יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

יומני ברלין - מקס פריש


את ספרו של מקס פריש, הומו פאבר, קראתי לפני עשרים שנים אולי, בשנות נעוריי המאוחרות. קשה לי להגיד שאני זוכר משהו מעלילת הספר, אבל אני חושב שקראתי אותו בתרגום העברי, כחלק מרצף קריאת ספרות ׳אקזיסטנציאליסטית׳ שכללה בין השאר גם את המניפסט של הפילוסוף הצרפתי ז׳אן פול סארטרהאקזיסטנציאליזם הוא הומניזם.

מאז לא חשבתי כלל על הסופר ומחזאי השוויצרי, ושמו עלה רק מידי פעם בשיחות סקייפ שערכתי עם חבר אנגלי שחי בגיברלטר ומעריך מאוד את פריש. 

והנה, לפני כמה חודשים נתקלתי בחנות ספרים בתרגום לאנגלית של יומני ברלין של פריש. ראשית קרצה לי הכריכה, עליה מתנוססת תמונה ישנה של שדרות אונטר דן לינדן, שהיו חלק מברלין המזרחית עד לנפילת החומה, כשברקע מתנוסס מגדל הטלוויזיה המפורסם שנחנך ע״י הקומוניסטים ב-1969. שנית היתה זו ההזדמנות לקרוא משהו על ברלין הישנה מפי מישהו שחי ויצר בה.

אקדים ואומר, שהספר שקראתי מכיל רק חלקים קטנים מיומני ברלין של פריש. למעשה, מתוך חמש מחברות שמילא הסופר בעת שהותו במערב ברלין, רק חלקים נבחרים מהשתיים הראשונות נבחרו ע״י עורכי הספר להופיע בספר שלפנינו. 

פריש הורה בצוואתו לחבר נאמניו לבדוק את אפשרות פרסומם של היומנים רק לאחר עשרים שנים מיום מותו. הם עשו את מלאכתם נאמנה, ובחרו לפרסם רק את החלקים שמתייחסים לעמדותיו של פריש לממשל הקומוניסטי של מזרח ברלין וכן את החלקים שמתייחסים ליחסיו של פריש עם סופרים אחרים בני דורו, רובם גרמנים - והשאירו את החלקים האישיים ואינטימיים שהופיעו ביומנים על רצפת חדר העריכה, סו טו ספיק.

***

המעבר מציריך למערב ברלין ב-1972, כפי שהוא מתואר בין השורות, היה ראשית ניסיון להימלט מהפרובינציאליות השוויצרית. פריש, שהיה בן 62 בעת המעבר, כתב כל חייו בגרמנית. פקטור משמעותי למעבר למגורים  בברלין היה ככל הנראה הרצון לגור ליד הסופרים הגרמנים המובילים של אותה תקופה, שחלקם היו חבריו הקרובים; רצון להרגיש חלק מאותה תנועה, מאותה עשייה.
כמו כן, היתה זו תחושה מעיקה של חוסר שייכות שגרמה לו להעתיק את מושבו לבירה הגרמנית המחולקת:

I am asking myself why I don’t simply live in Zurich. I have no function here. That wasn’t always the case

במידה רבה, פריש התייחס ליומן כאל יצירה, בעלת ערך ספרותי משל עצמה. פריש מודע למגבולת הז׳אנר, אך הוא מייחס לכתיבת היומן חשיבות גבוהה כתוצר-סופי שיהפוך לימים לחלק מיצירתו הספרותית (Oeuvre.) 



היומן, שפריש התחיל לכתוב מהיום בו עבר לדירה החדשה במערב ברלין, שימש לסופר כר פורה לחקר עצמי, להתעמקות בסביבתו ובעצמו, במוטיבים שמניעים אותה ואותו-עצמו:

Since I started placing my notes in a ring binder, I have noticed my shame; a sign that I am already thinking about the public reader, regardless of when that might become relevant. And together with the shame, consideration for others, which can also be treacherous, disguised and, above all, another form of self-protection


ובמקום אחר:

I now know that I do not write because I have anything to say to other people. Usually the aircraft noise wakes me up at seven o'clock, and at eight o'clock at the latest I am at the ready washed, dressed and equipped with my first pipe. I write in order to work. I work in order to be at home

***

Emigration both as a challenge and a test

חלק ניכר מקטעי היומן שכתב מקס פריש במשך 10 השנים בהן חי בברלין (1972-1982) עוסק בדיכוטומיה הברורה שבין מזרח ומערב העיר.

מקריאה ביומנים, נדמה שפריש קיפץ הלך ושוב בין שני צדדי החומה (מערביים שניתנו להם ההרשאות המתאימות יכלו לבקר במזרח גרמניה לעיתים תכופות, לכמה שעות או כמה ימים, בתיאום עם הרשויות כמובן. לא כך היו הדברים עבור אלו שחיו בצד השני של החומה..)

התובנות של פריש לגבי המזרח הן מאירות עינים. בעיקר מפני שהן נמסרות ממקור ראשון, ׳בזמן אמת׳. במידה רבה, זה שווה-ערך ללקרוא מאמרי דעה בעיתון מערב-גרמני משנות השבעים.

Yesterday visited East Berlin, the publisher Volk und Welt; brief stroll Unter den Linden beforehand. Cold. And the prompt feeling of being in a foreign place; yet West Berlin in sight

האם המעבר למערב ברלין תוכנן במחשבת תחילה כדי לגור קרוב יותר למזרח העיר? לעיתים נדמה כך, בעיקר כשקוראים שוב ושוב על מפגשיו של פריש עם סופרים ועורכים ׳מעבר לחומה.׳

בביקוריו החוזרים ונשנים במזרח ברלין הוא מציג את חולשות המשטר כפי שראה אותן:

The damage this party state does to itself with the travel ban is totally out of proportion to its use

ובמקום אחר:

The fact that they can't get to know any other countries seems to create great insecurity; it erodes their self-confidence in the face of foreigners. Literature as a window - one can sense in every conversation here that it has a function. They're without any snobbery, very alert, capable of great warmth; no palaver. When we say 'See you!' It's a wish, from our side too

העמדה שהתאפשרה לסופר השוויצרי, בתור אדם שהוא זר בשני הצדדים - זר שדובר את השפה המקומית אך אינו באמת שייך למקום - היא די ייחודית, אך נדמה שפריש לא ניצל אותה יתר על המידה. הוא מתייחס אליה בענווה ראויה בה-בעת שהוא מודע לכך שזו עמדה של פריבילגיה:

Accepted an invitation from the Writers’ Association of the GDR to a reading, without any conditions about what would and would not be read .... A west German of a similar disposition would not yet be an option; hence the good services of Switzerland, though this will not induce me to represent Switzerland. I am indeed very curious, almost excited at the thought of texts being taken seriously; a test for me

***

חשוב לציין שהביקורת של פריש, כאשר היא מופיעה, איננה אידיאולוגית. אין לו צד אמיתי בדיכוטומיה של מערב-מול-מזרח, דיכוטומיה שהוזנה ע״י אידיאולוגיות יריבות ואינטרסים פוליטיים מנוגדים במשך עשרות שנים. 

לפרקים, פריש מזהה במנטליות של הרשויות והאזרחים של מזרח ברלין את אותה  פרובינציאליות פרימיטיבית ממנה ברח בשוויץ: 

I am still amazed every time how they live under this repression. A different repression from ours. Here anyone can bring anyone else down. Humans do not naturally have so much character that they won’t lose it in such a system


עם זאת, בעת ביקור ביריד הספרים בלייפציג (מזרח גרמניה ד׳אז) פריש מוזמן לצפות במחזה קברט, והוא נדהם לגלות על הבמה ביקורת קולנית ועזת-מצח על המשטר הקומוניסטי:

I was amazed at how directly and unashamedly criticism of circumstances in the GDR makes itself heard. Censorship is the prerequisite for good cabaret. Targets of the mockery: quality of goods, the fuss over the world youth festival, television slogans, a brother's visit from the   rich West, a collective that's supposed to have a collective idea and discovers that ideas are only ever had by individuals. The audience doesn't just laugh along, it laughs emotionally; a cathartic effect through the mere mention of the everyday experiences shared by the citizens of a state that attempts to silence them with self praise and banners. Incidentally, there are now fewer banners in the cities

הספר הדקיק הזה (כ-140 עמודים בלבד) הוא מסמך מרתק שנכתב באחד המקומות הטעונים ביותר בעולם המערבי. עד היום ההבדלים בין מזרח ומערב העיר ניכרים לכל אדם שמבלה בעיר יותר מכמה ימים.

הקריאה בקטעי היומן של פריש מספקת הצצה יקרת-ערך לנבכיה של תקופה עגומה למדי בהיסטוריה האירופאית, תקופה ארוכה בה מיליוני אנשים נולדו, חיו וסיימו את חייהם מאחורי מסך הברזל, ללא כל אפשרות לגאולה. 

לסיום אביא ציטוט נוסף מתוך היומן, שלדעתי מתמצת יפה מאוד את יכולתו  הייחודית של פריש לנתח את המציאות בה נתקל מעבר לחומה, בה בעת שהוא מודה למגבלות כח שיפוטו כצופה מהצד:

Hard to sense what they think of one another; this mixture of camaraderie and strict concealment. It rarely happens that someone speaks openly about anyone else [...] one is often left with the feeling that of having put one's foot in it, but it doesn't;t matter; they don't let themselves get carried away into making spontaneous statements. As if they were all wrapped up, almost all of them. And it's contagious; I too became careful about mentioning names [...] Talking about others verges on denunciation, it seems, and even if it is very positive, it is better not to say anything; it would also be information about one's own stance, so why do it. One never knows what could be harmful at some point. (But perhaps it also has something to do with the fact that I'm not simply a stranger but one who might write about it, without realising what  damage he might be doing; so its understandable caution.) 

2 comments:

  1. רשימה ארוכה ומקיפה.
    גם אני קראתי את הומו פאבר לפני שנים רבות רבות רבות..
    אמנם אני לא זוכרת לגמרי את הספר, אני רק זוכרת שהוא השאיר אותי עם משהו בלב.
    ואתה משאיר לי טעם של רצון לקרוא (כמו תמיד) כדי ללמוד יותר על התקופה דרך עיניו של אקזיסטנציאליסט

    השבמחק
  2. ועל פי רשימתך, פריש עצמו הוא המחשת האבסורד, שכנראה רק סופרים, הוגים וכיוצא באלו יכולים לממש את הגישה האקזיסטנציאליסטית ( פפפ שאפילו היא כמילה אבסורדית באורכה וההגייה שלה ) כלל לא בטוח שהאנשים 'הפשוטים' יש להם אפשרות כזו, אידאולוגיות ושייכות למשהו גדול מהם בסופו של דבר מאפשרות להם לתת משמעות לסבל הקיומי. ואיפה שכביכול ניתנת החרות, אז במצרים בוחרים באחים המוסלמים, באוסטריה מפלגה נאונאצית, בארצות הברית את טראמפ ובארץ את ביבי, אפילו בגרמניה מרקל מתנדנדת. והרי לך שוד ושבר והרי לך למה לבוא לארצנו ולהרצות.

    השבמחק