זבאלד, שוב

Things outlast us, they know more about us than we know about them: they carry the experience they have had with us inside them and are - in fact - the book of our history open before us

W.G.Sebald, Unrecounted

כתבתי על השפעתו של הסופר וו.ג.זבאלד על כתיבתו של הסופר האמריקאי-ניגרי הצעיר, טג'ו קול, כאן.

שמחתי להיתקל בשמו של הסופר הגרמני שהעתיק את חייו לאנגליה בשנות העשרים לחייו גם בספרה של הזמרת פטי סמית, M Train.

בממואר העדין הזה, שראה אור ב-2015, סמית מזכירה את שמו של זבאלד רק כעשרים או שלושים עמודים לפני שהיא מתארת את הסצנה הבאה, שמתכתבת לטעמי ישירות עם הציטוט שהבאתי לעיל: 

There were red rosebuds in a small vase in the bathroom at 'Ino. I draped my coat over the empty chair across from me, and then spent much of the next hour drinking coffee and filling pages of my notebook with drawings of single-celled animals and various species of plankton. It was strangely comforting, for I remembered copying such things from a heavy textbook that sat on the shelf above my father's desk. He had all kinds of books rescued from dustbins and deserted houses and bought for pennies at church bazaars. The range of subjects from ufology to Plato to the Planarian reflected his ever-curious mind. I would pore over this particular book for hours, contemplating its mysterious world. The dense text was impossible to penetrate but somehow the monochromic renderings of living organisms suggested many colors, like flashing minnows in a fluorescent pond. This obscure and nameless book, with its paramecia, algae, and amoebas, floats alive in memory. Such things that disappear in time that we find ourselves longing to see again. We search for them in close-up, as we search for our hands in a dream

עולמו של אביה של הסופרת ממשיך לחיות בין ידיה (ידיים שאיננה יכולה לראות בחלומותיה..) באמצעות הזיכרון של הספרים שהיה קונה במכירות חצר ושומר בספרייתו. הספרים עצמם כנראה כבר אינם, אך הזיכרון הוויזואלי והפיזי של הקריאה בהם כילדה מוחשי מאוד גם שנים רבות אחרי-מעשה.

האיזכור של זבאלד (שם האב, הרוחני) מוחלף במהרה בדמות-האב (שגם הוא כבר נפטר, והפך לרוח..) דמות שזיכרונה מונכח בעֶצֶם ישן, ממש כמו בטקסט של זבאלד, שהבאתי לעיל.

Open City: בריסל - עיר פתוחה או עיר חצויה

פוסט שני בסדרה של שלושה פוסטים

There was a palpable psychological pressure in the city

בפוסט השני שאקדיש לקריאה השנייה בספרו של טג'ו קול, Open City, אבקש להתמקד בחלק בעלילת הרומן שעוסק בביקורו של המספר בעיר בריסל.

כזכור, ג'וליוס הוא פסיכיאטר אמריקאי ממוצא ניגרי שחי במנהטן. אחרי שעות-העבודה הוא משוטט ללא יעד או מטרה ברחובות העיר. זו אודיסיאה שלובשת צביון פסיכולוגי כמו שהיא היסטורית-גיאוגרפית. לכל אורך העלילה, ג'וליוס נע בין זיכרונותיו האישיים מילדותו בניגריה להיסטוריה למודת הסבל וצער של ניו-יורק.

לקראת אמצע הרומן, ג'וליוס נוסע לחופשה בת שלושה שבועות לבריסל, 

בסמיכות לחג-המולד והשנה האזרחית החדשה. הסיבה הרשמית לנסיעה, או לפחות התירוץ שג'וליוס מתרץ לעצמו, היא ניסיונו לאתר את סבתו הגרמניה שעברה לגור בבירת בלגיה שנים רבות לפני ההווה הנרטיבי. בפועל הוא מקדיש את משך החופשה לשיטוטים בעיר ולהיכרות חטופה עם עברה ועם מצבה בהווה:

It is easy to have the wrong idea about Brussels. One thinks of it as a technocrats’ city, and because it was so central to the formation of the European Union, the assumption is that it is a new city, built, or at least expanded, expressly for that purpose. Brussels is old — a peculiar European oldness, which is manifested in stone — and that antiquity is present in most of its streets and neighborhoods. The houses, bridges, and cathedrals of Brussels had been spared the horrors visited on the low farmland and forests of Belgium, which had borne the brunt of the countless wars fought on the territory. Slaughter and destruction, ferocious to a degree rarely experienced in history, had taken place on the Somme, in Ypres, and before that, out at Waterloo

הפעם היחידה בה מוזכר שם הספר Open City לאורך כל עלילת הרומן, היא בתחילת הביקור של ג'וליוס בבריסל:

Those were the theaters, so conveniently set at the intersection of Holland, Germany, England, and France, in which Europe’s fatal tussles had played out. But there had been no firebombing of Bruges, or Ghent, or Brussels. Surrender, of course, played a role in this form of survival, as did negotiation with invading powers. Had Brussels's rulers not opted to declare it an open city and thereby exempt it from bombardment during the Second World War it might have been reduced to rubble. It might have been another Dresden. As it was, it had remained a vision of the medieval and baroque periods, a vista interrupted only by the architectural monstrosities erected all over town by Leopold II in the late nineteenth century

עיר פתוחה היא עיר בטוחה, אם כן. אך זו גם עיר שהסירה את כל מגננותיה. עיר חסרת אונים ששליטיה סומכים על הגינות האויב, שעשוי לכבד את חוקי המלחמה ולחוס על תושביה, או לא.

