צועני בין זרים

תיירי טיטי רובין הוא 'נפש גדולה' (נא לא לבלבל עם תיירי הנרי, הכדורגלן. אמנם שניהם נולדו בצרפת, אך שניהם 'זרים', בה, מצליחים אך מפיצים את תרבותם ומוצאם בכל אשר ילכו).

עד לכאן כדורגל.. מטרת הפוסט היא לשבח את המוזיקאי שבין השניים.

טיטי רובין פעיל ומקליט כבר קרוב לעשרים שנים, מכל הבא ליד.

אם להכליל, ניתן להגדיר את המוזיקה שהוא מנגן ומפיק כ'מוזיקת עולם', אך הפורטה שלו הוא ללא ספק בשילובים של מוזיקה צוענית, צפון אפריקאית, מאגרב, ספרדית ומזרח אירופאית בבליל עשיר ומרהיב שעושה חשק לחבק אותו או לפחות לתפוס מטוס כדי לנכוח בהופעה הבאה שלו, איפה שזה לא יהיה..

רובין הוא אמן גיטרה יוצא דופן: השליטה שלו בכלים שונים ומגוונים כמו גיטרה ספרדית, עוד ובוזוקי באופן כה גאוני עד שקשה להשתכנע שמדובר באותו אמן בכל טראק לא פחות ממעוררת הערצה..

אני נתקלתי ברובין מתישהו בסוף האלף הקודם, כשהאזנתי לראשונה לאלבומו, השני, Kali gadji, שזה גם שמה של להקתו של רובין.


האלבום, כמו הבאים אחריו, התאפין בשילוב מיוחד של מוזיקה אוריאנטלית וצוענית, כאשר ברקע מבליחים שירי ראפ בצרפתית והשפעה אפריקאית-מערבית מחלחלת לה..


עבורי, המוזיקה של טיטי רובין מתקשרת כאילו בעל כורחה עם הסרטים והמוזיקה של טוני גטליף (גם הוא 'אחר', אלג'יראי צרפתי ממוצא רומאני צועני - מין בליל בלתי אפשרי שכזה שרק איזורי שעטנז כמו אפריקה והלבאנט יכולים להוליד), שסרטיו, זר בין צוענים, ונגו וגולים (סרטים שאף שאינם מבוימים בגאוניות, העלילה נוטה להישבר לעיתים, התסריט והדיאלוג אינם מבריקים אולי), הם לא פחות מיצירות מופת בהומאניות שלהם, בצבעוניות ורבגוניות שלהם, ובחיים שהם חוגגים..

רובין וגטליף מדברים שניהם ב'שפה' זרה, מקשרים עבורנו בין עולמות שונים, 'מוכרים' לנו את ה'אחר'. אבל הם אינם עושים זאת הצורה 'מתחנחנת'. הם אינם מבקשים שתאהבו אותם או 'מתמסרים' בקלות..

להיפך, ברוך-השם (כמו שאומרים אחינו המסוגרים בקהילות מסוגרות), הם מקליטים ומפיצים אלבומים וסרטים חדשים בקצב של כמעט-אחד לשנה (השוק ליצירות 'זרות' באירופה ובאשר מדינות העולם המערבי, ה'חופשי', הולך ופורח יד ביד עם השנאה הגואה, הפחד מתרבויות זרות ורדיפת תסמינים חיצוניים כמו רעלות ומסגדים..)

לאחרונה, נפל לידי אלבום ההופעה המצוין של טיטי, Anita.

כראוי לאלבום הופעה, טיטי מוציא פה את כל התותחים, כפי שאומרים אחינו האחרים, עוטי המדים (המוזיקה ה'אוריינטלית', שבאה ממסורות אוראליות, כמו נועדה להינגן ולהיחגג בהופעות חיות. הסטודיו - המונשם ממסורות מערביות של קיבעון, הבניה וסטאגנציה - כמעט 'מקיא' אותה מתוכו):

טיטי מנגן כאן, יחד עם ארסנל נפלא של נגנים אחרים, ממיטב 'יצירותיו'. זו חגיגה אמיתית לאוהבי מוזיקה 'אוריינטאלית'. 

יש כאן הכל מהכל. רק בקטע הפותח את האלבום, Suite pour Oud, ניתן לזהות חמישה סגנונות מובהקים, או יותר: ממוזיקה ערבית, דרך צלילים אנגלו-סקסיים שמתערבבים עם שעטנז צועני א-לה-מזרח אירופה, מבעד לג'אז ועד למוזיקה קלאסית.


כפי שניתן להבין, זהו אלבום נפלא, והזדמנות מצויינת להתוודע ליוצר מופלא, עשיר מאין כמוהו, שגם אם איננו מתמסר בקלות, שווה האזנה ו'שבירת אזניים' (משקל 'שבירת שיניים').


האזנה נעימה :)