יום שלישי, 30 במרץ 2010

Ferris, One more time


ספרו החדש של ג'ושוע פריס, The Unnamed, התקבל בהרמת גבות ברוב המקומות בהם סוקר.

הסופר האמריקאי הצעיר, שכבר עשה לעצמו שם כשהגיח מהאנונימיות להכרה כשפרסם את רומן הביכורים שלו, ואז הגענו לסוף, פרסם בינואר השנה את הרומן השני שלו.

זהו ספר שונה בתכלית מספרו הראשון. הן בנושאים וחומרים בהם הוא עוסק, והן בסגנון הכתיבה של פריס, שהשתנה לבלי היכר בין רומן אחד למשנהו.

The Unnamed עוסק בגבר בגיל העמידה, טים פרנסוורת', עו"ד מצליח שנשוי לעבודתו ומחזיק גם משפחה מהצד, שמחלה בלתי מוסברת השתלטה על חייו ועושה בו שפטים: מפעם לפעם, ובאופן מפתיע, הוא נקרא לעמוד על רגליו ולהתחיל ללכת ללא שליטה בגופו, עד שהוא מתמוטט, תשוש וחסר אונים.

כפי שניתן להבין, נושא הספר די עגמומי, וגם משפחתו של טים לא בדיוק מתפקדת. אשתו ג'יין, מתווכת במשרה חלקית ומצילה בתפקיד מלא, שוקעת לאלכוהוליזם מתוך ייאוש; ביתו בקה סובלת מהשמנת יתר ונטיות לדכאוניות בלתי נשלטת.

לכאורה מדובר בעוד רומן העוסק במשבר גיל העמידה. טים נתקף במחלה, מתמודד איתה תקופת מה, ולבסוף קם ובורח.

אולם אט אט הופך הרומן לסיפור הישרדות העוקב אחר התמודדותו של אדם עם המחלה ועם פגעי הטבע, או לחילופין רומן מסע, על אף שלנוף שעל פניו חולף טים תפקיד שולי ברומן.

ככלל זהו רומן די מבולבל. הסופר גולש מנושא לנושא (מעבר לנושא המרכזי גולש הרומן לעוד כמה עלילות משנה שלא מפותחות דיין ונזנחות לפני שהגיעו לפתרון כלשהו) והבחירה בגוף השלישי רק מרחיקה את הקוראים מהזדהות עם גיבור הסיפור, על אף מצבו המיוחד.

נראה כי טוב היה אילו פריס היה מחכה קצת עם הרומן השני שלו, או בוחר בנושא וסגנון כתיבה דומים יותר לרומן הראשון שלו..

יום חמישי, 11 במרץ 2010

מידלייק, Midway

ראשית, וידוי קטן.

את The Trials of Van Occupanther, אלבומה השני של להקת
Midlake הורדתי מתישהו בשנה האחרונה ולא האזנתי לו.

הוא חיכה בסבלנות במעמקי הדרייב החיצוני שלי, בינות למאות אלבומים אחרים (לרובם הקשבתי!) עד שמצאתי אותו שוב, לפני חודש בערך, בעקבות צאת אלבומה השלישי של הלהקה הטקסנית,
The Courage of Others.

חברי הלהקה הם אמנם סטודנטים לג'אז במקור, אך בשלושת אלבומיהם ניתן להבחין דווקא בהשפעה ברורה של להקות רוק מתקדם כמו ג'תרו טול, ולהקות יותר עכשוויות כמו רדיוהד וגראנדדי.

האי-פי הראשון שהוציאה הלהקה ב2001, Milkmaid Grand Army, נשמע אמנם כמו גרסה לא-מכוונת של רדיוהד, אך הוא מכיל כבר בנקודה זו את המוטיבים המיד-לייקיים שיאפיינו את האלבומים הבאים: התמקדות בטבע כמקום משחרר, ושירים נוגים על אהבות נכזבות.

אלבומה הראשון של הלהקה, Bamnan and Slivercork, יצא בשנת 2004 ואמנם לא היה אחיד ברמתו אך הוא סימן נטייה למקומות יותר ברורים. בלט בו במיוחד Balloon Maker, שגם יצא באי-פי שנה מאוחר יותר:


שלוש שנים מאוחר יותר הוציאה הלהקה את The Trials of Van Occupanther, אלבום יותר אחיד ברמתו, שניזון ממגוון ז'אנרים מוזיקליים (בעיקר פולק-רוק רך) והכיל את כל המוטיבים שיאפיינו גם את אלבומה הבא של הלהקה: אהבות נכזבות, התעסקות אובססיבית בעבר מיתולוגי ו'חזרה לטבע'.

שיר הפתיחה של האלבום, Roscoe, מכיל כמעט את כל השלושה:


אך זה דווקא שיר אחד באמצע האלבום שגונב את ההצגה:


האלבום זכה לביקורות טובות ולהצלחה מסרית, בעיקר בזכות רצף של להיטים ושירים מהוקצעים.

לקראת סוף שנת 2009 הוציאה הלהקה את אלבומה השלישי, The Courage of Others.

מכל הבחינות, זהו אלבום בוגר מאוד ובשל, די שונה ממה שהלהקה ייצרה לפני כן. הקלילות היחסית והלחן הקופצני שאיפיינו את רוב שירי The Trials of Van Occupanther פינו מקום לכבדות ראש ומלנכוליות נוגעת. הלחנים פחות קליטים וקלילים, פחות נגישים: מהוקצעים ונקיים ממלודיות.

כל זה לא מפריע להנאה מן האלבום, אך הוא יכול להוות מכשול ראשוני.

שיר הפתיחה של האלבום, The Acts of Man, מסמן את הכיוון של האלבום כולו: ביקורת עצמית, חשבון נפש, ובגרות.



גם שיר הנושא של האלבום ממשיך את הטרנד. הנה קליפ לא רשמי, מאש-אפ מסרט סמוראים בכיכוב טושירו מיפונה:



בין אם זו מידלייק של The Courage of Others או מידלייק של The Trials of Van Occupanther, ההאזנה לשירי הלהקה מהנה ביותר ורבויית רבדים.

מעניין לדעת מה תעלה הלהקה בחכתה באלבומה הבא.

בקצב הזה נצטרך לחכות לפחות עד 2012.

יום שישי, 5 במרץ 2010

עיר, (עוד) סיפור


לג'ונתן לתם יש ספר חדש. לקרוא לספר 'רומן' יהיה מחייב מידי, אז בינתיים נקרא לו 'ספר'.


לתם, שידוע בתחומו כGenre Bender (המושג מחכה לערך חדש בוויקיפדיה), התחיל את דרכו כסופר מדע-בדיוני, עם ארבעה רומנים שלא זכו להכרה מעבר לתחומי הז'אנר, וזכה להצלחה עם ספרו הרביעי, "ברוקלין היתומה" (ראה אור בעם עובד), רומן בלשי שעוקב אחר מעללי בלש אחד, ליונל אסרוג, יתום חד עין הסובל מתסמונת טורט. הספר זכה במספר פרסים חשובים ואמור לעלות לאקרנים מתישהו במהלך 2010 בבימויו ועיבודו של אדוארד נורטון.


הדביקה במחוזות 'מציאותיים' יותר השתלמה וב2003 לתם פרסם את The Fortress of Solitude, רומן-חניכה סמי-אוטוביוגרפי שעקב אחר שני ילדים, דילן אבדוס ומינגוס רוד, הגדלים בשכונת Boerum Hill שבברוקלין בשנות השבעים של המאה העשרים, תוך כדי קריצות פראיות (ללתם אובססיה עם עיניים משתולללות, עוד בנושא בהמשך,) לכיוון אייקונים תרבותיים אמריקאיים כמו סופרמן בכלל, תרבות הקומיקס בפרט ואמנות הגרפיטי, מוזיקת הדיסקו ועוד ועוד נושאים...


הספר זכה לביקורות מהללות ולהצלחה מסחרית ואף מצא את דרכו אל רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.


[אם הייתי מתבקש לערוך השוואה בין ספרו של מייקל שייבון, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי - עוד רומן חניכה מאת סופר יהודי-אמריקאי-ניו-יורקי, שעוקב אחר הרפתקאותים של שני נערים יהודים במנהטן של שנות הארבעים - לדידו של בלוג זה ספרו של לתם היה נותן לספרו של שייבון פייט הולם...]


אחרי מבצר הבדידות (הספר עדיין מחכה למתרגם ישראלי), לתם החליט לזנוח את כור מחצבתו, ברוקלין, ופנה אל עבר אפיקים גיאוגרפיים אחרים.

You Don't Love Me Yet עוקב אחר חברי להקת רוק העושה את תחילת דרכה בלוס-אנג'לס. הספר זכה לביקורות צוננות ונעלם מן המדפים כלעומת שהופיע עליהם.


בסוף 2009 לתם חזר למקורותיו והעניק לעולם את הרומן השמיני במספר שלו, Chronic City, עוד שיר הלל (או שמא כתובת נעצה) לניו-יורק ולמנהטן, מכורתה. הספר נכנס כמעט אוטומטית לרשימת עשרת הספרים של הניו-יורק טיימס.


כמו שאר ספריו של לתם, גם Chronic City עוסק בדמויות בשולי החברה. גיבור הספר, Chase Insteadman, הוא שחקן בדימוס החי על התמלוגים של סדרת סיטקום בה השתתף בילדותו. סביב צ'ייס נעות מגוון הדמויות המאכלסות את דפי הרומן; Perkus Tooth, פריק עם עין אחת תועה (ציקלופס במנהטן המודרנית), מבקר תרבות וHas been בעצמו; Oona Laszlo, סופרת צללים ומאהבת של צ'ייס במשרה חלקית; Richard Abneg, עסקן חברתי ברשות העירונית; וכמובן Janice Trumbull, ארוסתו של צ'ייס, אסטרונאוטית במשימה התקועה בחלל, משם היא משגרת לצ'ייס מכתבי אהבה.


כמו שאר יצירותיו של לתם, גם הספר הזה נע ונד בין מגוון רחב של ז'אנרים ומסרב בעקשנות להיכנע לאחד מהם. לאורך 430 עמודיו, Chronic City נע בין המדע-בדיוני למציאותי: הנוף העירוני הוא זה של מנהטן, אך זוהי מנהטן שונה, מעין יקום מקביל (parallel universe) לזה האמיתי, עולם דיסטופי שתופעות לא ברורות מהלכות עליו אימים: דרום העיר מכוסה בעננה של ערפל (שאריות מאירועי ה-11 בספטמבר?); תושבי העיר אחוזי פחד מפני ספק-טיגריס-ספק-מקדחת-ענק שנועדה לפלס את דרכו של קו סאבווי חדש בעיר ומידי פעם מגיחה וזורעת הרס בעיר; חסרי הבית ממשיכים לחיות ברחובות אך כלבים תועים זוכים ליחס של מלכים, ועדות נשרים משתלטים על בנייני דירות.


במהותו זהו סיפור על ידידות, בין צ'ייס ופרקוס, מעין סיפור המשך לידידות הנוגעת ללב המתוארת ב'מבצר הבדידות'. גיבורי הספר ההוא גדלו, השילו מעליהם כל ספקות בנוגע לאפשריותה של היפר-מציאות, וכאילו נעלמו בין מיליוני התושבים של הכרך האמריקאי (צ'ייס עצמו מזוהה ע"י מלצרית בדיינר כChase Unperson, לא-אדם).


ההשוואה למבצר הבדידות כמעט בלתי-נמנעת. רומן כה מונומנטלי מוליד בהכרח ציפיות גבוהות מאוד (שייבון צלח אותן בקלילות כשפרסם את איגוד השוטרים 

היִידים ב2007 [גם לו היה פלופ קטן באמצע עם 'הפתרון הסופי'). אולם שלא כמו הרומן הגדול ההוא, Chronic City איננו מצליח להמריא לגבהים חדשים.

הנושאים המרכזיים בספר מגיעים לידי מיצוי כבר בחציו הראשון והדמויות
אינן מתפתחות מעבר לגבולות שלתם קבע להן מראש.
זה לא הספר הגדול לו חיכו מעריציו של לתם, אך ניאלץ להסתפק בו לעת 
עתה.