קול ממקם את ביקורו של ג'וליוס בעיר הפתוחה בליבו של הרומן, והוא מקדיש לא פחות משישה פרקים לשהותו בעיר, חלק ארי מעלילת הרומן. ניתן בהחלט לחלק את עלילת הרומן Open City ללפני ואחרי הביקור בבריסל.

אם ג'וליוס ציפה למצוא בבריסל איזשהו מפלט מהמחנק היומיומי בניו-יורק, הוא מתאכזב לגלות עיר נצורה, שכמו קפאה בזמן:

During my visit, the mild winter weather and the old stones lay a melancholy siege on the city. It was, in some ways, like a city in waiting or one under glass, with somber trams and buses

כמו בשאר חלקי הרומן, גם הנסיעה לבריסל מספקת למספר הזדמנויות רבות למפגש עם אנשים אחרים (כתבתי בפוסט קודם שעיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים.)

המפגש הראשון מתרחש עוד במהלך הטיסה מניו-יורק לבריסל. ג'וליוס יושב סמוך לאישה לבנה מבוגרת בשם ד"ר מייקן, בלגית שחיה רוב חייה בארה"ב. היא מספרת לג'וליוס שבבריסל יש רוב דובר צרפתית שחי לצד מיאוט פלמי, ולצידם חיים בערך ארבעה אחוזים של מהגרים ערבים או אפריקאים.

אולם בריסל שג'וליוס מגלה היא עיר הרבה יותר קוסמופוליטית ממה שד"ר מייקן מוכנה להודות:

Even in the city center, or especially there, large numbers of people seemed to be from the Congo or from the Maghreb. On some trams, I was to quickly discover, whites were a tiny minority. But that was not the case with the morose crowd I met on the metro some days after my arrival. They had been to a rally at the Atomium to protest racism and violence in general, but in particular a murder that had happened much earlier, in April of that year. A seventeen-year-old, after refusing to give up his mp3 player, had been stabbed by two other youths at the Gare Centrale; this had happened on a crowded platform, during rush hour, with dozens of people around; the fact that no one had done anything to help the boy had become a point of discussion in the days following the murder. The murdered boy was Flemish; the murderers, reports said, were Arab [...] One journalist wrote on his blog that Belgian society was fed up with “murdering, thieving, raping Vikings from North Africa.” [...] But the murderers in the Gare Centrale case, it turned out, weren’t Arab or African at all, they were Polish citizens

בריסל שקול מתאר היא עיר חצויה, שפחד מהאחר ושנאת זרים זורמים ברחובותיה. בעיר הזו ג'וליוס פוגש גם את פארוק, צעיר מרוקאי שעבר לגור בבריסל בתקווה להשתלב בעולם האקדמי ולמצוא את מקומו בעולם המערבי. פארוק למד פילוסופיה והגיש את עבודת הדוקטורט שלו קצת אחרי נפילת התאומים. המציאות הפוליטית החדשה שנטוותה סביבו דוחה את האחר, ועבודתו של פארוק נדחית ע"י המרצים שלו. כמו צעירים רבים, מתפתח אצל פארוק אנטגוניזם למערב ולאטימות שלו כלפי האחר.

What Farouq got on the trams wasn’t a quick suspicious glance. It was a simmering, barely contained fear. The classic anti-immigrant view, which saw them as enemies competing for scarce resources, was converging with a renewed fear of Islam. When Jan van Eyck depicted himself in a large red turban in the 1430s, he had testified to the multiculturalism of fifteenth-century Ghent, that the stranger was nothing unusual. Turks, Arabs, Russians: all had been part of the visual vocabulary of the time. But the stranger had remained strange, and had become a foil for new discontents. It occurred to me, too, that I was in a situation not so radically different from Farouq’s. My presentation — the dark, unsmiling, solitary stranger — made me a target for the inchoate rage of the defenders of Vlaanderen. I could, in the wrong place, be taken for a rapist or “Viking.” But the bearers of the rage could never know how cheap it was. They were insensitive to how common, and how futile, was their violence in the name of a monolithic identity. This ignorance was a trait angry young men, as well as their old, politically powerful rhetorical champions, shared the world over

במידה רבה, דמותו של פארוק יותר סימבולית מאשר שהיא 'מציאותית'. כמו המספר, גם הוא בחור צעיר שחום-עור, שמגיע ממדינת עולם שלישי. הוא משיל מעליו את זהותו הקודמת ומנסה בכל-כוחו להשתלב בחברה כשהוא משקיע את כל-כולו בתרבות מערבית גבוהה (פארוק מצטט בין השאר מכתביהם של הפילוסופים האירופאים וולטר בנימין וגסטון בשלאר; ג'וליוס מתמוגג ממוזיקה קלאסית..)

