סיכום שנה - 2017

‏סוף השנה האזרחית היא הזדמנות טובה לסכם את שנים-עשר החודשים האחרונים בכל מה שקשור לענייני קריאה וכתיבה, ולהביט קדימה אל השנה הבאה ואל כל מה שהיא עשויה להביא. 

הקריאה, כתבתי פה השנה, היא ניסיון לשקוע בתוך עולם אחר מזה שבו אתה חי פה ועכשיו. 

‏אך הרבה פעמים אנו שוכחים שהקריאה, היכולת לשקוע בספר שמעניין אותנו באמת, מחייבת בה-בעת גם התעלמות מהסובב אותך, או הַשְׁקָטָה של רעשי הסביבה לרמה כ״כ נמוכה עד שהם אינם מפריעים להתקדמות אל תוך עולם וירטואלי לגמרי, שהזֵכֶר היחיד לדבר-קיומו הוא בסימנים השחורים שכתובים על גבי דפי נייר לבנים (בהקשר הזה, הקריאה בשירה ובספרות, כמו הצפייה במחזות תיאטרון עוד מימי יוון העתיקה, קדמו להמצאת המציאות הדיגיטלית-וירטואלית באלפי שנים..)

***

מה בכל-זאת קראתי השנה? לטובת אי-אלו ספרים וסופרים הקרבתי שעות מציאות כה רבות ויקרות? 

לא מעט הרגלי קריאה (רעים?) שסחבתי עימי שנים הופרו השנה. 

פחות ספרים הושארו עם סימניה נעוצה בליבם, וכמה ספרים שכן מצאו עצמם במצב זה לזמן מה - שבתי וקראתי עד לסופם, מה שהיה קורה במקרים נדירים בלבד בשנים קודמות..

עוד שינוי מרענן: השנה יזמתי קריאה מחודשת בשלושה ספרים שקראתי בשנים קודמות: הרומן Open City מאת הסופר האמריקאי-ניגרי טג׳ו קול; Nevermind מאת הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין - הכרך הראשון בחמישיית David Melrose עליה כתבתי בכמה הזדמנויות פה בעבר; וכן The Following Story מאת הסופר ההולנדי קס נוטבום.

היו גם כמה ספרים שקראתי השנה אך לא כתבתי עליהם כאן.. לא נמצאו הזמן או הזוית לכתוב עליהם. 

היו אלה קובץ הסיפורים דבלינאים מאת הסופר האירי ג׳יימס ג׳ויס, שחלק קטן מסיפוריו כבר קראתי בזמן לימודיי האוניברסיטאים; קובץ סיפורים קצרים,The Angel Esmeralda, מאת הסופר האמריקאי דון דלילו שמצאתי ברחוב לא רחוק מביתי בברלין (לברלינאים יש הרגל מבורך להניח בכניסה לבניין בו הם גרים ערימוצת של ספרים שאינם רוצים עוד, בד״כ בעקבות מעבר לדירה חדשה או סידור הדירה הנוכחית..); וכן שליש מרומן מעניין, השימוש השביעי של השפה, מאת הסופר הצרפתי לורן בינה, שהקדיש למותו המסתורי של התאורטיקן הצרפתי רולאן בארת את מלוא היריעה..

***

48 פוסטים כתבתי השנה, על פחות-או-יותר אותו מספר ספרים. במבט לאחור, התפלאתי לגלות שמרבית הספרים שקראתי השנה נכתבו ע״י סופרים אמריקאים - עשרה במספר. אחריהם באו הבריטים עם שבעה. הצרפתים והגרמנים זכו לשני נציגים בלבד. וההולנדים, הספרדים, השוודים והתורכים לאחד כל-אחד.

אה כן, היתה גם מקסיקנית אחת.

מבחינת הפופולריות, הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד (עליו כתבתי ככל הנראה יותר מכל סופר אחר בבלוג הזה..) וטג׳ו קול, שכבר הוזכר לעיל, מובילים עם שלושה ספרים כ״א.

ממש כבשנים עברו, גם השנה מרבית הספרים שקראתי נכתבו ע״י סופרים גברים (בעיקר לבנים) אך שמחתי להיווכח שגם נמצא מקום לכמה סופרות (בעיקר לבנות) על מדפיי הספריה הברלינאית שלי.

למעשה, אקדים ואומר שהספר הטוב ביותר שקראתי השנה נכתב ע״י אישה.

***

קצת על תהליך הבחירה.

כדי לנסות ולגבש החלטה, מי מהספרים שקראתי השנה היה הטוב ביותר, צמצמתי את הרשימה לחמישה-עשר שהיו הטובים ביותר בעיני. אחר-כך התחלתי לשנות את מיקומי הספרים ברשימה, מי לקראת תחילתה ומי לקראת סופה, לפי הרושם הכללי שהותירו עליי.

אחד הקריטריונים המרכזיים בבחירת הספר הטוב ביותר, או לפחות השלושה הטובים ביותר, הוא אפקט החדשנות  שהותיר הספר או יוצאות-הדופן שלו (ייסלחו קוראיי על העילגות שבתיאור..)

ספר יוצא דופן חובה עליו, בעיני לפחות, שיעמוד כמעט בפני עצמו בנוף הספרות הכללי בכלל וזה שאני נוהג לקרוא בפרט.

יש חשיבות גדולה גם בעיניי לכך שאפקט החדשנות הזה יוותר פחות או יותר זהה לאורך זמן. כלומר שהרושם הראשוני שהותיר עליי הספר לא ייתנדף כמה שבועות או חודשים לאחר הקריאה בו, ולשמע שם הספר או הסופר לא אמשוך בכתפיי; רוצה לומר ׳טוב, נו, קראנו את זה כבר.. המשכנו הלאה..׳

***

אם כן ללא דיחוי נוסף, אלה היו הספרים הטובים ביותר השנה:

A Field Guide to Getting Lost מאת הסופרת, תאורטיקנית ואקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט, היה מבחינתי תגלית אמיתית. הספר המיוחד הזה, שראה אור בשנת 2005, וכתבתי עליו פה, הוא קובץ של מאמרים אוטוביוגרפיים שעוסקים בחיפוש, באובדן, בזהות ובמקום. 

סולניט מתארת בספרה מסע. מסע לגילוי-עצמי׳ אם תרצו, אך זהו איננו עוד ׳מדריך׳ או Self-Help Guide. למעשה, קשה מאוד ׳לשים את האצבע׳ על הספר. קשה מאוד לענות לשאלה ה(לעיתים) מתבקשת: במה עוסק הספר. וכאן כנראה גם ערכו  של הספר הנדיר הזה.

יש בכתיבתה של סולניט חיוניות ומיידיות שקשה לפספס. זו קריאה להעריך דברים מחדש, לשקול את משקלם האמיתי של ה׳יש׳ וה׳אין׳ בחיינו ובתרבות שסובבת אותנו. פעמים רבות במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מתפעל מיכולות הניתוח שלה ומהמבט החודרני שהיא מביאה לתובנות העמוקות שלה. 

***

בחרתי בספרו של סוון לינדקוויסט בזכות סגנונו - ספר היסטוריה המשלב אלמנטים אוטוביוגרפיים - אך גם בזכות חדשנותו: Exterminate All the Brutes הוא הספר הראשון שקישר בין רדיפתם והשמדתם של השחורים באפריקה להשמדתם של היהודים והצוענים ע״י הגרמנים בתקופת מלחה״ע השניה.

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר סהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה - מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) ועל מלאכת ההשמדה הנאצית, שהיא כידוע פועל יוצא ישיר שלה.

קשה לתאר כמה הספר הזה, שראה אור ב-1992 ובינתיים הופיע גם בתרגום עברי - יוצא דופן בנוף הספרותי העולמי. אני מקווה שסגנונו הייחודי של לינדקוויסט עבר גם לתרגום העברי שראה אור השנה.

***

על ספרה של הזמרת ומשוררת פטי סמית M Train שראה אור ב-2015 כתבתי פה. 

בחרתי בו כאחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה בעיקר בזכות הכֵּנוּת והאנושיות שניכרים כמעט בכל עמוד מעמודי הספר.

באופן מפתיע, נקודת המוצא של הספר היא הניסיון לכתוב על כלום, או לכל היותר להשתחרר מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודרים.' ואכן, לעיתים קרובות נדמה שהממואר היפה הזה כמעט חף מיומרות ספרותיות או אחרות.

מה בכל זאת יש בספר הזיכרונות הזה בו מתארת סמית מסעות שערכה במשך כמה עשורים באירופה ובדרום אמריקה, באסיה ובארה״ב? זהו סוג של חשבון נפש, דיאלוג של הסופרת עם עצמה (במידה מסוימת כל ספר אוטוביוגראפי הוא כזה..) אך מעל הכל, יש בספר הזה ניסיון להתמודד עם רוחות העבר, תוך כדי מסע ברכבת הזכרונות - Memory Train - מסע שנע לעיתים תכופות סביב תחושה קשה של בדידות ותּוּגָה - Melancholy Train.

***

נותרו עוד שנים-עשר ספרים, אך מי מהם היה הטוב ביותר? קשה להחליט על הספר הבא.. אנסה בכל-זאת.

את Nevermind מאת אדוארד סנט-אוביין קראתי בפעם השניה השנה. הקריאה השנייה דמתה לצפייה בסרט אימה שכבר ראית: אתה חצי-מצפה חצי-ממתין לרגע השיא, כשהרוצח יפתיע את הנערה חסרת האונים. אולם גם כשרגע זה סופסוף מגיע, אתה קופץ במושבך, כאילו תפס אותך לא מוכן.

גם הנובלה The Driver's Seat מאת מיוריאל ספארק איננה נעדרת מימד של אימה. הקורא שיסכין להתוודע לספר הזה יימצא עצמו שותף בעל-כורחו למסע פרוע של השמדה עצמית ומודעת, מסע של הרס שערכו האמנותי לא ייעלם אף מן הביקורתיים שבקוראים.

גם את Open City של טג׳ו קול קראתי בפעם השניה השנה, והקדשתי לקריאה המחודשת כשלושה פוסטים. זהו רומן של מפגשים, בו בא המספר בחשבון עם עברה הקולוניאלי של ניו-יורק, עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

***

ועוד כמה ראויים לציון:

קובץ המסות On the Natural History of Destruction ויומן המסע Rings of Saturn מאת וו.ג.זבאלד הם שני ספרים שונים בתכלית, אך בשניהם יש ניסיון להתמודד עם העבר, ועם ההרס שמותיר אחריו בן האדם בכל אשר יילך.

את יומני ברלין מאת הסופר השוויצרי מקס פריש קראתי ממש לאחרונה וגיליתי בהם צוהר מרתק אל עברה של העיר שבה אני חי.

Confabulations מאת מבקר האמנות הבריטי ג׳ון ברג׳ר הוא ספרון קטן שניתן לקרוא כמניפסט נגד האדישות, או נגד השיכחה, כקריאה למחאה או להתנערות מהסדר הקיים.


The Weird and the Eerie מאת מארק פישר הוא קובץ מאמרים מעניין בו סוקר מבקר התרבות שהלך לעולמו השנה מנעד רחב של ספרים, יצירות קולנוע או אלבומים בניסיון לאתר את ההבדל החמקמק בין המוזר והמְשֻׁנֶּה.

***

ולא נשכח גם את:

The Flaneur מאת אדמונד וייט. - שיטוט בנישות החבויות של פריס

אגנס מאת פטר שטאם - על כוחו של המבט (הגברי)

Three Stories מאת אלן בנט, הסופר הבריטי שמסתמן כאחרון המגדלורים

Villa Triste מאת זוכה פרס נובל הצרפתי פטריק מודיאנו, וGiovanni's Room מאת הסופר האמריקאי ג׳יימס בולדווין- שני סיפורים של אהבה ומוות שמתרחשים, ממש במקרה, בצרפת

ואחרון חביב, הרומן Madonna in a Fur Coat מאת הסופר התורכי סבחטין עלי