, ספר שכולל מעל למאה צילומים שלו, לצד טקסטים קצרים שכתב, ראה אור בחודש יולי בשנה שעברה) הוא החל לתור את שוויץ לאורכה ולרוחבה.

עבור הטַיָּל-קול, השיטוט הוא פעולה שכלתנית. הרגלים צועדות, לעיתים אתה נעזר בידים כדי לטפס או להיאחז במשהו. אך המוֹחַ לא מפסיק אף-פעם לעבוד. הוא כל הזמן מעבד נתונים, משער הַשְׁעָרָות, מנסח הצהרות.

I had a notion: If I could understand the mountains, I could understand the country


***

קול נושא עימו אישזהו מִטְעָן כשהוא עובר לגור בשוויץ. מטען שלא ניתן להתעלם ממנו: 

Switzerland: The place comes with an easy set of mental associations. But I suspected there was more to it than its reputation for calendar-pretty landscapes, secretive bankers and regular trains

ומאוחר יותר, בעת סיור בעיירת הספא לויקרבאד, הוא נזכר בסופר האפרו-אמריקאי ג׳יימס בולדווין, ששהה גם הוא בעיירה בשנות החמישים של המאה-העשרים:

James Baldwin wintered in Leukerbad in the 1950s. Later he would write, ‘‘From all available evidence no black man had ever set foot in this tiny Swiss village before I came’’

הנוף כמעט אף-פעם לא נֵיטְרָלִי

נקודת ההתחלה של קול בשוויץ היא של תחושה זָרוּת  אמריקאי ממוצא ניגרי, ושחור. הוא גר במקום זר, אך הוא מנסה לזהות בו משהו מֻכָּר

בעל-כרחו הוא מוצא את עצמו מתעמת עם שאלות של שייכות וגעגועים. געגועים במובן של כמיהה לשוב למקום מֻכָּר, לאזור של נוחות בו הגוף לא מרגיש זר.  

אך מהי אותה כמיהה? מה המשמעות של תחושת זרות וחוסר-שייכות במקום אחד, ומאידך הִתְאַוּוּת למקום אחר?

The German word for homesickness is heimweh. Legend has it that Swiss mercenaries from the 15th century onward, dispersed throughout Europe to fight foreign wars, were hardy soldiers susceptible to few weaknesses. But they missed home with a deranging intensity, longing for the high elevation of their cantons, their clear lakes, their protective peaks. This feeling they called, in their Swiss German, heimweh. The intense psychosomatic disorder was first treated in 1688 by the Swiss physician Johannes Hofer, who also gave it the Greek name ‘‘nostalgia.’’ It entered the English language in the late 18th century as ‘‘homesickness.’’ 


מעניין שקול מתייחס לתחושת הגעגועים-הביתה כהפרעה פסיכוסומטית חמורה, משהו שמפריע להתנהלות היומיומית. משבש את ההלך התקין של החיים. 

אך למה בעצם אנו מתגעגעים כשאנו ׳מתגעגים הביתה׳? 

The term ‘‘at home’’ describes both a location and a state of being. You can stay at home or feel at home, and often those two notions coincide. But what about when they don’t?  

I never felt Swiss. I never felt like moving to Switzerland. The appeal was all in the awayness of it, the estrangement that one could count on.


אני מזדהה מאוד עם ההצהרה הזו. לפני למעלה משנתיים עברתי עם משפחתי לגור בברלין. זה לא היה מעבר מתוכנן. לא תכננו אף-פעם לגור בבירה הגרמנית, או בכל עיר אחרת בגרמניה. אולם ממש כמו קול גם אני קיבלתי הצעה שהיתה טובה מידי כדי לסרב לה. ומשנעניתי לה, הייתי צריך ללמוד ולחיות עם המשמעות שלה. לאט לאט.

זהו תהליך מאוד שכלתני. פעמים רבות אני מסתכל סביבי ושואל את עצמי: ׳מה אני בעצם עושה פה?׳ או ׳מה לי ולמקום הזה?׳ 

מצד שני, כשאני מבקר בישראל עולות אצלי פעמים תכופות אותן שאלות בדיוק..

אני לא מתגעגע לישראל. אין בי טיפה אחת של ׳געגועים-הביתה׳. אני חי בגרמניה היום לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשִּׂנְאַת הָמָן.

כנגד הגעגועים-הביתה מציב קול דַּחַף שני. הפוף. 

Heimweh, having been absorbed into standard German, acquired an antonym, fernweh. Fernweh is a longing to be away from home, a desire to be in faraway places. Fernweh is similar to wanderlust but, like heimweh, has a sickish, melancholy tinge. Wanderlust is rooted in the German Romantic tradition and is strongly tied to walking out in, nature. Think of Caspar David Friedrich’s paintings of a lone hiker in spectacular landscapes, communing with the overwhelming greatness and intricacy of nature. Fernweh is a bit more imprecise. One simply wishes to be far away. Fernweh: the syllables sigh 


Fernwehאתה פשוט רוצה להיות רחוק. כל מקום אחר עדיף על הבית. כל מקום חדש עדיף על המקום המֻכָּר.

***

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. אתה לוקח איתך ספר לנסיעה כדי למלא חלל ריק. כדי להרוג זמן. כדי להמשיך ולהאזין למישהו שהתרגלת לקולו. כדי שיהיה עימך משהו מֻכָּר במקום זר. 

2 comments:

  1. נפלא!
    נדמה לי שכבר היה לך דיון על געגועים, זרות, וחיפוש איזור נוחות. זה מעניין
    אגב, אני עוקבת אחרי קול באינסטגרם, ולצילומים שלו אופי מיוחד.

    השבמחק
  2. נו באמת,מי יכול להרגיש בבית בשוויץ שהסופר הכי חשוב שלהם הוא בכלל בן לאמא הודית. וההרים של שוויץ מקסימום יכולים להכיל את דמותה של היידי הבלונדית. אבל לגבי דיון הגעגועים הביתה. זה מעניין. במשך כל חיי, רק הכניסה להרי ירושלים, בשער הגיא גרם לי לתחושת החזרתי הביתה ומאז שעזבתי את ירושלים, לאחר שנים ספורות אבדה התחושה כליל ולא חזרה גם לשום מקום אחר, שהוא נוף שאני חש בו בבית. מיותר לציין שגם לזמן מסוים חשתי אובדן אבל עד מהרה חלפה תחושת העצבות והיום נופי הטבע נדמים בעיניי משמים ואף מעוררים בחילה קלה.

    השבמחק