ג'וליוס מזהה בתסכול שמצטבר אצל פארוק את תסכולו-שלו מהמערב, ובהתאם הוא רואה את עצמו כמושא-הפחד של המערב, ממש כמו פארוק. אך בניגוד לפארוק, הוא איננו מועד לפורענות. אולי זה בשל הבדלי הגיל, או בשל העובדה שהוא הצליח להשתלב בחברה המערבית בעוד שפארוק לא הצליח, או שמא זו חוסר המחויבות שלו, שמותירה אותו אדיש לנעשה מסביבו, אפילו כשברור לו כשהוא נתקל בחוסר צדק משווע (בשלב מוקדם יותר ברומן ג'וליוס מבקר בניו-יורק במתקן כליאה בו שוהים מהגרים שהממשל האמריקאי לא מאפשר להם להשתלב בחברה האמריקאית. אחד מהם, אפריקאי כמו המספר עצמו, מספר לו כיצד נרדף ע"י מתנגדי הממשל בארץ מולדתו וכמעט איבד את חייו. בעור שיניו הוא הצליח להגיע עד ארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי-נדלות, אך מיד כשירד מהמטוס הוא נאסר ומאז הוא חי במתקן הכליאה, מחכה לגירושו חזרה לארץ המוצא שלו. הסיפור אמנם מרגש את ג'וליוס, אך הוא ממהר לאזן את פרץ ההזדהות עם סבלו של האחר עם תהייה שמא הוא משקר ולמעשה הוא לא נרדף בארץ מוצאו אלא היה אחד הרודפים, שכעת מנסה לטהר את שמו באמצעות התחזות לקורבן.)

באופן דומה, ג'וליוס אינו יכול אלא למצוא דופי גם באופיו החתרני וספקני של פארוק הצעיר:

He, too, was in the grip of rage and rhetoric. I saw that, attractive though his side of the political spectrum was. A cancerous violence had eaten into every political idea, had taken over the ideas themselves, and for so many, all that mattered was the willingness to do something. Action led to action, free of any moorings, and the way to be someone, the way to catch the attention of the young and recruit them to one’s cause, was to be enraged. It seemed as if the only way this lure of violence could be avoided was by having no causes, by being magnificently isolated from all loyalties. But was that not an ethical lapse graver than rage itself?

זה המקום להתעכב על עמדתו של המספר בעיר פתוחה. על אף שהוא מביא דוגמאות רבות מההיסטוריה של העיר ניו-יורק שמעידים על הגזענות והתוקפנות של החברה הלבנה כלפי האחר ובעיקר כלפי שחורים, הטון הכללי בו נמסרת העלילה של הרומן שלפנינו הוא מנוכר ומאופק.

המפגש עם פארוק הנחרץ והדעתן משמש כתמונת מראה הפוכה לאופיו הקריר ומהוסס של ג'וליוס. לקורא שיתעמק בעלילת הרומן הייחודי הזה יהיה וודאי נדמה שמדובר שהמפגש עם פארוק בבריסל יספק למספר הזדמנות נדירה לעבור מעמדת המתבונן הפאסיבי (תפקיד הפסיכולוג מתאים לו כמו כפפה על היד..) למצב של אקטיביות (פוליטית או בין-אישית.)

אך ההזדמנות הזו מתפספסת כשהוא חוזר לניו-יורק ושב לחיקם הבטוח של חייו הקודמים. האם זה שכלתנות-יתר, או שמא זה הפחד ממחויבות שמונעים ממנו להביע את דעתו או לתת פורקן לרגשותיו? האם באמת צריך אדם להיות מְנוּתָק מכל נאמנות על מנת לא להיגרר למעשים קיצוניים? האם הזעם באמת מסמא את עיני בעליו, או שמא הוא קטליזטור הכרחי לשינוי? לקוראים הפתרונים.

Open City: קריאה שניה,או שיבה שניה

פוסט ראשון בסדרה של שלושה פוסטים

The typical Sebaldian character is estranged and isolated, visited by depression and menaced by lunacy, wounded into storytelling by historical trauma
James Wood

הציטוט הנ"ל מתייחס כמובן לכתביו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אך הוא יכול בקלות להתייחס גם לספריו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול. הוא נלקח ממאמר לא משכנע במיוחד שפורסם בNew Yorker לפני כמה חודשים, שעסק בהומור בכתביו של זבאלד.

הפנה אותי אל המאמר חבר טוב, קולגה לשעבר לעבודה, שהזדמן לי להכיר לו את הרומן האחרון של זבאלד, אוסטרליץ ('קריאה בספר הזה היא צלילה אל תוך תהום'  כתב הסופר הישראלי דרור בורשטיין במאמר ביקורת בעיתון הארץ, אי-שם ב-2006.) מאז אני מנסה לשכנע את אותו חבר לקרוא גם את טג'ו קול, ובמיוחד את ספרו Open City. בינתיים ללא הצלחה. אך אינני מוותר בקלות.

