יום שני, 26 בספטמבר 2011

בארנס אנד נובל


משהו קרה לסופרים הבריטיים השנה. כולם, כך נדמה, מפשפשים בספריהם בחומרים מהם מורכב הרומן (או כל נראטיב, אם תרצו): זיכרון, בדיה, דמיון ופנטזיה.

ואולי אלו פשוט הספרים שאני בוחר לקרוא... 

The Sense of an Ending הוא הרומן החדש של ג'וליאן בארנס, המועמד הפאבוריט לזכות בפרס הבוקר הבריטי, עכשיו שששת הפיינליסטים הוכרזו, וספרו של אלן הולינגהרסט, The Stranger's Child, שהיה אחד המועמדים הבטוחים לזכות בפרס, איננו אחד מביניהם (הזוכה בפרס הנחשק יוכרז ב18 באוקטובר, קוראי הבלוג מתבקשים להמתין בסבלנות להכרזה הרשמית).


זו המועמדות הרביעית של בארנס לפרס הבוקר, אותו כינה בעבר "posh bingo", ואולי לא בכדי.. ב1984, כשספרו התוכי של פלובר היה מועמד לפרס, נתקל בארנס באחד השופטים ששיבח אותו על ספרו והוסיף "לא שמעתי מעולם על הפלובר הזה עד שקראתי את הספר שלך"..

The Sense of an Ending, ממש כמו The Stranger's Child, עוסקים שניהם  בזיכרון ובנראטיבים הבדיוניים לגמרי שאנו בונים בעזרתו, דולים פיסות מידע באקראיות או בכוונת תחילה ובונים תילי תילים של סיפורים, רשומון מלא של ספרות בדיונית.

סמוך לתחילת ספרו של בארנס, אחת הדמויות מצהירה:

I hate the way the English have of not being serious about being serious

וכאן, כנראה, בדיוק קבור הכלב.. משום שבעוד ש-Sense of an Ending עוסק בנושאים כמו מוות  וזיכרון בקלילות ובהיתוליות, Stranger's Child עושה זאת ברצינות תהומית המשרה על הקורא לא פעם לאות איומה.

כאמור, שני הספרים עוסקים בזיכרון, והשפעתו של הזמן כאחד הפקטורים המהותיים ביותר בעיצוב הנראטיב שלובש הזיכרון, אולם בעוד שספרו של בארנס עושה זאת בקלילות ובחינניות, הולינגהרסט מעביר את הדברים בספרו בכבדות ובלא מעט טרחנות (שלא נאמר גם באריכות יתר, ולאורך לא פחות מ570 עמודים).

ככלל, הרומן הקצרצר של בארנס (כ150 ומשהו עמודים), משופע באמיתות (כלומר קלישאות) ובחצאי אמיתות (כלומר, בדיות) והוא מלעיט את הקורא בהן לעיתים קרובות (קרובות מידי, אולי):


What you end up remembering isn't always the same as what you have witnessed

זו סוג של התנסחות שלא היית מוצא אצל סופר כמו הולינגהרסט, שהיה בוחר בנוסח מורכב יותר של 2-3 עמודים על מנת להעביר את המסר, עד כדי כך הוא סולד מלהאכיל את הקורא שלו בכפית.

ואכן, הבחירה להוציא את הולינהרסט מן התחרות ולהשאיר את בארנס עומדת בקנה אחד עם מה שאחד השופטים בפאנל של הבוקר כינה 'ניסיון לשמור על קריאוּת כערך עליון' (putting readability above all else). התוצאות לא מאחרות לבוא: ששת הפיינליסטים הוכרזו בסופ"ש האחרון כמועמדי הבוקר הנמכרים ביותר! (האם הם גם מעניינים? זמן יאמר..)

***

במרכז ספרו של בארנס, רביעיית חברים שמבלה יחדיו את ימי התיכון האחרונים, לפני  המעבר לאוניברסיטה. הדחף הבוער בעצמותיהם, 'להתחיל את החיים האמיתיים', מנוגד לנקודת המוצא ממנה נמסרת העלילה ע"י המספר, ממרחק של כשלושים-ארבעים שנים:

In those days, we imagined ourselves as being kept in some kind of holding pen, waiting to be released into our lives. And when that moment came, our lives – and time itself – would speed up. How were we to know that our lives had in any case begun, that some advantage had already been gained, some damage already inflicted? Also, that our release would only be into a larger holding pen, whose boundaries would be at first indiscernible

והחשש התמידי, אורב תמיד מעבר לפינה:

This was another of our fears: that life wouldn't turn out to be like Literature

שוב, בארנס בוחר בקלישאה המוכרת על הביצה והתרנגולת (האם האמנות מעצבת את המציאות או המציאות את האמנות?)


