10 סרטים (נוספים) שראיתי לפני גיל 10

אקספרס של חצות (אלן פרקר, ארה"ב, 1978).


אונס, אלימות, כאב ואומללות בכלא הטורקי. 

חייב להיות כאן מסר אוניברסלי כלשהו. נכון?









 
קאוס (האחים טביאני, איטליה, 1984).

מוות, ייסורים וטירוף - סיפורי עמים מסיציליה של אמצע המאה ה19, בואכה המאה העשרים. 

זכור לי במיוחד הפרק על מוכה הירח שהטיל את אימתו על אשתו הטריה.









יופיו של החטא (ניקוליץ' זיוקו, יגוסלביה, 1986).

זוג כפריים בעיר הגדולה, מתון לפיתויים הרבים של עבודה בכפר תיירים נודיסטים. 

המבנה המעגלי של הסרט הוא אחת הנקודות החזקות שלו: החטא הוא בלתי נמנע, ממש כמו החיים עצמם..








האדמה הטובה (סידני פרנקלין, ארה"ב, 1937).


סאגה על משפחת איכרים סינים, על כל הסבל והתמורות העוברים עליהם.

עוני, רעב, אומללות, והכל בחסות הוליווד של שנות השלושים..







ירח של נייר (פיטר בוגדנוביץ', ארה"ב, 1973).

נוכל קטן מוצא את עצמו בחברתה של ילדה קטנה בשנות השפל הכלכלי בארה"ב.


אחד הסרטים המינוריים והיפים של בוגדנוביץ' (הצגת הקולנוע האחרונה, מה נשמע דוק..)











נשיקת אשת העכביש (בבנקו הקטור, ארגנטינה, 1985).


עוד דרמת בית-כלא, אם כי הרבה יותר פיוטית ואנושית: ויליאם הארט, הומוסקסואל שמואשם במעשים לא מוסריים וראול ג'וליה, פעיל פוליטי המתנגד למשטר, מוצאים את עצמם כלואים באותו תא כלא.


לאט לאט, הם לומדים להעריך זה את מגרעותיו של זה..

איש הפיל (דייויד לינץ', ארה"ב, 1980). 

ג'ון הארט נותן פה את תפקיד חייו ודייויד לינץ' נותן שירות עצום לאנושות ולאנושיות ביצירה מופתית.

הסרט הזה נותר אחד הסרטים העצובים שראיתי, ווודאי עוד אראה בחיי..




 


יול (סריף גורן, יילמאז גוניי, תורכיה, 1982). 

חמישה אסירים תורכיים (שוב בתי-כלא, ושוב תורכיה..) משתחררת וכל אסיר חוזר לביתו, להתמודד עם מציאות קשה של עוני, רשויות מתנכלות וריחוק מחברי משפחתם.
 
הנה הסרט במלואו.

להיות או לא להיות (ארנסט לוביטש, ארה"ב, 1942).


אחת הקומדיות הטובות ביותר (והיחידות) שנעשו על המשטר הנאצי, עוד בזמן מלחה"ע השניה (יחד עם הדיקטטור הגדול של צ'ארלי צ'פלין, כמובן..)


רגעים זכורים במיוחד: הטייס הצעיר שקם בכל פעם שהשחקן ג'ק בני פוצח במונולוג של המלט;

חמים וטעים (בילי ויילדר, ארה"ב, 1959). 

בילבול זהויות, הומור שחור, מרלין מונרו, טוני קרטיס וג'ק למון.. מי צריך יותר מזה?

קולות מ/שונים

מרדית מונק (נולדה ב1942), מלחינה ובמאית, זמרת וכוריאוגרפית - אשת אשכולות אמריקאית, הגדירה צליל חדש, יחד עם מוזיקאים רבים בני דורה (סטיב רייך ופיליפ גלאס, ילידי 1936 ו1937, בהתאמה; לורי אנדרסון, יחידת 1947, ג'ון זורן, יליד 1953 וג'ון קייל, גם הוא נולד ב1942, בויילס, ועוד רבים ורבים אחרים.)

להקשיב למוזיקאים הללו, זה להקשיב לקולות מ/שונים. לעיתים להקשיב לצלילים, לעיתים לרגעי השקט שביניהם.

הנה יצירה יפה, Travelling, מתוך אלבומה המשובח, Dolmen Music מ1981:



והנה אחד השירים המוכרים ביותר של מונק, בביצוע ג'ון קייג', מתוך אלבומם המשותף, Piano and Voices:



עוד שיר, אחד היפים ביותר שלה, Gotham Lullaby, גם הוא מתוך האלבום Dolmen Music:



ב1991 הלחינה מונק אופרה בשלושה חלקים, ל18 קולות ותזמורת קאמרית, בשם אטלס:



* לגבי כל הקליפים, המלצה. התרכזו במוזיקה, ווותרו על הצפייה. הצלילים עמוסים במראות. האימג'ים רק מכבידים עליהם וממסכים את החיזיון שהם מעלים.

קולות מן העבר

C מאת תום מקארתי היה המועמד המוביל לזכייה בפרס הבוקר האנגלי בשנה שעברה. בסופו של דבר הוא הפסיד ליהודי.

לא חשבתי שאקרא את הספר. 

ההייפ (התקשורתי והבלוגי) מסביב לספר הציג אותו כאוונגארדי, סבוך, מאתגר וקשה לקריאה.. בסופו של דבר, אחרי שנתקלתי במקרה בספרו של נד באומן, Boxer, Beetle, שעלילתו ממוקמת גם היא ברובה בתחילת המאה העשרים, החלטתי לתת לC הזדמנות ורכשתי עותק בכריכה קשה (מפליא כמה מידע אנו אוספים בעד ונגד קריאת ספר טרם קראנו שורה אחת ממנו..)

ההחלטה הנועזת השתלמה. C הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, יחד עם ריטואלים מאת סס נוטבום, Mygale של ת'יירי ג'ונקה וג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן (וטרם הגענו לנקודת האמצע של 2011! כמה עוד קריאות טובות מצפות לי..)

***
 

ספרות גדולה, כפי שכבר אמרתי במקום אחר, אולי כל יצירת אמנות שמנסה לומר משהו על קיום האנושי מעבר לרגע הנוכחי, ההוֹוֶה הנראטיבי שהיא מתארת, זה שהיא מכילה ומנסה להנציח - לספרות כזו צריך שתהיה אחיזה איתנה בהיסטוריה האנושית כולה.

אל לה להתנהג כאילו היא תלושה מעָבָר שסוחב אותה אלי קרקע. אל לה להתנער מן העול המכביד הזה אלא להתמסר לו כל כולה בחפץ לב, ולתת לו לעשות בה כרצונו.

ספרות גדולה שקועה אם כן בהיסטוריה האנושית. ואולם C מגדיל לעשות בכך שהוא טווה סביב ההווה הנראטיבי בו הוא מוצב, אנגליה הכפרית של תחילת המאה העשרים, רבדים שונים מהם נוהגים סופרים רבים להתעלם לעיתים קרובות: קולות וצלילים, רעשי הרקע של חיי היומיום שהם-הם החומר ממנו מורכבת מציאות חייהם של בני משפחת קרפקס (Carrefax) הניצבת במרכז הרומן שלפנינו. 

סופרים רבים נוהגים אם כן להתעלם מבליל הקולות הזה כאילו היו באמת לא יותר מרעשי רקע.. ואולם מקארתי מעניק משנה של כבוד לעולם הצלילים הזה.

  

C על שום מה? ראשית כל תקשורת (Connection או Connectivity). 

תקשורת אלחוטית, באמצעות רדיו וטלגרפיה, היא אחד הנושאים המרכזיים בC. עוד בסוף המאה התשע-עשרה הוקמו תחנות ממסר, במקומות גבוהים בד"כ (מגדל האייפל, שנבנה במקור לכבוד התערוכה העולמית של פריז ב1889 הפך במרוצת השנים לנקודת ממסר של שידורי רדיו) שהעבירו אינפורמציה ביניהן באמצעות גלי רדיו.

העולם של C הוא עולם בהתהוות. C הוא סיפור חייו הקצרים והאינטנסיביים של סרג' (Serge) קרפקס, שנולד בנקודת המפנה שבין המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, על שלל האפשרויות הטכנולוגיות, המועילות והקטלניות, הגלומות בה: הרומן של מקארתי משחזר את ימי הרדיו הראשונים, כשאותותיו של עידן חדש, עידן של תיעוש וקידמה, מתחילים רק להישמע.