***

לאחרונה אני נוטה יותר ויותר, במודע או באופן לא-מודע, לשוב על עקבותיי, לנוע במעגלים גדולים ומתרחבים סביב אותם מקומות או אותם עצמים, כמו דרוויש שמחולל את עצמו דעת, בתקווה להציץ ולו לרגע בפרט מאיזשהו חיזיון תעתועים, רגע של אמת והארה. בתקווה לשוב לדרך הטובה. למצוא את המרכז.

במסגרת שיטוטי במרחב הגיאוגרפי הסובב אותי (רחובות מזרח ברלין,) או במרחב הספרותי שמקיף אותי (כונניות הספרים שלי) שבתי לקרוא בשבועות האחרונים כמה ספרים שאהבתי במיוחד.

כך היה כששבתי (באופן מודע לגמרי) לספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Never Mind. וכך היה כששבתי וקראתי (באופן לא-מודע) את הנובלה הקצרה של הסופר ההולנדי קס נוטבום, הסיפור הבא (וכתבתי עליה כאן.) וכך היה גם עם הרומן של טג'ו קול, Open City, עליו כתבתי בבלוג הזה לראשונה בספטמבר 2011.

מאז אותה קריאה ראשונה ברומן נשאתי את הרושם הראשוני מהספר ומהסופר, כפי שזוכרים אולי ביקור בעיר מוזרה או ארוחה במסעדה יוצאת דופן, או כפי שזוכרים במעורפל ערב של אהבה שתויה.

במחשבותיי, שבתי לספרו של קול פעמים רבות מאז, כשסיפרתי עליו למכר כזה או אחר או כשמחשבותיי נדדו אל עבר מחוזות מטאפיזיים יותר, ברגעי הדמדומים שלפני השינה. אולם בחלוף השנים הלכו הפרטים והתמעטו, ועלילת הרומן התעבתה ונטוותה במוחי בקווים כלליים יותר ויותר, התפניות הרבות בעלילה אבדו כליל ונותרתי עם שם הרומן ועם שלד העלילה בלבד, חקוקים במוחי, מסרבים לעזוב.

***

אחרי אותה קריאה ראשונה, כתבתי ש-Open City הוא רומן פילוסופי, ושהמספר ברומן (a postcolonial flâneur כינה אותו מבקר ספרות אחד) הוא פילוסוף של זמננו שנושא על גבו את עול האנושות כולה, או לכל הפחות מתמודד עם עול העבר, זה האישי שלו וזה הקולקטיבי, כלומר משקל ההיסטוריה.

משקל העבר, עברה הקולוניאלי של ניו-יורק למשל, ניכר בכל שעל ושעל בהווה הנרטיבי של עיר פתוחה, ואכן קול בא בספרו בחשבון עם עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

רוב הביקורת שקול מעלה באמצעות המספר שלו נעשית כמעט כבדרך אגב, כמו המאמר הכמעט-מוסגר שהוא מביא בעת שיטוט בדרום האי מנהטן, סמוך לוול סטריט:

This had been a busy mercantile part of the city in the middle of the nineteenth century. Trading in slaves had become a capital offense in the United States in 1820, but New York remained the most important port for the building, outfitting, insuring, and launching of salvers' ships. Much of the human cargo of those vessels was going to Cuba. Africans did the work on the plantations there

ובמקום אחר, הביקורת שלו הרבה יותר ישירה ומדויקת. כשהוא עומד בקצה האי מנהטן ומביט על אליס-איילנד, ששימש כידוע כנקודת כניסה לארה"ב עבור מיליוני מהגרים בסוף המאה התשע-עשרה עד לתחילת המאה-העשרים, קול שם את הדברים הבאים בפי המספר שלו:

Ellis Island was a symbol mostly for European refugees. Blacks, "we blacks," had known rougher ports of entry

***

גיבור ספרו של קול, ג'וליוס, הוא פסיכיאטר שחי בניו-יורק של אחרי נפילת התאומים. העיר בה הוא חי היא סוג של עיר רפאים, אם בשל רוחות העבר שרודפות אותה, ואם מפני תחושות הבידוד ובדידות שאופפות את המספר כל פעם שהוא יוצא לרחובות, אחרי שעות העבודה, ומתחיל את שיטוטיו האינסופיים:

The sight of large masses of people hurrying down into the underground chambers was perpetually strange to me, and I felt that all of the human race were rushing, pushed by a counterinstinctive death drive, into movable catacombs. Aboveground I was with thousands of others in the solitude, but in the subway, standing close to strangers, jostling them and being jostled by them for space and breathing room, all of us reenacting unacknowledged traumas, the solitude intensified

זו עיר עמוסה בבני אדם, אם כן, אך גם מקום בו איש אינו יוצר קשר עם אדם אחר, ומעט המפגשים שבכל-זאת מזדמנים לג'וליוס הם מקריים או חטופים.

עננה כבדה של מלנכוליה מעיבה על עלילת הרומן של טג'ו קול, מתחילתו ועד לסופו הלא צפוי. היא איננה מרפה מהמספר או מהקורא ונדמה פעמים רבות שכל הנראטיב טובל באפלוליות סמיכה.

‏בסוף הפרק הראשון למשל, מגלה המספר שאשתו של שכנו נפטרה לפני כמה חודשים. התגלית הלא צפויה הזו מעלה בו תחושת בושה ואשם, ומתווספת לתחושת הניכור הכללית שהוא חווה בעיר בכלל, ובדירה הקטנה שלו בפרט, דירה בה הוא חי בגפו ומנהל אורח חיים נזירי כמעט.

***

למרות מה שכתבתי לעיל, עיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים: מפגשים בין תרבויות, אך גם בין אנשים פרטיים.

המספר - אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בעיר קוסמופוליטית כמעט נטולת זהות משל עצמה, עיר שעברה, כמו עברה של ארה"ב כולה, רבוי קונפליקטים - נמצא בעיצומה של אודיסיאה אורבאנית שבמהלכה הוא נתקל באנשים מכל גווני הקשת החברתית: מפרופסור סאיטו היפני-אמריקאי שהעביר את שנות מלחמת העולם-השנייה במחנות המעצר במערב ארה"ב; דרך ד״ר גופטה ההודי שמשפחתו גורשה מאוגנדה ע״י משטרו של אידי אמין; וכלה בראול המרוקאי, שהמספר פוגש בבריסל שבבלגיה (אקדיש פוסט נפרד לאפיזודה הבלגית בספר,) ושאיננו מוצא את מקומו בחברה האירופאית-מערבית.

רוב הדמויות בהן נתקל המספר הן דמויות של אאוטסיידרים, בדיוק כמו המספר עצמו. ויותר משהן מלמדות אותו משהו על עולם שׁוֹנֶה משלו, הן מציבות מולו מראה שמשקפת את סבלו, את בדידותו, ואת עברו הבעייתי.

כפי שראינו לעיל, הזרות הזו מתבטא גם ביחסו של המספר לסביבה הגיאוגרפית שסובבת אותו, וראשית כל לנוף האורבאני של מנהטן, ניו-יורק:

This strangest of islands, I thought, as I looked out to sea, this island that turned in on itself, and from which water had been banished. The shore was a carapace, permeable only at certain selected points. Where in this riverine city could one fully sense a riverbank? Everything was built up, in concrete and stone, and the millions who lived on the tiny interior had scant sense about what flowed around them. The water was a kind of embarrassing secret, the unloved daughter, neglected, while the parks were doted on, fussed over, overused

***

בשני הפוסטים הבאים שאקדיש לקריאה המחודשת בספרו של קול, אתמקד בנושא העיוורון, תמה חוזרת בעיר פתוחה, וכן בביקורו של ג'וליוס בבירת בלגיה, בריסל, אירוע מרכזי בעלילה שהסופר מקדיש לו את ליבו של הרומן.

ג׳יימס בולדווין בישראל: על התקווה והיפוכה

A real writer is always shifting and changing and searching

James Baldwin

לפני כמה חודשים כתבתי פה על ספרו של הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין, Giovanni's Room שמתרחש בעיר פריס בשנות השישים של המאה-העשרים.

בולדווין עצמו עבר לגור בפריס בשנת 1948, כשמלאו לו 24 שנים, אחרי שהתיישב בניו-יורק במסעדה שידע שבעליה מסרבים שירות לשחורים, והתעמת עם המלצרית שסירבה לשרת אותו. הוא עזב את עיר הולדתו כדי להימלט מהגזענות האמריקאית - בריחה שהאמין שתציל את חייו, ותאפשר לו לכתוב.

בראיון עם כתב ה-Paris Review הוא מספר:

The conditions in this country to be a black writer was impossible [...] I knew what it meant to be white and I knew what it meant to be a nigger, and I knew what was going to happen to me. My luck was running out. I was going to go to jail, I was going to kill somebody or be killed. My best friend had committed suicide two years earlier, jumping off the George Washington Bridge [...] I had to get out of New York

הוא מוצא מפלט בפריס, אם כן. אך גם הבירה הצרפתית איננה מקבלת אותו בזרועות פתוחות:

When I arrived in Paris in 1948 I didn’t know a word of French. I didn’t know anyone and I didn’t want to know anyone. Later, when I’d encountered other Americans, I began to avoid them because they had more money than I did and I didn’t want to feel like a freeloader. The forty dollars I came with, I recall, lasted me two or three days

הקושי שבהתאקלמות בעיר החדשה, והבדידות שהוא חווה מצאו את דרכם לעלילה של ספרו חדרו של ג'ובאני, בו המספר, אמריקאי שחי בפריס בעוני ובבדידות, מוצא מפלט זמני בדירתו הקטנה של ג'ובאני, מאהב איטלקי צעיר ומבולבל בעצמו.

שנה לאחר שעבר לצרפת, בולדווין החל בעצמו לנהל רומן עם בחור שוויצרי  בשם לוסיאן הפרסברגר, שהיה צעיר ממנו בחמש שנים. משך תקופה קצרה הוא גר עם לוסיאן בלויקרבאד, עיירת מרחצאות וסקי בדרום-מערב שוויץ. הוא תיעד את החוויה - להיות האדם השחור היחיד בכפר קטן במרכז אירופה הלבנה - במאמר בשם Stranger in the Village (במאמר מוסגר אזכיר שהסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול כתב על ביקור בעיירה, שישים ומשהו שנים אחרי בולדווין, במאמר משלו באתר הניו-יורקר. לימים, המאמר מצא את דרכו לקובץ המאמרים המצוין Known and Strange Things עליו כתבתי פה.) 

***

במשך תשע השנים הראשונות של מגוריו בפריס, בולדווין עבד על שני הרומנים הראשונים שלו, Go Tell It the Mountain ו-Giovanni’s Room וכן קובץ המאמרים, Notes of a Native Son.

מאוחר יותר, החל משנות השבעים, הוא עשה לו בית קבע בדרום צרפת, אך לפני כן, בשנת 1961, בולדווין הספיק אף לבקר בארץ ישראל, כאורח של משרד החוץ, מסוג הטיולים המאורגנים האלה שמממנת המדינה מידי שנה לאנשי רוח ומובילי דעת קהל מהעולם הגדול (ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר ביקרו בישראל ב-1967..)

בולדווין ביקר בנגב ובים המלח, וכן בכמה קיבוצים. אולם היו אלה הביקורים באתרים הקדושים לנצרות שהותירו בו רושם עז במיוחד. 

בולדווין גדל בצילו של אביו החורג, מטיף קשה יום, ובגיל 4 ניסה את ידו בתפקיד מטיף בכנסיה בברוקלין בעצמו. במכתבים ששלח מישראל לסוכן שלו בולדווין מספר כיצד נקשר הביקור באתרים ההיסטוריים האלה (הוא ביקר בנהר הירדן ובירושלים, בדרכים בהם הלכו ישו ויוחנן המטביל) עם שיר שאביו החורג היה שר: I want to be ready to walk in Jerusalem / Just like John.

ההבטחה שהייתה טמונה בארץ הקדושה ניתנה לא רק לעם היהודי, אלא גם למיליוני נוצרים, ובולדווין קיווה למצוא בארץ ישראל משהו מההבטחה הזו, שמץ של תקווה.

לפני ביקורו בישראל, הזהות היהודית והקשר העמוק שלה לארץ התנ"ך הייתה בעיני רוחו של בולדווין קשורה לזהות שלו כאדם שחור, נוצרי. אך מה שראה בישראל הצליח בעיקר לדכדך אותו. מלוויו הצמודים המטירו עליו אינסוף דברי תעמולה שהיו אמורים לשכנעו בצדקת הדרך העברית. אך בכל אשר הלך הוא ראה הפרדה והכחשה, ואת ניצניה של משיחיות שעתידה להשתלט כליל על הנראטיב הציוני.

בתום הביקור הרשמי הוא הצליח להסתובב קצת בארץ ללא מלווה רשמי, אך הרושם הבסיסי שהתגבש אצלו לא השתנה. המכתבים ששלח לסוכן שלו הוסבו במאי 1963 למאמר קצר בשם Letters from a Journey שפורסם בכתב העת Harper's. במאמר הביע בעיקר דעות לא-מחמיאות על המדינה היהודית: אי-אפשר בימינו, כך כתב, לבנות חברה על בסיס של השתייכות דתית - מגדל הקלפים הזה יקרוס בשלב זו או אחר. ובמקום אחר כתב: people are trapped in history and history is trapped in them. 

כמה שהוא צדק.

מה היה חושב אילו ביקר בישראל היום? מה היה אומר על חומת ההפרדה שניצבת בירושלים כה סמוך לחומה העתיקה? מה היה אומר על רחובותיה של מזרח העיר שנותרו פחות או יותר כפי שהיו כשביקר בעיר לפני למעלה מיובל שנים, בעוד שמערב העיר השתנה כליל? מה היה אומר על העם היהודי החי בארץ-ישראל, ונאחז בקרקע כהבטחה מהתנ"ך ובתנ"ך כהבטחה מהאל, אותו אל אליו נשא את דרשותיו מכן המטיף בכנסייה של ברוקלין, בצעירותו?

בולדווין תכנן להמשיך מביקורו בישראל למסע ביבשת אפריקה, בתקווה למצוא בה המשך להבטחה שקיווה למצוא בארץ התנ"ך. קצה חוט שיוביל אותו למצב שיוכל להתיר את כדור הצמר הסבוך הזה שנקרא זהות. אך מכיוון שמצא במחוזותינו בעיקר אכזבה, החליט לשנות כיוון ולבקר באיסטנבול, שהפכה בעשור הבא לבית שלישי עבורו, אחרי ניו-יורק ופריס.

באיסטנבול הוא התקבל בזרועות פתוחות ע"י האינטליגנציה המקומית. בולדווין נמשך לגוונים הקוסמופוליטיים שאפיינו את העיר בשנות השישים והוא הרבה לשהות בעיר בעשור הבא. הוא עבד שם על ספרו Another Country ומצא שם את השקט ושלווה שהיו דרושים לו כדי להתרכז ביצירתו.

The world is our home so we carry the right to be ourselves wherever we go הוא כתב באותה תקופה, תוך שהוא מתחיל להפנים את דמותו החדשה של איש-ללא-ארץ, אדם חדש שאינו קשור לאדמה עליה נולד. אדם ששורשיו באוויר.

מניפסט נגד האדישות, או השיכחה

דעה רווחת היא, במדינות המערב כמו במדינות המזרח, שלעצת זקנים יש להקשיב. ימיהם על פני תבל כמו העניקו להם בינה שאין לערער עליה. דבריהם דברי חכמה צרופה. ואם מדובר בזקנים עיוורים, כמו במקרה של הסופר ומשורר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, הרי שלדבריהם מתווסף נופך נבואי של ממש.

מבקר האמנות, הצייר, משורר וסופר הבריטי ג'ון ברג'ר נפטר בגיל תשעים. אך עוד לפני שהספיק להתדפק על דלתות הגיל האוקטוגנרי, האזינו רבים מבני התמותה לדברי החכמה שהיו בפיו. אמנם, גלי קולו כמעט שלא הגיעו עד לחופי הים-התיכון, אולם באנגליה ובצרפת, ובמדינות אירופה הנאורות נשמע קולו  באופן ברור ורם.

ברג'ר נולד בלונדון ב–1926, והתגורר בצרפת מאז ראשית שנות ה-60. הוא

נפטר בינואר השנה. הוא למד אמנות ב-Chelsea School of Art, ומשם המשיך לעבוד כמבקר אמנות עבור עיתוןNew Stateman's. הוא החל לפרסם ספרים כבר מסוף שנות ה-50, אך את עולמו קנה ב–1972 כשזכה בפרס הבוקר היוקרתי עבור הרומן שלו, G.

באותה שנה הנחה גם את הסדרה התיעודית Ways of Seeing בערוץ ה-BBC, שהתבססה על ספר שפרסם, שסימן פריצת דרך בכתיבה הביקורתית על אמנות וצילום (תרגום עברי, על ההתבוננות, ראה אור ב-2012, בהוצאת פיתום. יחד עם ספר נוסף פרי עטו, אחֹז בכל היקר: איגרות על הישרדות ומרי, שגם ראה אור בהוצאת פיתום, אלו שני התרגומים העבריים היחידים להם זכה ברג'ר עד כה.)

ברג'ר פרסם בחייו למעלה מארבעים ספרים, ביניהם תשע מחזות, שני קובצי שירה, ושמונה ספרי פרוזה.

לפני כחודש הזמנתי מאמזון שניים מספריו, את הרומן G זוכה פרס הבוקר, וספרון עיון קטן בשם Confabulations, אחד מספריו האחרונים של ברג'ר שראה אור כחודש לפני מותו.

Confabulations (בדיות?) הוא אוסף של כאחד-עשר ספק קטעי יומן ספק מאמרים, העוסקים בנושאים שונים כמו צ'רלי צ'פלין, רוזה לוקסמבורג, משורר עירקי שברג'ר אוהב, או צייר צ'כי שהוא מעריך את עבודתו. בין הטקסטים הקצרים שזורים ציורים ותמונות, חלקם צוירו ע"י מחבר הספר.

כבר מהדף הראשון לא יכולתי אלא להתרשם מדברי הפתיחה של ברג'ר:

I have been writing for about eighty years. First letters then poems and speeches, later stories and articles and books, now notes. The activity of writing has been a vital for me; it helps me to make sense of things and to continue [...] the subject of these few notes is language.  

נקודת המוצא של ברג'ר היא השימוש בשפה, אם כן. משפת הסימנים והמחוות האילמות של הקולנוע המוקדם של צ'ארלי צ'פלין, דרך ייצוג במציאות בציוריהם של הציירים העכשוויים האהובים על ברג'ר, ועד לשימוש הציני עד כדי אונס השפה ע"י הפוליטיקאים והתקשורת מסקרת אותם (עוד הרבה מזה בהמשך..)

לאורך הקריאה בספרון הצנום הזה, ניכר בכתיבתו של ברג'ר שהוא חושב בקול, יחד עם הקורא. אלו אינן מסות כבדות ראש בהן המחבר מביע את דעתו המלומדת והנחרצת על נושא כזו או אחר. אלא מחשבות פרגמנטריות שנימה אישית וכנה מאפיינת אותן.

ברג'ר מספר שמאחורי עצם אקט הכתיבה אצלו ניצבת איזושהי תחושת שליחות:

What prompted me to write over the years is the hunch that something needs to be told and that, if I don't try to tell it, it risks not being told

והוא ממשיך ומתאר את תהליך הכתיבה שלו, כך:

After I've written a few lines I let the words slip back into the creature of their language. And there, they are instantly recognized and greeted by a host of other words, with whom they have an affinity of meaning, or of opposition, or of metaphor or alliteration or rhythm. I listen to their confabulation. Together they are contesting the use to which I put the words I chose. They are questioning the roles I allotted them.

