אמריקה עושה כבוד לגיבורי התרבות שלה

אם לשפוט על פי המגזינים האמריקאים המובילים, הרי שארצות הברית חווה רסנס תרבותי של ממש בחודש זה של ספטמבר. ימי הקיץ כמעט תמו, והסתיו מביא עימו משב רוח קריר והגותי של תרבות מרעננת, בדמות ספרות, קולנוע וקולנוע ספרותי משובב נפש.

לראשונה מזה עשור, מתנוססת דמותו של סופר על גבי מגזין טיים. ועוד סופר 'שנוי במחלוקת'. ואם לא די בכבוד ההיסטורי שחולקים לו כאן (בד"כ שמור שער הטיים לכלכלנים בכירים, מנהיגי העולם החופשי ושאר יצורים מן ה'חדשות') הרי שמעל לתמונתו מסתוננסת הכתובת הבלתי-מתפשרת: “Great American Novelist”.

טוב נו, לפחות הם לא כתבו “Greatest”. האמריקאים והגוזמאות שלהם..

מדובר, כמובן, בג'ונתן פרנזן. והכבוד שנשמר לו עבר הישר מידיו של סטפן קינג, עוד מוגול ספרות אמריקאי שאמנם לא עורר כ"כ הרבה מחלקות בזמנו, אך מכר הרבה עותקים, וזה הרי מה שחשוב לתעשיית הפאבלישינג האמריקאית..

להופעתו של פרנזן על גבי שער הטיים קדמה רשימה מפוארת של סופרים כג'יימס בולדווין, טנסי וויליאמס, ארנסט המינגווי, ג'ון אפדייק, אלכסנדר סולז'ניין, ולדימיר נבוקוב, והיד עוד נטויה..

הסיבה למסיבה: הופעת ספרו החדש של פרנזן, Freedom (אחיו החורג של אטלס, Excerpt Reader, כבר כתב על הספר בבלוגו, המעוניינים מוזמנים לבקר יכולים לעשות זאת כאן).

מלבד לcover הנכסף, לוותה הוצאתו לאור של הרומן החדש גם בדיון די אווילי על "הרומן האמריקאי הגדול", דיון שהאמריקאים מתעקשים להעלות באוב כל פעם מחדש, כאשר סופר 'חשוב' כמו טום וולף, דון דלילו, ועכשיו גם פרנזן, מפרסם רומן שמספר עמודיו עולה על 500..

הפירגונים ממשיכים גם במגזינים פחות 'רשמיים', כמו אסקוויר וואניטי פייר..

בחורים חתיכים תמיד עושים טוב לשערי המגזינים. לא כל שכן כשמדובר באושיות רבגוניות (עיין ערך 'סופרסטאר') כג'יימס פרנקו, שחקן עולה מן השורה הראשונה (אתם אולי תזכרו אותו כדמות ה"בד-גאי" מטרילוגיית ספיידרמן), שמחלק את זמנו בין הוליווד ולימודי Ph.D באוניברסיטת ייל במסלול כתיבה (טעימה מכתיבתו של פרנקו ניתן לדגום כאן).

כעת הוא עושה גם למען התרבות האמריקאית.

מדובר אמנם בסרט קולנוע, אך בסרט קולנוע 'ספרותי'.

Howl עוקב אחר משפט הראווה המביש בו נאלץ לעמוד המשורר אלן גינזברג, מן הדמויות המובילות של דור הביט, לאחר שפירסם את הפואמה שלו, העונה לאותו שם.

פרנקו משחק את גינזברג, לצידם של שחקנים מובילים כג'ון האם (דון ממד-מן) בתפקיד סניגורו של גינזברג, ומארי לואיז פארקר.

הסרט נחנך בפסטיבל סאנדנס השני, והוא עושה גלים והדים רבים מאז.

לא ברור מה אלן גינזברג או חבריו, הסופרים ג'ק קרואק (בדרכים) וניל קסידי (האיש השלישי) או המשורר לורנס פרלינגטי (המגולמים כולם ע"י נערים חינניים - משום מה שמטו מפיקי הסרט את דמותו הלא פחות מכריעה של וויליאם בורוז, כנרא היה קונטרוברסלי מידי עבורם..) היו חושבים על הסרט או על הופעתם שם.

מה שבטוח, אמריקה עושה כבוד לגיבורי התרבות שלה, אם הם 'יצורים מן העבר' או 'מצליחנים מן ההווה'.