העושר ועונשו

There was nothing zero-sum about the world of capital investment: you created wealth where there was no wealth before. and if you did it well enough there was no end to it

כסף, והדרך בה עושים אותו, הוא הלייט-מוטיף המניע את העלילה של The Privileges מאת ג'ונתן די (אין ערך לסופר בויקיפדיה, מוזר..)

כמו נוסע סמוי באניה האורב באפלה לרגע בו יתגלה, נוכחותו הדומיננטית של הכסף בחיי גיבורי הרומן בוחשת בעלילה ומכריעה את החלטותיהם של בני משפחת מאריי, אדם וסינטיה וילדיהם, אפריל וג'ונאס, בכל פינה בה יפנו.

הכסף מפריד ומבדל, הוא מייחד את נושאיו ומגשים כל אחת ממשאלותיהם:

He wanted to just spend it all on the three of them, as orgiastically as possible, challenge his family to come up with desires they haven't even thought of yet and then make those desires real. There was, after all, no life but this life. The days were all swallowed up behind you

ניתן לראות כיצד ההילולה, ה"חטא" מתקשר מיידית לאמנזיה, לשיכחה, בת זוג בלתי נפרדת, בלעדיה לא יתאפשרו החיים ה'מוסריים', בלעדיה מעשים שנעשו אתמול לא יוכלו להתרחש שנית מחר ללא רגשות אשם, או 'עכבות':

Success was a fortress at which fear constantly ate away. Whatever you might have done yesterday was nothing: the moment you stopped to asses what you'd built, the decay set in. What you wanted most of all, from an evolutionary point of view , was a short memory

לעבר אין מקום בקיום מסוג כזה. ישנו רק ההווה המתמשך (present perpetuum) המסייע לשיכחה ולהתקדמות: כל רגע מוחק את זה שאירע לפניו, ישנה רק הציפיה לרגע הבא.

------

הזמן הופך לאויב של הכסף. יש ביכולתו לעצור את העושר, להניע אותו ממסלולו הבטוח. אך גם לכסף יכולת לעצור את הזמן, להטות את מסלולו:

He had an image of the life he was going to make for all of them and it wasn't coming fast enough and so he had done what he'd had to do to speed things up, to get them all in tact to that place of limitlessness

------

אט אט, הכסף הופך לדמות סמויה ברומן. יש לו יכולות לשנות ולעצב; הוא הופך למניע עלילה, אך גם למטרה. הוא סובב ומסובב, נושא ומושא:

,It wasn't about being rich per se. It was about living a big life a life that was larger than life. Money was just the instrument

ו-

Money was its own system, its own language, its own governing principle. You introduce money into a situation and it released the potential in everybody. Maybe you got rich, maybe others around you got rich, but either way it had to be better than to learn the truth about your own nature

------

הכסף גם מפריד ומבדל. הנה כך מתאר די כיצד מתבוננים הנוסעים במטוס, נציגי העם של הtourist class בסלידה בדרי המחלקה הראשונה:

Adam had the aisle seat and thus took the brunt of the resentful glances from those who boarded after them and had to stand waiting while others tried to smash their carry-ons into the tins overhead bins in coach

------

ההתנתקות, מן החברה ככלל ומן המשפחה בפרט, היא תימה מרכזית בספרו של ג'ונתן די. כמו בלעדיה לא יכלו להתקיים אנשים כמו ברנרד מיידוף או רופרט מרדוק (כמו מיידוף ואשתו, גם אדם וסינטיה חיים בפנטהואז אימתני הצופה על הפלנטריום של מנהטן ומתנשא מעל כל דיירי ניו-יורק).

בשל ההתנתקות הזו, הדמויות שברומן של ג'ונתן די, על אף שהן בעמדות כוח, 'על גג העולם', מצטיירות כמוגבלות, תחומות בתוך גבולות איפשרויותיהן, חלשות לעיתים קרובות ואנשויות להחריד.

חולשה זו מתבטאת בעיקר במפגשם של גיבורי הרומן עם 'העולם החיצון', מפגשים אשר מדגישים את חוסר יכולותיהן לתקשר, ללמוד משהו, או 'לתת'. הפתרון המהיר, לקנות את ה'אחר', לזכות בתשומת ליבו או בהערכתו באמצעות כסף, תמיד נשלף ברגע האמת, כשהרגשות מתחילים להיחשף.