So I modify the lines, change a word or two, and submit them again. Another confabulation begins.

כפי שבר רמזתי, יש בכתיבתו של ברג'ר מימד נוסף, שהתפלאתי להיתקל בו בספר שהנימה הכללית שלו מאוד רכה ונעימה. ברג'ר, מרקסיסט-הומניסט, פוצח מספר פעמים בספר בביקורת נוקבת על השימוש הציני של פוליטיקאים ושל התקשורת שמסקרת את 'אירועי היום' באופן שמשרת את שניהם ואת האינטרסים הצרים שלהם בלבד:

Today the global tyranny of speculative financial capitalism, which uses national governments as slave-masters, and the world media as its dope-distributor, this tyranny whose sole aim is profit and ceaseless accumulation, imposes on us a view and pattern of life which is hetic, precarious, merciless, inexplicable

והוא ממשיך מנקודה זו, לנתח את שפתם של הפוליטיקאים:

Recently I listened to the French president talking to the nation for almost three hours during a televised press conference. And his discourse was algebraic. That's to at logical and consequential, but with scarcely any reference to a tangible reality or to lived experience

[...]

Why is his discourse so vacuous? Why does it register like a monologue of acronyms?

It is because he has forsaken any sense of history and therefore has no long-term political vision. Historically speaking, he lives from hand to mouth. He has abandoned hope. Hence the algebra. Hope engenders political vocabularies. Hopelessness leads to wordlessness.

In this Hollande is typical of the period we are living through. Most official discourses and commentaries are dumb concerning what is being lived and imagined by the vast majority of people in their struggles to survive.

The media offers trivial immediate distraction to fill the silence which, left empty, might otherwise prompt people to ask each other questions concerning the unjust world they live in

תקווה, במידה רבה, ניצבת במרכז הספר של ברג'ר. אך הייאוש שמפיצים ארגונים כמו האו"ם או קרן המטבע העולמי, יחד עם אמצעי התקשורת שמתיימרים לסקר את פעולותיהם אך בפועל משתפים פעולה עם המדיניות הנצלנית שלהם - הייאוש הזה הוא מה שמעיר אנשים כמו ברג'ר באמצע הלילה ומוביל אותם אל המקלדת הדוממת שלהם, לנסח משפטים בלתי-מתפשרים כמו זה:

In the totalitarian global-order of financial speculative capitalism under which we are living, the media ceaselessly bombard us with information, yet this information is mostly a planned diversion, distracting our attention from what is true, essential and urgent

אני מסכים מאוד עם האמירה הזו. אנו מכלים את מרבית ימינו בהאזנה ובקריאה, רצונית או שלא, לגבב מילולי ולשאון צלצולים שלא באמת ביקשנו לצרוך: פרסומות ברדיו ובטלוויזיה, חדשות שצועקות עלינו ממסך הטלוויזיה או מדפי העיתון, סרטי קולנוע עתירי תקציב או ספרים רבי-מכר. אולם מעבר להסחת-דעת רגעית, אין לרובם תוכן אמיתי ליצוק לתבנית חיינו.

הם פשוט מדברים בשפה אחרת לגמרי מאיתנו, אומר ברג'ר:

The language used by the media to present and classify the world [...] is very close to the jargon and logic of management experts. It quantifies everything and seldom refers to substance or quality. It deals with percentages, shifts in opinion-polls, unemployment figures, growth rates, mounting debts, estimates of carbon dioxide, et cetera, et cetera. It is a voice at home with digits but not with living or suffer bodies. It does not speak of regrets or hopes.

And so what is being publicly said and the way it is being said promotes a kind of civic and historic amnesia. Experience is being wiped out. The horizons of past and future are being blurred. We are being conditioned to live an endless and uncertain present, reduced to being citizens in a state of forgetfulness.

Meanwhile, around us, the planet is over-heating. The wealth of the planet is being concentrated in fewer and fewer hands; the majority are underfed, junk-fed or starving. More and more millions of people are being forced to emigrate with the slimmest hopes of survival. Working conditions are becoming more and more inhuman.

Those who are ready to protest against, and resist, what is happening today are legion, but the political means for doing so are for the moment unclear or absent. They need time to develop. So we have to wait. But how to wait in such circumstances? How to wait in this state of forgetfulness?

ניתן בקלות לקרוא את הקטעים הנ"ל שהבאתי מספרו של ברג'ר כמניפסט נגד האדישות, או נגד השיכחה, כלשונו של ברג'ר. כקריאה למחאה או להתנערות מהסדר הקיים. אך יהיה זה לא צודק להתמקד אך ורק בפאן הפוליטי של ספרו של ברג'ר. שכן הספר הקטן והנפלא הזה הוא הרבה יותר מפאמפלט (אנטי-) פוליטי.

ולראיה הקטע הבא, שלקוח לקראת סוף ספרו: