(עוד) עשרה סרטים שראיתי לפני גיל עשר

Planete Sauvage (צרפת, 1973), ללא ספק אחד מסרטי המדע הבדיוני (מאז ומעולם, לא אחד הז'אנרים האהובים עליי) הראשונים שראיתי. ובכל זאת, סרט שמשאיר אחריו זיכרון מהדהד, או צלקת..

Babette's Feast (דנמרק, 1987) ההכנות האינסופיות, הארוחה הארוכה. סרט דני קום-איל-פו.

Scar Face (ארה"ב, 1983) אל פצ'ינו באחד התפקידים היותר מתלהמים שלו, ולאו דווקא בין הטובים. אבל בשביל הציצים של מישל פייפר, האלימות והדם, היה שווה להישאר ער עד מאוחר..)

Blade Runner (ארה"ב, 1982) לא ממש סרט שאפשר 'להבין' לפני גיל עשר, ובכל זאת.. סרט מרהיב).

Allegro non troppo (איטליה, 1977).האלטרנטיבה האינטיליגנטית, הפחות מתיילדת לפנטזיה של דיסני. מעט אנשים מכירים את הסרט הנפלא הזה. וחבל!
הוא יכול 'לשנות את העולם', כפי שאמא שלי משוכנעת..

Bagdad Cafe(ארה"ב 1990) סרט נוסף שלא ממש 'מתמסר' בגיל עשר, או לפני, אך האווירה והמוזיקה מספיקים.. אוי האייטיז)

Diva (צרפת, 1981) הוכחה ניתחת לכך שגם סרט בינוני יכול להמשיך ולהדהד בזיכרון, עשרים שנה אחרי שנעשה, בזכות פסקול מהפנט (הפסנתר של ולדימיר קוזמה והאריות של זמרת הסופרנו, וילהלמה פרננדז)

Manon des Sources ו Jean De Florette (צרפת, 1986) איזו רשימת שחקנים מופלאה (חלקם בראשית דרכם): דניאל אוטיי, ז'ראר דפרדייה, איב מונטאן, עמנואל ביאר.. שאמשיך??

מדובר בסוג של אופרת-סבון / אופרה של המאה התשע-עשרה: תככים, אהבה, רמאות, בגידה, סכלות.. כל תחלואי האדם פה, ובגיל עשר (או פחות) זה אף הרבה יותר מרתק.. עושה לי חשק לצפות בהם שוב.

"מצחצחי הנעליים" ו"גונבי האופניים"(איטליה, 1946 ו1948, באיטלקית זה נשמע כ"כ הרבה יותר טוב.. Ladri di biciclette וSciuscià). מה שהתגלה מאוחר יותר כpost-war ניאו-ריאליזם איטלקי (רומא עיר פרזות של רוברטו פזוליני. (בניגוד לתיאטרליות המאוחרת יותר של פליני).

שני סרטים מרגשים, שבדיעבד קצת קשה לי להפריד בין עלילותיהם. שניהם עוסקים באי-האפשרות של לצאת ממעגל העוני, ההשפלה והפשע הבלתי נמנע. מקדימי דרכו של קן לואץ' בוודאי..

זהו-זה! עוד עשרה סרטים שעיצבו את חיי הקולנוע שלי..

(את הפוסט הראשון בנושא ניתן למצוא פה).

מה הם עשרת סרטי הקולנוע שראיתם בילדותכם ושלא עוזבים אתכם מאז??