The Privileges נכתב אמנם ברובו לפני ספטמבר 2008, אולם הוא נולד מתוך האווירה והלך הרוח שהולידו את המשבר הכלכלי בארה"ב ובעולם כולו.

שלא כמו ספרות שנולדת מתוך "אסון" או אירוע מכונן, נקודת ציון בזמן (השואה, אסון התאומים, וכו..), ספרות שנכתבת מתוך החברה שבה היא חיה וכמו צופה את נקודות התפרקותה נוטה להיות עדינה יותר, רומזת מאשר בוטה.

אולי משום כך, ג'ונתן די אינו נוטה לומר אמירות גדולות בספרו. להיפך, כמעט שאין בספרו כל אמירה חד-משמעית. העשירים, טייקוני הקפיטליזם החדש, אינם "מפלצות" או "מלאכים". הם שוגים בכמה מקומות ו"מפצים" במקומות אחרים.

יש בחוסר החלטיות זו, בסירוב לנקוט בעמדה, משהו מעט מרגיז, כאילו הסופר לא רצה לומר משהו ברור, להתחייב לאיזושהי אמירה. אם זאת, זה ככל הנראה מה שהופך את The Privileges לרומן "מציאותי" יותר, נטול מניירות גרוטסקיות, כמו למשל Solar של איאן מקיואן, או ספריהם של טום וולף ודי.בי.סי פייר (אין פה כל ניסיון להשוות בין השניים, או בין השלושה..)

הסירוב "להיות מורכב" ניכר גם בבחירת שמו של הספר, The Privileges, אשר, כשמו כן הוא, מסרב להצביע על משהו יותר 'מורכב' מאשר משמעותו המיידית: בני משפחת מאריי הם בעלי 'זכויות היתר' אשר, כמו בעלי זכויות יתר רבים לפניהם, בני אצולה ובעלי ממון, לא חייבים לתת כל דין וחשבון, חוקי או מוסרי, לעצמם או לסובבים אותם.

בהקשר זה, מעניין יהיה לקרוא את ספרו של אדם הסלט, Union Atlantic.

גיבור בזכות עצמו

מסתבר שאת כל סרטיו של ז'ק אודיאר, חוץ מאחד, הראשון, ראיתי עד כה, חלקם אף כמה פעמים, כך שכעת, עם צאת סרטו האחרון, נביא, אני מרגיש שניתן לסכם כמה מילים על פועלו הקלונועי עד כה.

סרטיו של אודיאר עוסקים לעיתים קרובות ב"אחרים", פושעים או מתחזים הנמצאים בשולי החברה, משם הם מנסים לפלס את דרכם אל עבר המרכז, אם באמצעות ערמומיותו (בגיבור בזכות עצמו מתחזה מתייה קסוביץ' ללוחם רזיסטנס לשעבר על מנת לחדור אל שורות השלטון הצרפתי, אל מרכז ה"נורמה" או וינסנט קאסל, אסיר לשעבר המנצל את תומה של עמנואל דבוס, מזכירה חירשת ותמימה בעל שפתיי על מנת לגנוב מגנבים), או באמצעות כוח ואלימות, כפי שעושה טאהר ראהים, המפלס את דרכו בעולם הפשע של בית הכלא הצרפתי ב"נביא".

כמו סרטי פשע רבים לפניו, גם העלילה של נביא מעוצבת כרומן חניכה, המתאר את יציאתו של הגיבור לעולם, בד"כ בגיל צעיר, כשהוא עושה את דרכו דרך סבך מכשולים והתנסויות, מפלס את דרכו באמצעות אקטים קיצוניים של אלימות ותחכום. ראהים עושה זאת תוך שהוא נשען על עצותיו וחוכמתו של מנהיג מבוגר, דמות אב/תליין, בגילומו המבריק של נילס ארסטרופ, המגלם את ראש כנופיית הקורסיקאים בכלא אליו מתגלגל רחים בגיל 19. ההתמודדדות עם חיי הכלא הקשים ו"סיפורי ההצלחה" באים יד ביד עם ההתגברות על דמות האב ונישולו מתפקידו הארכאי.

אולם ההצלחה אינה תמיד מובטחת, והניסיון להתברג במרכז החברה, להנהיג, נידון כמעט תמיד לכישלון בסרטיו של אודיאר: קסוביץ' מתגלה לבסוף כנוכל, דבוס מערימה על קאסל הפושע, רומן דורי נכשל בבחינת הקבלה ללימודי פסנתר גבוהים וחוזר לפשע בליבי החסיר פעימה.

אך המרד של גיבוריו איננו רק מרד חברתי במובן המעמד. גיבורי סרטיו אינם נאבקים רק על מקום טוב יותר סביב השולחן החברתי, אלא גם על ה'נראות' עצמה, עניין בסיסי אך לא מבוטל בחברה רב-תרבותית ורב מעמדית.

כדי לזכות במבט הצופה הם צריכים להמציא את עצמם כל רגע מחדש, לפרוץ מבעד לעדשת האדישות שמרגילה אותנו לראות/לשפוט מבלי להקדיש יותר מרגע של מחשבה.

אודיאר גורם לנו להעניק לגיבוריו את רגע החסד הזה, תוך כדי שהוא מעניק לצופה חווית השתתפות בתהליך הגדילה/נפילה.

זה מה שקולנוע טוב אמור לעשות. 

מהגרים, חצאי אדם

את אוסטרליץ, הרומן האחרון שכתב הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, קראתי לפני שנתיים-שלוש.

יש בעייתיות מסויימת בהיכרות ראשונה עם סופר בקריאת יצירת המופת שלו. כאילו מכאן אפשר רק לרדת. כך היה גם עם יצחק בשביס זינגר, שהרומן האחרון שלו, צללים על ההדסון, מתעלה לדעתי על כל יצירה אחרת שכתב בחייו.

הרומן, המסופר מנקודת מבטו של מספר שזהותו עלומה, עוקב אחר סיפור חייו של ז'ק אוסטרליץ, שנולד בצ'כיה והוברח לאנגליה כילד, עם פתח מלחמת העולם השניה, ומשחזר אט אט את עולמם של הוריו, בניסיון למלא אחר חור בזיכרונו של אוסטרליץ.

עולם הזכרונות המשוחזר בפני הקורא כמתוך חלום הוא מיו עולם בדיוני, ספק קיים ספק לא-קיים, כמו אוסטרליץ' של צ'רלי צ'פלין, מקום הקיים רק בדמיון, אך בו בזמן הוא טעון במשמעות פוליטית.

גם ספרו השני של זבאלד, המהגרים, עוסק בחמקמקותו של הזיכרון ובשברירותה של זהות האדם. הספר הזה אינו טעון במטען רגשי כמו ספרו האחרון של זבאלד, כאילו הסופר מתאמץ ומתאפק, אינו משליח על הקורא את מלוא כבדו של סיפורו.

כמו אוסטרליץ, גם המהגרים זרוע בתמונות שחור ולבן, כאילו הסופר מבקש לחשוף בפני הקורא את חומרי העבודה שלו, מבקש ממנו לנסות ולפענח משהו נוסף בפריטים הסמי-ארכיאולוגיים הללו, טעוני הזיכרון.

ניתן לקרוא את המהגרים כקובץ סיפורים אודות תלאותיהם של קובץ אינדיבידואלים שחיים את חייהם כאילו ניתק איבר מבשריהם והם נאלצים לדדות בלעדיו.

ניתן כמו כן לקרוא את הרומן כתוכחה, ככתב אישום כנגד מאה של חוסר אנושיות, שילידיה מתנהלים בעקשנות בעיוורון, מתעלמים מן הגורל שנחרץ עבורם בעל-כורחם.

גיבורי ספריו של זבאלד הם אנשים כמעט חסרי זהות. אנשים שנסיבות החיים או מלחמה העתיקו ממקום אחד והניחו במקום אחר. זרים במקום מגורם, הם מסירים את נשל זהותם המקורית אט אט בפני הקורא עד שהם נותרים עירומים, ובגופם רק זיכרון עמום מעברם, ממחוזות ילדותם. 

סיפוריהם הולכים ונרקמים כמיתולוגיה פרטית, סיפור של חורבן אישי, הרס שהוא בו בזמן חלק מן הסיפור הקולקטיבי, הרי היא ההיסטוריה.

זבאלד (כמו י.ב.זינגר שכתב ביידיש כשחי בארה"ב או הרוקו מוריקאמי שחי אף הוא בארה"ב אך כותב ביפנית), כתב בגרמנית כל חייו, על אף שגר ולימד באנגליה משנות השישים של המאה-העשרים ועד ליום מותו. אקט הכתיבה עצמו הוא כמו אקט של שיחזור ואישור הזהות עבורו.

החיים ה'כפולים' האלה באים לידי ביטוי בספריו, בחייהן של דמויותיו.

אני מצפה לקרוא את ספריו הנוספים של זבאלד, טבעות שבתאי וורטיגו.

המטבחון העליון

באיחור מה, הגעתי להעלות על הכתב את רשמיי מסרטו האחרון של פתיח אקין, סול קיצ'ן.

לפני שנתיים בערך נתקלתי לראשונה בסרטו של הבמאי הגרמני ממוצא טורקי פתיח אקין, עם הראש בקיר (2004). מייד עם הצפייה הראשונה, הסרט עשה עליי רושם עז, ולאחר צפייה שניה ושלישית אני יכול בהחלט למקמו במקום של כבוד בין עשרת הסרטים הטובים ביותר שראיתי, לצד, בין השאר, כס הדמים של אקירה קורסוואה, הקרבן של אנדריי טרקובסקי, זכרונות של פליני ועירום של מייק לי.

למרות שהסרט נמשך קצת פחות משעתיים, התהפוכות העלילתיות והמשקע הרגשי בו כה רבים שגם בצפייה שלישית מגלים בו דברים חדשים.

הסרט, שעסק במשברי הזהות של קהיט (השחקן בירול אונל במפגן משחק מדהים) וסיבל (סיבל קקילי, חשקנית פורנו לשעבר), שני טורקים-גרמניים שאינם מוצאים את עצמם ונופלים זה לזרועותיהשל זו, זכה בפרס דוב הזהב בשנה בה יצא לאקרנים.

מאז עם הראש בקיר אקין ביים גם הקומדיה קבב קונקשן (2004) את לחצות את הגשר: הצלילים של איסטנבול (2006), סרט דוקומנטרי מרתק בו מתחקה הבמאי אחרי עושר המוזיקה טורקית העכשווית, ואת קצה גן עדן (2007), חזרה לקולנוע פוליטי, טעון ופיוטי.

ככלל מתאפיין הקולנוע של אקין כקולנוע 'אתני'. סרטיו עוסקים לעיתים קרובות במהגרים, או במיעוטים אתניים (טורקים, איטלקים, יוונים).

לאחרונה יצא אקין עם סרט חדש, סול קיצ'ן (2009). הסרט עלה לאקרנים בערך שבועיים לפני מחדל המשט, שהצית מחדש את האיבה הטריה בין ישראל לטורקיה.

גם בימים נטולי עימותים מיותרים, קשה לשווק בארץ קולנוע 'אירופאי', על אחת כמה וכמה סרט דובר גרמנית על יוונים, בבימויו של טורקי.

מבחינת העלילה, סול קיצ'ן הוא בליל של עלילות משנה שאינן מתלכדות יחדיו ביעילות יתר. גיבור הסרט, צינוס, יווני-גרמני, מנהל מסעדת פועלים כושלת, חברה שלו בורחת לסין, ואחיו משתחרר מהכלא ומחליט להתעלק דווקא עליו.

צינוס מתמרן ומתייסר ואינו מגיע לשלום עם עצמו.

ברקע מתנגן פסקול סול סבנטיזי עשיר (אקין מתמחה ברקיחת פסקולים מעולים לסרטיו)

שלא כמו סרטיו היותר רציניים של אקין, סול קיצ'ן לא מנסה להיות יותר מסרט מבדר.

הוא קליל ומשעשע ודי לו בכך.

זוהי גם אחת מחולשותיו של הסרט, שלא ממש מצליח לצאת מהשבלונה של קומדיה קלילה עם טיבול אתני עדין.

בסה"כ, לאור הציפיות מסרטיו האחרונים של אקין, מדובר באכזבה.

לא נותר אלא לצפות לסרטו הבא.

Let the Great World Spin

כשהייתי בן שמונה, לקחו אותי הוריי לירושלים, לצפות בפיליפ פטי, אמן ההליכה על חבל הצרפתי, חוצה את גיא בן הנום על גבי כבל שנמתח מסינמטק ירושלים להר ציון. למרות הסהרוריות שלוותה אותי בד"כ באירועים כאלה (לילות יפו, פסטיבל חוצות היוצר בירושלים, עשרות דוכנים עמוסי אטרקציות והופעות ג'אז אל תוך הלילה), נחרך האירוע הזה איכשהו בזיכרון שלי כאקט מכונן, ופיליפ פטי הצטייר כדמות החוצה מקום וזמן, אל-אנושית.

במרכז ספרו האחרון של קולום מקאן, Let the Great World Spin (או שמא בשוליו, עוטף את שלל העלילות המעטרות את הספר) ניצב פיליפ פטי, שמתח כבל בין שני בנייני התאומים בבוקר ה7 באוגוסט 1974 וחצה את החלל שביניהם מספר פעמים, תוך שהוא קופץ, נשכב, מדלג ומהתל בקהל שלרגליו ובשוטרים שעמדו בשולי גגות הבניינים.

האירוע הזה מתואר בספרו של מקאן כציר עלילתי סביבו נעות שאר העלילות.

פטי עצמו אינו מוזכר בשמו, אך האירוע שיזם, חציית החלל בין בנייני התאומים, מתוארת בפרטי פרטים.

ניו יורק של שנות השבעים היא מקום מתפורר, מעין מיקרוקוסמוס של אמריקה, השרויה למעלה מעשור במלחמות רבויות דם ושערוריות פוליטיות מבישות (ווטרגייט והתפטרותו של הנשיא ניקסון). העוני בכל מקום, הפשע פושה ברחובות ונרא שאין שום מוצא מכל זה.

Let the Great World Spin עוקב אחר תשע דמויות ומהלך חייהן סביב ה7 בוקטובר 1974. החבל שמותח פטי בין מגדלי התאומים כמו מחבר בין העלילות האלה.

זהו מסוג הספרים שהאמריקאים אוהבים לחלק לסופריהם פרסי פוליצר. מולטיפוקליות או רב תרבותיות הפכו מזמן לשם דבר בספרות האנגלית, בעיקר מסוג האינסטנט. שזור כמה סיפורים, קשר בין קצותיהם והרי לך רומן.

אלא שמקאן עושה זאת בחן, למרות הכבדות השוררת ברוב העלילות הקצרות המעטרות את הרומן. הכתיבה שלו לעיתים קרובות לירית, ויש לו גישה מיוחדת לתיאור נפשן של דמויותיו.

כל עיסוק במגדלי התאומים מאז ה11 בספטמבר הופך לעיסוק בטראומה, לחיטוט בפצע פתוח. אולם קשה לקטלג את Let the Great World Spin כרומן פוסט-9/11. בעיקר משום שכל האירועים המתוארים בו מתרחשים בשנות השבעים של המאה העשרים. אם בכל זאת נידרש להציב אותו ביחס לאירועי היום ההוא, הרי שזהו רומן פרה-9/11 מובהק, והאירועים המתוארים בו כולם כמו מקדימים את ההיום ההוא, פוערים תהום מתחת לאסון, צופים את בואו.

The Late David Thewlis

לפני למעלה מעשור, כשהייתי בן 18, יכולתי לצטט בעל פה קטעים שלמים מתוך סרטו של מייק לי, Naked בכיכובו של דייויד תיוליס. באותן שנים צפיתי בסרט עשרות פעמים עד שהכרתי בעל פה סצינות שלמות ממנו, ובאיזשהו שלב אף הגדלתי לעשות ורכשתי את תסריט הסרט בהוצאת Faber & Faber, בחנות ספרים משומשים בלונדון, סמוך לשוק נוטינג היל.

דייויד תיוליס היה בן שלושים כשגילם את התפקיד הראשי בNaked, והוא זכה במספר פרסים על תפקיד זה, ביניהם פרס השחקן הראשי בפסטיבל קאן. לדידו של הבלוג, תפקיד זה היה פסגה בקריירה של תיוליס, ממנה אפשר רק לדרת. בשנים האחרונות הוא מגלם את דמות המרצה רמוס לופין בסדרת סרטי הארי פוטר.

ב2007 תיוליס פרסם רומן בשם The Late Hector Kipling. הרומן, שיש בו לא מעט אלמנטים אוטוביוגראפיים, עוסק בעולם האומנות הלונדוני הפורח (טרייסי אמין, דמיאן הרסט והרבה, הרבה ניים-דרופינג). גיבור הספר, הקטור קיפלינג (שמו הוא אחת החולשות של הספר, לטעמי, כאילו נלקח מרומן של הנרי ג'יימס).

חלפו שלוש שנים מיום פרסומו והרומן הגיע גם לידי.

על אף שהרומן איננו מקורי במיוחד (אמן פרנואידי המבלבל בין דמיון למציאות, רדוף רוחות חיות ומתות), תיוליס ניחן בכישרון כתיבה לא מבוטל.

למרות כל האמור לעיל, אין סיכוי רב שהספר יראה אור בעברית. אם בשל הסלנג האנגלי המעטר את הספר, או משום שנכתב בידי שחקן (מישהו תרגם את ספריו של איתן הוק לעברית?)

לכאורה, לא מדובר בהפסד ענק לקורא העברי. אך לחובבי תיוליס (כמה ישראלים חברים במועדון המעריצים המקוון שלו?) זהו נדבך קטן נוסף באישיותו הרבגונית שיהיה נחמד לגלות.

Revelation

סוף סוף הבנתי מה מזכירה לי עטיפת האלבום האחרון של הEels:

וקופסא של מיני-קוהיבה:

Youth and young manhood

קשה לקרוא ספרים באנגלית בארץ.

אמנם יש כאן קהילה אנגלו-סאקסית די גדולה, אך רשתות הספרים הגדולות, סטימצי וצומת ספרים, מציאות למכירה בעיקר רבי מכר שטותיים או ספרים שכבר תורגמו לעברית (מדיניות תמוהה בפני עצמה).

ספר איכותי בשפת מקור נדיר למצוא שם.

בנימה זו, למעלה משנתיים לאחר שראתה אור האוטוביוגרפיה של מרק אוליבר אוורט, Things the grandchildren should know בארה"ב, אמרתי נואש מלחכות לבואה לארץ הקודש וביצעתי קנייה באתר Strand, חנות הספרים הניו-יורקית השוכנת בשדרת ברודווי פינת רחוב 12 מאז שנת 1928.

שלושה שבועות מאוחר יותר חיכה לי הספר, יחד עם שלושה כרכים נוספים שהתלוו לו במסעו הטראנס-אטלנטי, בחבילה בסניף הדואר המקומי.

אוורט, סולן להקת הEels, פירסם את האוטוביוגרפיה הזו בשנת 2007, כשמלאו לו ארבעים וארבע שנים, נקודת ציון מוקדמת יחסית לרטרוספקטיבה, במיוחד כשלוקחים בחשבון את הטון הילדותי וההתנהלות הלא בטוחה מידי של אוורט בחייו, לפחות כפי שהוא מעיד על עצמו בספרו.

אולם כשמציבים את הנתונים האלה מול כל מה שהספיק אוורט לחוות במהלך חייו הקצרים, מבינים שאוטוביוגרפיה היא אולי לא רעיון כ"כ גרוע...

ניתן לחלק את האוטוביוגרפיה לשני חלקים: שנות נעוריו של אוורט, וחייו כאדם בוגר.

אוורט גדל במשפחה גרעינית לא מתפקדת למופת (שני הורים, בן ובת) בשנות השישים והשבעים בצפון ווירגיניה, הדרום הישן.

האוויר הכללית בבית ובבית הספר איננה מעודדת יצירתיות או הצלחה: אביו של אוורט, פיזיקאי בשירות הCIA, לא טורח לתקשר עם ילדיו; אימו נוכחת-נפקדת, מה שמותיר את אוורט ואחותו, ליז, לגדל את עצמם..

התוצאה: התנסויות עם סמים בגיל צעיר מאוד, חוסר ביטחון עצמי משווע והרבה, הרבה מחשבות על מוות ומשיכה בלתי מוסברת ל'בחורות קאמיקאזה', כאלה שלא מסתפקות ביצר הרס עצמי מפותח. הן מתעקשות גם לרסק את המטוסים שלהן עליך..

עם זאת, על אף שחייו דל אוורט רצופים לא מעט אירועים טראגיים (הוא גילה את אביו מת כשהיה בן שמונה עשרה; אחותו שסבלה שנים מסכיזופרניה התאבדה כשהיה בן 33 ושנתיים לאחר מכן אימו מתה מסרטן הריאות כתוצאה מעישון פאסיבי) הטון הכללי המאפיין את הספר הוא אופטימי, מהול בבדיחות-דעת:

It wasn't all bad. [...] there was a bright side, even to this. For me the bright side was knowing that i was going to learn things from all this, and also just the fact that i could b inspired and could do something positive with all of it, and have something to focus on. I could make something from all this

או במקום אחר:

All of the people dying around me were making me keenly aware of how fleeting life on Earth was, and it magnified what was important in the bigger picture. I might as well try to make something good and lasting while i'm here, i thought. I gotta try

אוורט מצליח לחמוק מן המציאות המשתקת של החיים בעיירה קטנה ובורח ללוס אנג'לס, ומנסה לבנות לו קריירה מוזיקלית.

ההצלחה לא ממהרת לבוא.

בכל מקום אוורט מתוייג במהירות כ'בעייתי', הן בשנותיו בתיכון המקומי, והן בתחילת הקריירה המוזיקלית שלו.

לבסוף מישהו נותן לו צ'אנס, ואוורט מצליח לפרוץ:

I was a clueless kid who left his mom's house in Virginia to see if he could do something with his music on the opposite side of the country, with absolutely no idea what the possibilities were, or what i was getting into. And something was happening. I was now able to be one of those rare, lucky people who gets to do what they want and have to do -and get paid for it, even

הנימה הכללית בספר, כאמור, אופטימית מאוד. למרות כל החולי והקושי שסובבים אותו, אוורט מתעקש תמיד לראות את הצד הטוב שבדברים. זה מה שמציל אותו, וזה מה שגם הופך את הספר לקריאה מהנה, יחד עם הטון האנושי והרגיש שבו הוא כתוב.

לסיום, כותרת הספר עלולה להטעות. לאוורט אין עדיין נכדים, או אף ילדים. כיתוב על גב הספר מאשר שהוא גר עם כלבו, בובי ג'וניור, בלוס-פליז, קליפורניה.

Mc Solar

רומנים גדולים (לפחות אלו הנכתבים בידי גברים), עוסקים לעיתים תכופות ב'נפילת האדם'.

לעיתים תכופות האדם הוא גבר, ולעיתים תכופות יותר, גבר בגיל העמידה.

כך ב"הזר" לאלבר קאמי, או ברומנים של סופרים אמריקאים כמו טום וולף, שספרו "גבר במלואו" (במקור, A man in Full) עוקב אחר נפילתו ועלייתו מחדש של טייקון נדלן, או סול בלו, שספרו 'תפוס את היום' (במקור Seize the Day או Carpe Diem בלטינית) עוסק ביום בחייו של שחקן כושל בשנות הארבעים לחייו. כך גם ברומנים של סופרים אנגליים, רציניים פחות אך עם כוונות דומות, כמו מרטין איימיס עם "כסף", וספרו החדש של איאן מקיואן, Solar.

מאז ה11 בספטמבר, נוסף נדבח חשוב לרומנים מן הז'אנר הזה, ועל כתפיו של ה'אדם' נח לעיתים קרובות גם גורל האנושות כולה.

סקירה ביבליוגרפית קצרה של הישגיו הספרותיים של מקיואן עד עצם היום הזה מעלה כי מאחורי הסופר הבריטי למעלה מעשרים שנות קריירה (מקיואן פרסם את ספרו הראשון, קובץ סיפורים,First Love, Last Rites , כבר ב1975) וכי מאחוריו 12 רומנים, 2 ספרי ילדים, 3 מחזות ואורטוריה אחת.

האם הוא במחצית דרכו? האם לקראת סופה? Time will tell...

הבלוג גילה את מקיואן, יחד עם רוב קוראיו מחוץ לתחומי ה'ממלכה המאוחדת', ב2001, נקודת מפנה בקריירה שלו, כשפרסם את כפרה, רומן 'היסטורי' ו'חברתי', שעקב אחר התגלגלותו של סיפור אהבה בלתי אפשרי בין נערה מן המעמד הגבוה ובחור מן המעמד הנמוך ערב מלחמת העולם השניה (הרומן זכה לאדפטציה הוליוודית למדי ב2007, בכיכובה של 'כוכבת הקאריביים', קיירה נייטלי).

כאמור לעיל, Solar הוא הרומן ה13 במספר של מקיואן, והרביעי מאז כפרה (בלט מאז "שבת", שעקב אחרי יום בחייו של הנרי פרון, מנתח עצבים, ערב הפלישה האמריקאית, בתמיכה בריטית מלאה, לעירק.

Solar עוקב אחר מעלליו של מייקל בירד, זוכה פרס נובל לפיזיקה, לאורך תשע שנים, מתחילת העשור השישי לחייו ועד לסופו.

מייקל, שזכה בפרס היוקרתי למעלה מעשרים שנים לפני תחילת ההווה הנראטיבי של הרומן, הוא Has been הנדרש להמציא את עצמו מחדש כדי להישאר רלוונטי.

ההראה מגיעה בדמות פיזיקאי צעיר, טום אלדוס, שפותח בפני מייקל המיושן צוהר לעולם של אפשרויות: אנרגיה סולרית, פוטוסינטיזה, פוטו-וולטאי. לרגע עתידו המקצועי והאינטלקטואלי של בירד נראה מובטח.

כמו רומנים נוספים העוסקים ב'משבר גיל המעבר', גם Solar הוא מעין גירסה נוספת ל'מעשיית חג המולד'. גיבורי הרומנים האלו מוצגים לעיתים תכופות כרודנים מבולבלים שזורעים הרס באשר יפנו, לא מודעים למעשיהם, עד שרוח אדיבה חושפת בפניהם את איוולתיהם ואלו משנים בתמורה את דרכיהם.

אולם מייקל בירד הוא מיזנטרופ. מגעיו עם בני אדם מוצגים כאירועים חד-צדדיים, כשתועלתו של בירד מהם תמיד על העלינה.

חסר תקנה, הוא מתנהל בגחמתיות, כובש פסגה אחר פסגה בדרכו אל העושר וההצלחה.

אלא שטבע הדברים תמיד להשתבש, וכל בא רודן על תיקונו.

עד כאן הספויילרים..

Solar הוגדר על ידי מקיואן כ'רומן קומי', אלא שמעבר לכתיבה משעשעת לעיתים ושנונה לעיתים תכופות יותר (ספרות בריטית טובה נוטה לעיתים תכופות לשנינות יתר), לא מדובר ברומן קומי במיוחד.

גם לא מדובר באחד הרומנים היותר טובים של מקיואן (לפחות לא מאלה שקראתי).

עם זאת מדובר בקריאה נעימה.

אדוארד הופר האנגלי

את ג'וק מקפדיין (1950- ) גיליתי בספרו של יאן סינקלייר, London Orbital.

ציוריו של האמן הבריטי-סקוטי, כמו אלו של אדוארד הופר (1882–1967) האמריקאי, מתמקדים לעיתים תכופות בנופים עירוניים, ובאנשים המאכלסים אותם.

הדימיון בין שני הציירים האורבניים האלה מרתק. ניתן למצוא אצל שניהם את אותו ריאליזם מהול בסובייקטיביות.

הנה כמה תמונות של מקפדיין והופר, הממחישות כיצד שני האמנים האלה 'מתכתבים' זה עם זה:

תחנת הדלק אצל מקפדיין:

ותחנת הדלק אצל הופר:

נוף עירוני עם חנויות אצל מקפדיין:

ונוף עירוני אצל הופר:

עוד נוף עירוני אצל מקפדיין:

ואצל הופר:

בניין בודד אצל מפדיין:

ואצל הופר: