יום חמישי, 25 ביוני 2009

Fiction, מבודד או מקרב


בספרו של פיליפ רות, Exit Ghost, שם הסופר בפי אחת מדמויות ספרו נאום ארוך בגנות ביקורת הספרות או בכלל, נגד כל אינטרפטציה של ספרות, אפילו אם היא נעשית תוך כדי שיחה אגבית בין שני אנשים. על הספרות להיוותר אוטונומית, מפציר בנו רות, ואל לנו לנתחה יתר על המידה, להפוך אותה לאובייקט אובר-אנליטי, או בקצרה, לעקרה ממשמעותה המקורית, הנסתרת.

מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין הוא מהלך מנוגד לטרוניה של רות. בבסיסו, זהו עוד ממתק הוליוודי שמשתמש בספרות כתירוץ, או כמשל.

זהו בראשונה משל על יחסים, בין אדם ואדם, ובין אדם לעצמו. הספרים של ג'יין אוסטין, שגיבורות הספר/סרט (הסופרת, קרן ג'וי פאולר, סיפקה לנו גם גיבור אחד, לרפואה, על אף שהוא מתואר כעוף מוזר במשך רוב הספר/סרט) דשות בהן הלוך ושוב, משמשים כרקע לדרמות אנושיות הרות גורל, אך בעיקר בנאליות: אחת נפרדת מבעלה, שבגד בה, אך היא ממשיכה לאהוב אותו; שניה לא מסוגלת להתחייב, אף כשהגבר המושלם ניתב מולה; שלישית, מורה לצרפתית בתיכון, מתחבטת אם לנהל רומן עם אחד מתלמידיה, ולבסוף בוחרת שלא, וחוזרת מייד לחיקו הבטוח של בעלה.

אם תרצו, גיבורות "מועדון הקריאה" הן מעין מקבילות מודרניות לגיבורות ספריה של אוסטין, שגם הן התמודדו בעיקר עם רגשותיהן, אך היו מעל הכול קורבנות של תקופתן, מה שהספר/סרט שוכח לציין..

אך מועדון הקריאה אינו רק בבואה לחיי גיבורות הספר/סרט. הוא משמש גם כמקור של כוח ותמיכה, בפאראפרזה על כוחה המרפא של הספרות. וככזה, הוא יוצא נגד גישתו הבדלנית של רות, ששם את האינדיבידואל מעל החברה, ואת הספרות, מעל לכול, כמעט בלתי ניתנת לגישה.

אצל ג'וי פאולר, החברה היא המרפא, והקריאה, שבבסיסה היא אירוע אינטימי ואינדיבידואלי כמעט כמו הכתיבה עצמה (גם אצל רות ההקבלה הזו נעשית תדיר), היא אחד מדפוסי ההתקשרות היעילים ביותר בין האינדיבידואלים המרכיבים אותה.

אפילו שמדובר בעוד ספר/סרט באנאלי על ובשביל עקרות הבית של אמריקה, המסר של הספר/סרט מעודד: הספרות יכולה לקשר בין בני האדם, לא רק לבודד.

אין תגובות:

פרסום תגובה