*** 

בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה. - אלבר קאמי

כצפוי, רביעיית החברים מתפרקת, כל חבר ממשיך את חייו בכיוון אחר, ואחד מהם אף לקוח את חייו בידיו, אקט המתקבל בהשתאות על ידי חבריו, ומתפרש מיידית כמעשה הרואי, המנוגד לחוסר ההחלטיות וההיסחבות המאפיינת את חיי היומיום השגרתיים, המאיינים:

'He took his own life' is the phrase; but Adrian also took charge of of his own life, he took command of it, he took it in his hands - and then out of them. How few of us - we that remain - can say that we have done the same? We muddle along, we let life happen to us, we gradually build up a store of memories 
ההתאבדות, ממש כמו אצל קאמי, היא פתרון רציונלי, בחירה מושכלת המנוגדת לחוסר ההחלטיות. זה ניסיון לשלוט בנראטיב ולעצב אותו:

How often do we tell our own life story? How often do we adjust, embellish, make sly cuts? And the longer life goes on, the fewer are those around to challenge our account, to remind us that our life is not our life, merely the story we have told about our life. Told to others, but - mainly - to ourselves

כמובן שמדובר בגישה ילדותית למדי, לראות במוות בריחה מהשיגרה, והמספר של בארנס, הצופה במכלול האירועים המתוארים בספר מודע לכך היטב.. ועדיין, נדמה שבארנס מקפץ בין האמיתות והחצאי אמיתות שהזכרתי לעיל בקצב די מסחרר, יחסית ליריעה הקצרה מאוד שניתנה לו.

כל זה לא בא לומר שספרו של בארנס איננו ראוי לקריאה, או כי הוא גרוע, חס וחלילה. ואולם, אם זה החומר ממנו עשוי ספר שעשוי לזכות בפרס הבוקר, אז אולי באמת כדאי לארוז את הסחורה, לפרק את הבאסטה וללכת לים, כמאמר המשורר..

9 תגובות:

  1. אטלס היקר, לסיים ערב בקריאת פוסט שלך, זה כמו לסיים ערב על כוס קוניאק משובח עם סיגר איכות באחד המועדונים הבריטיים שניחוחם, ספוג גם בספרים המעטרים את קירותיהם.... אבל גם משכיל ומעורר שאלות והשתאות.. קשר ישיר אני מוצא בין פוסט זה לבין האחרון, הדן בדרך שבה עלינו לבחון יצירה ספרותית.... בדרך שבה משתמש הסופר במילים, בשפה ובתחביר שלה ונדמה לי שספר זה הוא דרכך לבחון את יישומו של הפוסט הקודם.. ולשאלת ההתאבדות, רק אוסיף משלי, אין המתאבד לורח רק את חייו בידיו ועושה בהם כרצונו רבים המקרים שבלא משים הוא לוקח גם את חייהם של הקרובים לו ומטלטל אותם כך שאין בידם יותר היכולת לקחת את חייהם בידהם.. נקודה למחשבה

    השבמחק
  2. אטלס...
    אמנם באיחור, אך לא יכולתי שלא לקרוא... :)

    זה מאוד מעניין שהשווית בין שני ספרים, שהתחבבו עליך מאוד, ושביניהם עשית "אתנחתא" פילוסופית. גל צודק, אכן יש קשר ישיר בין הפוסטים האחרונים.. וזה מעניין... האם נושא הזכרון מעסיק אותך (הרבה פעמים הזכרון שלנו מוסיף את רגשותינו בדיעבד ומשפיע על איך שאנו רואים את הדברים אחרי 30 או 40 שנה...)

    אני לא חושבת שלקחת את החיים של עצמך היא ילדותיות. כדי להתאבד, אתה צריך המון המון אומץ (האמן לי!) וכן - וגל שוב צודק - גם אגואיסטיות...

    זאת לא הפעם הראשונה שאתה גורם לי לרצות לקרוא את הספרים שאתה ממליץ עליהם, לא סתם לקרוא - לרכוש!! אלו שכתבו אותם, צריכים לראות מה אתה כותב כדי לדעת שיש כאן מישהו שעוזר להם למכור...