באחוזת הכפרית בה הוא גדל, ובה אביו, סימאון (Simeon) קרפקס, מחנך ילדים חרשים לדבר ובין לבין משתדל בכל כוחו לעמוד בקצב החידושים הטכנולוגיים המאפיין את התקופה המודרנית ואף להקדים את זמנו, כשמתאפשר לו - סרג' מתוודע לאמצעי תקשורת חדשים: הטלגרף, הרדיו האלחוטי שבאמצעותו משגר סרג׳ הצעיר הודעות וקולט מסרים מן הכפרים השכנים, מערים רחוקות, ואף מסירות ששטות בלב ים, קוד המורס שנישא באוויר על גלי הקול - כלי התקשורת הללו, תחילה אילמים ולאט לאט קולם נשמע יותר ויותר, מתוארים בעיון מרתק, ומקארתי נופח בהם חיים בדיוק כה מושלם עד שאיננו מבינים איך איננו ערניים יותר אל רעשי הרקע מהם מורכבים חיינו בתחילת המאה העשרים ואחת, עד כדי כך למדנו למסך את הרעש המקיף אותנו מכל עבר ומאיים להשתיקנו, לקבור אותנו חיים תחת ערימת צלילים, שאון קטלני..

הקריאה בC כמוה כצלילה לתהומות המכילים אוצר של קולות ומראות נסתרים.

הנה מספר ציטוטים הממחישים כמה הספר הזה חושף את הקורא לעולמות נשכחים, אל עֵבֶר עָבָר חבוי ששב לחיים באמצעות המילים של מקארתי:

תחנת ממסר

The static’s like the sound of thinking. Not of any single person thinking, nor even a group thinking, collectively. It’s bigger than that, wider-and more direct. It’s like the sound of thought itself, its hum and rush. Each night, when Serge drops in on it, it recoils with a wail, then rolls back in crackling waves that carry him away, all rudderless, until his finger, nudging at the dial, can get some traction on it all, some sort of leeway. The first stretches are angry, plaintive, sad-and always mute. It’s not until, hunched over the potentiometer among fraying cords and soldered wires, his controlled breathing an extension of the frequency of air he’s riding on, he gets the first quiet clicks that words start forming: first he jots down the signals as straight graphite lines, long ones and short ones, then, below these, he begins to transcribe curling letters, dim and grainy in the arc light of his desktop

הגלים עליהם נישאים קולות וצלילים אינם משמשים רק לתקשורת בין יחידים. הם עשויים לשמש גם לתקשורת בין החיים והמתים, בין ההווה והעבר:

 Wireless waves don’t die away after the ether disturbance is produced: they linger, clogging up the air and causing interference. Half the static we’ve just waded through is formed by residues of old transmissions. They build up, and up, and up, the more we pump them out

ו-

Imagine [...] just imagine: if every exciting or painful event in history has discharged waves of similar detectability into the ether-why, we could pick up the Battle of Hastings, or observe the distress of the assassinated Caesar, or the anguish of Saint Anthony during his great temptation. These things could still be happening, right now, around us. He pauses, and looks down at the ammeter before lowering his voice right to a whisper as he says: We could pick up the words, the very vowels and syllables, spoken on the cross

***

אך לא רק לצלילים חלושים חושף אותנו מקארתי בספרו, כי אם גם למראות נשכחים:

Under the central staircase of the main house, the one above which the tapestry that shows a staircase hangs, there’s a photograph of Jacques Surin. It’s an early daguerreotype-one of the very first. If visitors enquire about it, either out of politeness or from genuine curiosity, they’re fed a tale that Versoie’s residents have heard so many times it’s taken on the aspect of a biblical fable involving plagues, exoduses, and long lines of “begot”s

הדאגרוטיפ (ע"ש לואי-ז'אק מנדה דאגר) משיטות הצילום הראשונות - תהליך צילום באמצעות הטבעת דימויים על לוח כסף באמצעות קרני אור, היה נפוץ בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19.


הנה כמה דוגמאות לדאגרוטיפים:

עוד פרטים על תהליך הפקת הדאגרוטיפ.

***

C הוא הרומן השלישי של תום מקארתי. קדמו לו Remainder על אדם המנסה באובססיביות להשיב משמעות לחייו לאחר תאונה שעבר, וMen in Space המתרחש בגוש המזרח-אירופי, הקומוניסטי לשעבר, ומציג עולם מתפורר של ערכים.

C איננו מסוג הרומנים המתמסרים לקוראיהם. הקריאה ברומן, ובמאה העמודים הראשונים שלו ביתר שאת, כמוה כצליחה של תעלת מים עמוקים שעה שגלים חזקים דוחפים אותך חזרה אל חוף מבטחים, אל נקודת ההתחלה. אולם משצלח את מאה העמודים הראשונים, מוצא הקורא את עצמו בלב ים, ומתמסר לזרמים הסוחפים אותו עמוק ועמוק יותר אל תוך הנראטיב המהפנט של הספר.

האם נראה את הספר מתורגם לעברית בקרוב? כפי שנאמר כבר במקום אחר, ספק רב.. 

ימים ולילות

So I have loitered my life away, reading books, looking at pictures, going to plays, hearing, thinking, writing on what pleased me best

William Hazlitt

 

לא קלים ימיו של הבלוגר. וגם לילותיו טרופי שינה. וכל הזמן הוא כמו בריצת מרתון אחרי הפוסט הבא, אחרי הספר הבא, אחרי הסטטוס הבא..

למעשה, הגעתי למסקנה, שאינני קורא כמעט ללא מטרה מוגדרת. אולי פשוט יותר לומר שאינני קורא יותר למען עצמי. 


אם זה לא בשביל הבלוג, זו לקטורה עבור אחת מהוצאות הספרים, או ספר שאחת מהן שלחה לי, לבקשתי כמובן, ושלא נעים לי פשוט להציבו על המדף ולשכוח מקיומו. כך שלעיתים עולה בקרבי השאלה: מתי בעצם קראתי משהו לשם ההנאה שבקריאה בלבד?

כל זה נשמע מעט מוגזם, אולי, אך כשנתקלתי במאמר הזה מאת קרלו גבלר, סופר אירי שמסתבר שתורגם גם לעברית (האם יהיה עליי עכשיו לקרוא גם אותו?) הרגשתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני (ושמצבם אף גרוע הרבה יותר משלי..)


הנה קטע מתוך המאמר של גבלר:

I am always at work, always. Every day of every week, even if I am not at my keyboard, my brain is churning and I am processing information and plotting what to write next or making mental notes to go back and change something, or I am reading a book to review, or drafting questions for an interview, or fact-checking a story, or trying to see if I can arrange a meeting with someone important, or trying to dream up a project with which to catch the attention of someone whom I hope will give me some of their money. I am always in harness, always

 

I also never sit any more, like I once did, and do nothing, and let my unconscious offer whatever it wishes. The relationship is now the other way round. I demand, and this beautiful resource has to meet that demand promptly. Our relationship is crude and brutal

אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר כולו..

שואה במי-מינור

חונכתי על ברכי השואה. במגירה בשידת סלון ילדותי, הונחו זה לצד זה טלאי צהוב ואוסף בולים צבעוני מימי הרייך השלישי הנושא את דיוקנו של היטלר ובמרכזו של ארון הספרים, מדף הספרים האסורים. 


הספרים נאסרו עלי לקריאה מפני שהכילו תכנים גרפיים בוטים של תוצאות השואה, אם בתצלומי שחור לבן (עוד טרם הובאה השואה בצבע, כפי שהתרחשה באמת,) ואם בטקסטים קשים לקריאה. 

בין הספרים: משפטו של אדולף אייכמן, ספריו של יחיאל דינור, הידוע כק.צטניק: בית הבובות, פיפל וסלמנדרה.

ברור מאליו, שלמרות האיסור ואולי בגללו, הצצתי בספרים האסורים בכל הזדמנות במעין משיכה לדעת, להרגיש ולגעת בהיסטוריה האישית והלאומית שלי.  


ככל שהתבגרתי נוספו עוד ועוד ספרים למדף הספרים האסורים, ביניהם ספרים שנשאו עדות אישית כמאה ילדים שלי, וגם כאלה שניסו להבנות מתודולוגיה להסברת השואה, כמו עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי מאת ויליאם שיירר.

אך ככל שגדל המידע עליו נשענתי כדי ללמוד ולהבין את המורשת המשפחתית שלי, התקשיתי לקבל ולהבין את השפעתה של השואה על חיי האישיים. 


בזיכרון הילדות שלי, שואה קשורה בשיגעון, בסבתא המנופפת במקל צועקת אנשים זרים שהם נאצים, או במצב הדיכוטומי שבין איסור על השחתת לחם לבין זריקה אובססיבית של אוכל, כמו גם אמירת קידוש ואכילת חזיר בנשימה אחת.

בשנות ילדותי השואה היתה לא רק מעורפלת, מבלבלת ומטלטלת כסיפור משפחתי, אלא גם יותר מכל מצע אמביוולנטי ליחסי משיכה ודחייה. החברה ומערכת החינוך של הימים ההם הדגישה ביתר שאת את נושא הגבורה של יהדות אירופה, את המרידות בגטאות ואת הלוחם היהודי, מה שתאם את האתוס של היהודי החדש כפי שהגדירו אותו מייסדי הציונות והמדינה. לכל היותר הביעו הערכה מסוימת לאלה שמתו בקידוש השם, הבליטו את סיפורו של יאנוש קורצ'אק ואת אחד ממורדי גטו ורשה שקפץ אל מותו עטוף בדגל הלאום. להיות ניצול סתם, התקבל בחשדנות יתרה ולא מעט מהניצולים שהגיעו למדינה הצעירה חשו בושה על היותם ניצולים, והרי לכם עוד סיבה לשתיקתם של אלה שלא נכללו תחת ההוויה של לא כצאן לטבח. 


ואולם, אט אט חילחלו הסיפורים מן הפלאנטה האחרת, לא מעט בזכות בני הדור השני לשואה שהחלו להאיר פינות חשוכות ללא מורא או בושה מתוך הדממה האפלה של בתיהם. 

מתוך חלומותיו של ילד, חיפשתי מודל להִזְדַּהוּת שאינו הגיבור הלוחם, אלא זה החָרֵד לחייו ותמימותו אינה פגה גם בעולם שאין בו רכות מזככת של הורות. (היו לא מעט ספרים שגם הדגישו את בגרותם וחירוף נפשם של הילדים בשואה כמו מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים מאת יוסף ז'מיאן. מודל כזה מצאתי גם בספרו של ק.צטניק, פיפל, שתיאר ילד הנקלע לתוך עולם שבו התום שבהוויתו מצילו וממיתו באותה נשימה:

דמעות מסתרים, אגלי תום צחורים נגרו חרש – חרש על קלסתר-פניו של בניאק. ידיו של מוני חשו אליו לרחמו, לאמצו אל ליבו. הוא לא יכול לעמוד בבכיו של בניאק. הוא החיש אליו את ידיו - - פתאום חש: פניו-שלו בכפותיו, והדמעות הזולגות מעיניו – שלו הן, דמעותיו.

***

בימים אלו, השלמתי את קריאתם של שני ספרים שברצוני לכתוב עליהם בהקשר זה, דווקא משום שנושא השואה בהם הוא ברקע העלילה ולא במרכזה ועם זאת השואה מעצבת את מהלך חייהן של הדמויות בספרים אלו עוצמה שמכה בקורא במינוריות של הופעתה בם. 


הספרים הם הטבלה המחזורית מאת פרימו לוי ואוסטרליץ מאת וו.ג.זבאלד.

דוגמא ראשונה למינוריות זו אביא מאוסטרליץ:

מקסימליאן היה מספר לפעמים, כך זכרה וירה, אמר אוסטרליץ, שפעם אחת, בתחילת הקיץ של 1933, לאחר כנס של איגוד עובדים בטפליץ, כשנסע כברת דרך אל תוך הרי ארץ, נתקל שם בגינה של בית הארחה במטיילים אחדים שקנו כל מיני דברים בכפר אחד בצד הגרמני, בין השאר גם סוג חדש של סוכריות מקושטות בצלב קרס בצבע הפטל, שהוטבע בתוך גוש הסוכר ולכן ממש נמס על הלשון. למראה הממתקים הנאציים האלה, אמר מקסימיליאן, התחוור לו בבת אחת שהגרמנים מארגנים מחדש את כל מערכת הייצור שלהם, החל בתעשייה הכבדה וכלה במוצרים סרי טעם שכאלה, ולאו דווקא מפני שהורו להם לעשות כן, אלא איש-איש מרצונו, מתוך התלהבות מן ההתעוררות הלאומית.

ואילו בטבלה מחזורית פרימו לוי כותב כך:

במגירה היה לי קלף מעוטר, ועליו כתוב באותיות אלגאנטיות כי לפרימו לוי, מגזע יהודי, ניתנת בזה הסמכה בכימיה בהצטיינות יתרה. מסמך דו-משמעי איפוא, חציו תהילה וחציו לגלוג, חציו מחילה וחציו הרשעה. התעודה היתה מונחת במגירה מיולי 1941, ועתה היה סוף נובמבר; העולם דהר אל אסונו, ומסביבי לא התרחש דבר.

גיבור ספרו של זבאלד, אוסטרליץ, גדל כילד בכפר אנגלי, בנם המאומץ של כומר ורעייתו הסגפנים והשתקנים. בשלב מאוחר יחסית בחייו, נודע לו שהוא בנם של פעיל פוליטי ושחקנית, יהודים מפראג. הוא מתקשה לנבור בעברו, אף שזה כופה את עצמו על חייו כעננה שחורה. מרגע שפרצו אל פני השטחף זיכרונותיו של אוסטרליץ את עצמו כילד, טרם המלחמה והשואה, מחלחלים לתוכו, כמעט בניגוד לרצונו:

אני זוכר בגדים חדשים שאמללו אותי מאוד, אני זוכר גם את ההיעלמות הלא-מוסברת של התרמיל הירוק הקטן שלי, ולאחרונה אף דימיתי לי שאני חש משהו מגסיסתה של שפת האם שלי, מרחשיה העמומים שמחודש לחודש נהיו חרישיים יותר, ובמשך זמן מה לפחות, כך אני סבור, עדיין הייתה בתוכי כמין קול הלמות או קול שריטה של משהו כלוא שכל אימת שרוצים להקשיב לו הוא נבהל ומשתתק.

לספר של זבאלד מבנה צ'כובי מובהק. 

תחילתו בתיאורים מתוך מחקריו של אוסטרליץ על מבנים ארכיטקטוניים מתקופתו של ליאופולד מלך בלגיה שתחת שלטונו הקולוניאליסטי במאה ה-19, שועבדה, נוצלה ונטבחה אוכלוסיית קונגו, והשפעת שלטונו לטווח הרחוק יותר, שסכסך בין שבטים שונים, מגיעה עד לרצח העם ברואנדה. המשך הספר בהתעניינות הכפייתית של אוסטרליץ במבני מצודות שנועדו להגן על ערי אירופה מפני תקיפות אויב בימי הביניים, ובדיוק כמו האקדח הצ'כובי, מתבררת לאוסרליץ לקראת סוף הספר, עובדת שילוחה של אימו למצודת טרזיאנשטאט,יחד עם שאר יהודי פראג, צ'כיה:

בשלהי הסתיו של 1941, אני חושבת, אמרה וירה, הייתה אגתה חייבת להביא את מקלט הרדיו שלה, את הפטפון והתקליטים שאהבה כל כך, את משקפות השדה ומשקפות האופרה, את כלי הגינה, את התכשיטים, את מעילי הפרווה ואת הבגדים שהשאיר אחריו מקסימיליאן, אל התחנה למסירת חובה של חפצים. בגלל איזו טעות שעשתה תוך כדי הפעולה הזו הורו לה ביום כפור אחד – החורף בא בשנה ההיא מוקדם מאד – ללכת לפנות שלג בשדה התעופה, ולמחרת בשלוש לפנות בוקר, באמצע הלילה ממש, הגיעו שני השליחים מטעם ועד התרבות היהודי, שמזמן חיכתה לבואם, ובפיהם הבשורה שבתוך שישה ימים עליה להיות מוכנה לגירוש.

הספר מלווה בצילומים ובאיורים המעניקים לו נופך של אותנטיות ופותחים בפני הקורא צוהר להתבוננות מעמיקה באוסטרליץ ובסיפור חייו הפתלתל.

***

הטבלה המחזורית מאת פרימו לוי, יהודי-איטלקי, ניצול שואה, כימאי במקצועו, בנוי כפרקים נפרדים לכאורה. 


כותרות הפרקים, כשם היסודות בטבלה המחזורית של מנדלייב, שמצא שכאשר היסודות מסודרים בסדר עולה של מסות אטומיות, תכונותיהם משתנות בהדרגה ובמחזוריות: לאחר כל כמה יסודות, שב ומופיע יסוד שתכונותיו והתנהגותו דומים ליסוד שהופיע קודם לכן. 

תוך כדי תיאור התפתחותו ככימאי, לוי טווה את סיפור חייו כיהודי באיטליה הפשיסטית, טרום מלחה"ע השנייה, בזמן המלחמה ואחריה, אך פוסח כמעט לחלוטין על תקופת שהייתו באושוויץ, עליה כתב בהרחבה בספרו המפורסם, הזהו אדם.

פרקי הטבלה המחזורית נארגים אט-אט למקשה אחת. תשוקתו לחיים של יהודי צעיר בתקופה בה העולם כפי שהוא מכיר אותו, עולמם של יהודי איטליה, הלך ונכחד במחנות ההשמדה. 


בהתייחסו לז'ארגון שהיה נהוג בפי היהודים בני פיאמונטה שהגיעו לאיטליה מספרד במאה ה-16, פרימו לוי כותב כך:

ערכו ההיסטורי של ז'ארגון זה זעום, שכן מעולם לא דיברו בו יותר מכמה אלפי אנשים: אך גדול העניין האנושי שבו, בדומה לכל לשונות-הגבול והמעבר, טמונה בו אל-נכון עוצמה קומית אדירה. 

הנה כך מתאר פרימו לוי את ניסיונותיו להתקיים ככימאי יהודי באיטליה הפאשיסטית טרם כניסת הגרמנים:

ביוני 1942 דיברתי בגילוי לב עם הסגן ועם המנהל: התברר לי שמלאכתי הולכת ונעשית מיותרת, וגם הם נתנו דעתם לכך והציעו שאחפש עבודה אחרת, באחד הנקיקים הלא רבים שעוד התיר לי החוק.

ואולם, לא פעם אפשר לחוש שלמעשה עולמו ככימאי הוא אנלוגיה מעודנת לחייו שמחוץ לעולם הכימיה:

אבל שנות הריחוק אינן משכיחות ממך טיקים מקצועיים מסויימים, התנהגות סטריאוטיפית מסויימת שבגללה אתה מזוהה ככימאי בכל מצב שהוא.

לקראת סופו של הספר לוי מגדיל לתאר את ההמשכיות המפתיעה של חייו:

אפשר להראות שסיפור זה, שרירותי ככל שיהיה, הוא עם זאת אמיתי, יכולתי לספר אינספור סיפורים, וכולם היו אמיתיים. כולם אמיתיים בפשטות, באופי המעברים, בסדרם ובנתוניהם. מספר האטומים כה גדול שתמיד ימצא אחד שסיפור יתאים לכל סיפור שהומצא באורח שרירותי. יכולתי לספר סיפורים עד אין-קץ על אטומי פחמן שהפכו לצבעים או לניחוח פרחים ;או על אחרים,שהפכו מאצות זעירות לסרטנים קטנים ומהם לדגים גדולים יותר ויותר, ושבו בהדרגה, בתור פחמן דו-חמצני, אל מימי הים, במחול מחזורי מתמיד ומפחיד של חיים ומוות, שכל טורף בו נטרף מיד; על אחרים שהגיעו, לעומת זאת למעמד נכבד, נצחי למחצה, בדפיה המצהיבים של איזו תעודה ארכיונית, או בבד ציורו של צייר מפורסם; או על אלה שנפלה בחלקם הזכות להיות חלק מגרגר של אבקת צמחים, והטביעו את חותמם המאובן בסלעים, לשם סיפוק סקרנותנו.

עוצמתו של ספר זה, מצויה מאחורי הסיפורים וביניהם. לוי נאבק לנהל חיים שפויים בתקופה בה אין דבר שפוי ובסופו של דבר, למרות הכישלון הכמו ידוע מראש, הוא מצליח במאבקו.

***

לסיכום, נושא השואה שהניב ספרות ענפה שהשפיעה ועיצבה את זהותי כאדם וגם כיוצר, הוא מצע עשיר ברבדים המאפשר התבוננות מורכבת ומזככת על רוח האדם, שני ספרים אלו מיטיבים לעשות זאת כל אחד בדרכו הייחודית.

הסיפור שהם מספרים הוא אוניברסאלי, במהותו, ומאפשר הזדהות עם גיבורי הספרים כבני אדם ולא בהכרח כבעלי זהות לאומית או דתית, מבחינתי זהו אולי הלקח החשוב ביותר שהופנם בי מתוך מורשת השואה, אדם הוא אדם.

* הפוסט באדיבות גל ברזילי