    שנה טובה
    מירב

    השבמחק
  3. תודה לגל ומירב.
    בנוגע לספרים העוסקים בזיכרון ולשאלה 'האם הם בחרו בי' או אני בהם, אני חושב שהתשובה היא שהם בחרו בי, כלומר שממש במקרה (או לא) כמה מהסופרים הבריטיים העכשוויים בחרו לעסוק ברומנים החדשים שלהם בנושא הזיכרון והשפעתו על בניית הנראטיב (אלא אם כן מדובר במקרה תת-מודע יוצא דופן שאינני מודע אליו..)
    ובנוגע לשאלת ההתאבדות, חוששני שלא הבנתם את כוונתי. אין בדבריי כדי לרמוז שהתאבדות היא מעשה ילדותי.. אלא שבארנס מציג בספרו את ההתאבדות כאמצעי דטרמיניסטי 'לשלוט בנראטיב', המנוגד לחוסר המעש, אי נקיטת העמדה המאפיינת את השיגרה.

    השבמחק
  4. אטלס,
    נראה לי שעדיין אינני מבינה...
    דטרמיניזם הוא פועל יוצא פאסיבי.... זוהי קבלת הגורל ואילו ההתאבדות היא בדיוק הפוך - היא מאוד אקטיבית, לקיחת חיי, היא אפילו אנטי הגורל... אנטי המוות "הטבעי"...

    השבמחק
  5. ממ.. אני חושב שהתכוונתי שלקחת את חייך בידיך כמהלך אנטי-פאסיבי זה סוג של דטרמיניזם..
    ואולי אני באמת סותר את עצמי..

    השבמחק
  6. הבנתי בדיוק את תיאור המעשה האובדני כנסיון לשלוט בנארטיב, ובדיוק לכך הגבתי.. מפני שהתוצאה בסופו של דבר היא הפוכה, אני מתייחס פה לעניין רק מהיבט אישי.
    כיוון שהנארטיב עובר ממך לאחרים, הוא אינו נחתם כדרכו של נארטיב.

    השבמחק
  7. ממ.. אני מבין, גל.
    אתה מתיחס להשפעתו של אקט ההתאבדות על סביבתו המיידית של המתאבד, ובמקרה שלנו על המספר של הרומן..
    זה אספקט אחר, שאולי באמת לא נתתי את דעתי עליו בפוסט הזה.

    השבמחק
  8. כן... אבל כדי של יחתם פה רק העיסוק במוות וכאלה
    אז המשפט האחרון שלי יהיה
    שיותר מכל העובדה היא שיכולת השימוש השפתית שלך להעברת רעיונות באמצעות היותך קורא מיומן היא מופלאה
    ואני נפעם
    כמו ראיתי לראשונה
    סוסון ים...

    השבמחק
  9. עכשיו, לאחר שקראתי גם אני את הספר, ובניגוד אליך נהניתי מאוד ממנו, כמה הערות:
    א. יש לי תחושה שגם את הספר הזה לא סיימת עד תומו.
    ב. קשה לי לומר שהקלילות וההיתוליות שלטו בספר. אני הרגשתי מלכתחילה אווירת נכאים. ספר שעוסק באיך אנחנו זוכרים, מה אנחנו זוכרים ולמה דווקא את זה, ספר שעוסק במוות ובהתאבדות (אגב, לא אחת) - לא יכול להיות היתולי
    ג. לאחר קריאה נוספת גם בתגובות, אני מוצאת שגם אתה וגם אני עסקנו בהתאבדות כתופעה דרטמיניסטית (אני) או אקטיבית (אתה). עכשיו כשאני לאחר הקריאה אני חושבת שלא ההתאבדות היא העניין המרכזי בהתאבדות של אדריאן או של אותו אחד שהתאבד בגלל שהכניס להריון את חברתו... אני חושבת שהזכרון וההתאבדות בספר הזה סובבים סביב נושא אחד הסובייקטיבים של השיפוטיות. כיצד אנחנו שופטים את הדברים ממרחק הזמן? כיצד השיפוטיות משפיעה על הזיכרון שלנו? כיצד השיפוטיות יכולה להשפיע על ההיסטוריה והאוייבטיביות שלנו כלפי נוכח הדברים... השיפוטיות היא הכוח המניע של הסיפור הקטן הזה. או יותר נכון, הא-סימטריה בין שיפוטיות לבין הרצון שלנו לראות את הדברים איך שאנחנו רוצים לראות את הדברים ללא רציונל

    השבמחק