שלושה פולנים

שלושה פלונים מחכים לי כל לילה על השידה שליד המיטה.

*

חוף לוּבּייבו, מאת מיכאל ויטקובסקי.
התחלתי לקרוא ועברתי למשהו אחר. דמויות משולי השוליים בפולין הקומוניסטית, משטר שהכריז תיגר על ה'נורמטיביות'.


Milosz's ABC's של צ'סלב מילוש (חתן פרס נובל לספרות לשנת 1980.) פולין של צ'סלב מילוש מא' ועד ת': אישים, מקומות, זכרונות. אין דבר אהוב על אטלס מרשימות מסודרות ומאורגנות.
הגעתי לאות C ועזבתי.

קובץ הסיפורים הקצרים The Street of Crocodiles מאת ברונו שולץ.
שולץ הוא מהמקרים הנדירים האלה. סופר של סופרים. לכן הוא כה חביב על דויד גרוסמן וג'ונתן ספרן פויר ומי לא..
לא עברתי את העמוד השני. אולי התחלתי עם הספר הלא נכון.

* 

כל לילה הם מאחלים לי לילטוב, ואני מצידי מסנן לעברם קללה עסיסית ברוסית.

Mercury Rêve

'Of all five human senses, Sight is the most easily deceived'

לפעמים דברים טובים קורים לך כאילו מעצמם ובניגוד לרצונך המקורי. ברצוני לחלוק עמכם רגע קטן של 'נס' שכזה.


לא הייתי הולך לראות את מרקיורי רב מופיעים אילולא הTindersticks הכזיבו וביטלו את ההופעה שלהם בישראל כמעט ברגע האחרון, בלחץ פוליטי.


כלל לא התכוונתי ללכת להופעה של מרקיורי רב. ראיתי אותם בהופעה שערכו בארץ לפני בערך עשור. ההופעה אז היתה מוצלחת מאוד, למרות שלא הכרתי את רוב החומר שלהם. עם השנים האזנתי להם מידי פעם אך סה"כ I moved on..


משביטלו הטינדרסטיקס את מופעם המתוכנן, החלטתי להשקיע את המעות שיועדו למופע בכרטיס להופעה של מרקיורי רב, וטוב שכך עשיתי. 

המופע התקיים במתחם רידינג 3 בנמל ת"א ביום שישי האחרון, כחלק מסיבוב ההופעות האירופאי של הלהקה (זה היה המופע האחרון של הלהקה במסגרת הסיבוב הנוכחי. איך זה שלהקות בינלאומיות מתחילות את סיבובי ההופעה העולמיים שלהן בישראל או מסיימות אותן בארצנו הקטנה? מה עם מקום טוב באמצע?!)


מרקיורי רב הגדילו ועשו, ובאו להופיע בארצנו הקטנה בפעם השלישית. הפעם הם רקחו מופע 'מאתגר' לצופים הישראליים. מחצית המופע הראשון, שארך כשעה, הוקדש ללהיטי הלהקה, ביניהם Holes, Goddess on a Highway וOpus 40, שירים שנלעסו די הרבה בתחנות הרדיו המקומיות ואיפה-לא, אך הלהקה נפחה בהם קצת חיים כשביצעו אותם בפורמט סמי-אקוסטי.


במחצית השניה של ההופעה, שארכה גם היא כשעה, הפתיעו המרקיוריז את הקהל עם מופע מיוחד בשם Mercury Rev Clear Light Ensemble.


ברקע הוקרנו קטעים מתוך סרטי קולנוע, אקספרימנטליים ברובם, משנות החמישים והשישים, כשחברי הלהקה מנגנים בתגובה למתרחש על המרקע. הרקע למופע, כך הסביר סולן הלהקה, ג'ונתן דונהיו, בג'מים שחברי הלהקה נוהגים לערוך מידי פעם, כשנמאס להם לנגן את החומר שלהם (ובאמת נוגנו לאורך המופע, שלא כלל יותר מ12 שירים, לפחות 4 ביצועי קאבר לשירים של לו ריד, ג'ורג' הריסון, ועוד).


עד כאן החלק הדיווחי של הפוסט. הרי לא לשם דיווח מן ההופעה נתכנסנו כאן, ביקורות שכאלו תוכלו בודאי למצוא בפורטלי החדשות למיניהם למכביר. אטלס מבקש להרביץ בכם קריאה חווייתית של ההופעה שאירעה ביום שישי האחרון.


ריכרד וגנר גרס כי באופרה נפגשים כל המדיומים האמנותיים (שירה, ציור, נגינה..) ומתאחדים לכדי יצירת אמנות אחת גדולה, נשגבת. את היצירה הזו הוא כינה  'טוטאלית', בה המוסיקה, התפאורה והדרמה חוברות זו לזו באופן שוויוני. 

בימינו האופרה איננה עוד מדיום עממי (לא שהיא היתה עממית מידי בימי ואגנר, אך היא בהחלט היתה אחד המדיומים האמנותיים השכיחים יותר בזמנו) ואת מקומה תופסים התיאטרון (שהיה קיים כמובן גם בימי חייו של ואגנר), והדי-ג'יי, הלוא הוא 'אלוהים' החדש. בין אלו האחרונים, מתקיימים כל מיני יצורי כילאיים כמו הVJ (ויז'ואל ג'וקי?), סוג של וידאו ארט, או Turntablism, כפי שמרקיורי רב מכנים את המופע שלהם.



את החלק השני של המופע התחילה הלהקה עם קטע מסרט אקספרימנטלי רוסי משנות העשרים (רוסיה הקומוניסטית היתה כר ליצירה קולנועית ניסיונית עשירה. עד למותו של לנין).

הקטע נקרא Black/White, בבימויו של אוסקר פישינגר הרוסי, שהתמחה בסרטים קצרים שעשו שימוש נרחב באנימציה, ובמניפולציה של מאות אימג'ים המרצדים על המסך.

הנה וידאו שצולם בהופעה של הלהקה באנטוורפן שבבלגיה, ב20 לחודש.

מן הקטע הזה עברו חברי הלהקה לנגן לרקע יצירתה של קולנוענית האוונגארד האמריקאית מאיה דרן, The Very Eye of Night, שנוצר בשנות החמישים עבור להקת הבלט של הMetropolitan Opera (מי אמר ששנות החמישים בארה"ב היו חשוכות לגמרי?מדוע תחילתן של שנות השישים האמריקאיות מצטיירות כה עגמומיות בסדרה מד-מן?)


ניתן לצפות בקטע מהסרט באיכות גבוהה יותר מזו של צופי המופע, כאן.

בהופעה באנטוורפן הוסיפו חברי הלהקה גם קטע מתוך Lucifer Rising
של אמן האנדרגראונד קנת' אנגר. הנהו.

קשה להסביר את המשיכה של קטעי הנגינה הללו של מרקיורי רב. גם קטעי הוידאו שהבאתי כאן אינם 'נקיים' דיו בכדי להעביר תמונה מדוייקת של הסיטואציה הטוטאלית שהם מצליחים ליצור, האיכות החלומית של המופע המיוחד של הלהקה.

הרעש וודאי ירתיע את חלקכם, אך דווקא בו, ובנישואין המושלמים הללו בין אימג' ומוזיקה מתחולל הנס שאירע גם בהופעה לה הייתי עד, ביום שישי האחרון.

את המופע 'חתם' קטע בן 34 דקות, הקרנה מלאה לסרטו של הבימאי הצרפתי אלבר למוריס, The Red Balloon שיצא לאקרנים בשנת 1956.


קשה לומר שמדובר בסרט אוונגארד, שכן הסרט זכה להצלחה רבה מייד עם צאתו, ואף זיכה את למוריס באוסקר על התסריט שכתב, ובפרס דקל הזהב לסרט קצר. 

הסרט צולם ברובו ברובע העשרים של פריס, Ménilmontant, המוכר לישראלים יותר כרובע של בית הקברות המפורסם פר-לאשז. 

פריז של "הבלון האדום" איננה פריז הנוצצת שאנו מתיירים מפעם לפעם. זו פריז של אחרי-מלחמה, מוכה ושבורה, הרוסה. סרטו של למוריס מציע ישועה מכל הכיעור הזה, ובמיוחד מתחושת הכליאה שהרס זה משרה.


מדובר בסרט אילם, ועל כן השידוך המושלם עם נגינתם של חברי הלהקה. בעיקרו זהו סרט המקוטלג כ'פנטסטי', אך למעשה זו לא פחות ממעשייה מודרנית, מעין מקבילה של המחצית השניה של המאה-השערים לסיפור האגדה של הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן, הברווזון המכוער: פסקל הקטן זוכה ל'חבר', בלון אדום המלווה אותו בכל אשר ילך. אט אט עולה הבלון על חמתם של מוריו של פסקל וחבריו מתקנאים בו ומתנכלים אליו ואל הבלון, עד לסוף הבלתי נמנע.


ניתן לצפות בסרט במלואו ביוטיוב.


הסרט זכה לביצועי מחווה רבים, הנה כמה:
http://www.youtube.com/watch?v=NgYinc3lL_E&feature=related
http://www.youtube.com/watch?v=xs4bULybQ2o

הים, הים

Clare is a place that reels from terrible things, so old that they are barely named, so hard to imagine that they survive by haunting, and there is nowhere in its landscape that is not infused with oddness and a quiet sleepy violence - a delicious sort of threat. And it is an impossible fact but whatever happened here happened everywhere, and whatever happened everywhere happened here, and so it is with books, and so it is with stories and rumours and the past.  When you swim in the Pollock Holes you can see a lip of rocks at eye level, and beyond you can see the Atlantic and its waves and the cliffs in the distance and storms passing north or south on the horizon, and it is all colossal,  and you can feel - it is possible to feel - either that you are nothing at all, or that you are lucky 

Keith Ridgeway, My Nazi Summer

הקטע הנ"ל לקוח מתוך פוסט שכתב הסופר האירי קית׳ רידג׳ווי בבלוג שלו, פוסט המוקדש לזיכרון ילדות אודות בקתה קטנה בעיירה קארי שבצפון אירלנד, סוג של קצה-העולם, שם נהג הסופר לבלות את חופשות ילדותו יחד עם משפחתו. פחות חשובה העיירה קלייר לפוסט הזה, חשובהיותר  ההרגשה העוברת בתיאור של רידג'ווי: הנוף הנצפה מן הצוק, מקצה היבשה, כשהמרחבים הפרוסים לפניך הם אלו של הים האינסופי.


זה לא הפוסט שרציתי לכתוב על סופרים אירים. זה פוסט קצר על הים. הים שנותן ולוקח, שטומן בחובו סיפורים ומעשיות, מיתולוגיות למכביר, מעדן האנושות ווודאי עד לקיצה. לא לסכם את מוטיב הים בתרבות המערבית באתי כאן. קטנה היריעה.. כי אם לעורר כמה מחשבות ולהעלות כמה השערות, חלקן בטלות בשישים וחלקן אולי מופרכות. הבה ניתן להן יריעה בכל זאת..

אנו חיים בסמיכות לים. ועם זאת, לרוב הוא נעדר מחיינו. יש בו הבטחה לגאולה, לבריחה, לשפע וברכה, אך עם זאת, ובמיוחד בימות החורף כשהוא משחיר, או בשעות הלילה העמוקות, הוא נראה בולע ומאיים, אוכל הכל.

התחלתי להרהר בים כשקראתי בספרה של קלודיה גאליי, Les Deferlantes (בתרגום לא מספק לעברית, הגלים.)


כ״כ הרבה סיפורים נקשרו בים, כ"כ הרבה תקוות וישועות נתלו בו, אך עם זאת הוא נותר לעיתים קרובות גם המורא הגדול מכולם (׳רק שלא יעלו עלינו הערבים ויזרקונו אל הים׳! הנה, מכל האיחולים שאיחל לנו ערפאת, האם לא פחדנו יותר מכל שיתגשם זה: ש׳נשתה מן הים של עזה׳; בבחינת שנאכל את הדייסה שבישלנו..
אך די לה, לפוליטיקה. הים נותר על פי רוב נייטראלי..)


סופרים רבים כתבו על ה׳אפשרות של אי״, מדניאל דפו עם רובינזון קרוזו, דרך ג׳ון דון ('No Man is an Island') ועד לאיים של ז׳ורז׳ פרק ומישל וולבק, אם להזכיר כמה איים בלבד.. כמעט כולם מקומות אוטופיים בהם הכל אפשרי והרשות נתונה. 


אך מה אומרים הסופרים, המשוררים ושאר האמנים על הים?


אצל אמילי דיקנסון הוא מקום מפלט, מקום של שיכחה, מקום של אובדן העצמי:

:MY river runs to thee

?Blue sea, wilt welcome me

.My river waits reply

!Oh sea, look graciously

I ’ll fetch thee brooks

 - ,From spotted nooks

!Say, sea, Take me

המלחין היפני טורו טקמיטסו שאב השראה מן הפואמה הזו ליצירה מפעימה, בשם Quotation of Dream. ניתן להאזין ליצירה כאן.




גם למלחין הצרפתי קלוד דביסי פואמה סימפונית סוחפת בשם ׳הים׳:





ואילו את ווירג׳יניה וולף (אל המגדלור; הגלים) אסף בסופו של דבר הנהר..  


אצל הצייר היפני בן המאה השמונה עשרה, קאטסושיקה הוקוסאי, הים הוא כוח גדול המטיל מורא ודורש את כבודו מן האדם הקטן. הנה "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה", תמונתו המפורסמת ביותר של הוקוסאי.


גם לצייר הלאומי הבריטי בן המאה התשע-עשרה, ג.ו.מ.טרנר  תמונות ים רבות משלו (הבריטים לא ניחנו בציירים גדולים רבים. בכתיבה הם מצטיינים, במוזיקה גם - לפחות במאה העשרים - אך משום מה בציור הם מתקשים..) הים הסוער שלו לא שונה מאוד מזה של הוקוסאי, על אף שאלפי מילין הפרידו בין זה לזה, ואף יותר מרחק, מבחינת הגישות האמנותיות.


הנה הגל שלו, מתוך הציור Surge of Sea in a Storm: 

אם לחזור לים בספרה של קלודיה גאליי, שם הים לא עובר יותר מידי מיתיזציה.


הים פשוט שם.


הוא דואג לפרנסת אנשי העיירה הקטנה בה חיה המספרת, רובם דייגים. הוא מענג אותם ואת משפחותיהם בימי ראשון, כשהם עורכים על גליו הפלגות קצרות, ולעיתים הוא לוקח בחזרה: פעם אב דייג, פעם משפחה כמעט בשלמותה.


לנותרים, הניצולים, לא נותר אלא לעמוד מול הים בהשתהות, בחוסר הבנה או קבלה, מחכים שייפלוט בחזרה את אהוביהם, עוגניהם לחיים, כבמטה קסם.  


בספרה של ורוניק אולמי, Bord de mer (באנגלית, Beside the Sea), הים הוא יותר מקור לפלירטוט עם המוות, מעין עיסוק אובססיבי ב׳משאלת מוות׳ (death wish): באמצע יום לימודים טיפוסי, אוספת אם טיפוסית את שני ילדיה מבית הספר, עולה איתם על אוטובוס וכולם נוסעים יחדיו לעיירת חוף.


נשמע רומנטי.. מזכיר קצת את הים כמקור לשעשועים תיירותיים כמו אצל מרסל פרוסט, אך לאט לאט מתבהרת משאלת המוות שמנחה את גיבורת הרומן הקצר הזה (122 עמודים במקור, מקור תענוגות לאטלס, שכבר התוודה בפני קוראיו ש׳כמה שיותר קצר ככה יותר טוב׳.)


הים של ורוניק אולמי מזכיר קצת את הים אצל תומאס מאן, בנובלה 'מוות בוונציה'. שם הים משמש רקע לשיגיונותיו ומאווייו האחרונים של הסופר והאסתטיקן גוסטב פון אשנבך, המבקש לחדש את רוח נעוריו ומוצא לבסוף את מותו על חופיה הלבנים של וונציה.

כל זה מוביל כמובן לאחד האפוסים הגדולים ביותר על אכזריותו ועקשנותו של האדם. כי אם כבר משאלת מוות, או שמא בריחה ממשאלת המוות, אי אפשר מבלי להזכיר את מובי דיק (בעברית שלושה תרגומים,) אחד הספרים שניחס לעצמו את הים כולו, על חלק מיושביו.


הנה כך פותח מלוויל את הרומן הגדול הזה (לאטלס מורא גדול מרומני ענק, כבר אמרנו במקום אחר:)

Call me Ishmael. Some years ago, never mind how long precisely having little or no money in my purse, and nothing particular to interest me on shore, I thought I would sail about a little and see the watery part of the world. It is a way I have of driving off the spleen, and regulating the circulation. Whenever I find myself growing grim about the mouth; whenever it is a damp, drizzly November in my soul; whenever I find myself involuntarily pausing before coffin warehouses, and bringing up the rear of every funeral I meet; and especially whenever my hypos get such an upper hand of me, that it requires a strong moral principle to prevent me from deliberately stepping into the street, and methodically knocking people's hats off--then, I account it high time to get to sea as soon as I can

אך נניח גם לזה כי כבר ארכה היריעה והגיע זמן לסיים. נסיים עם אמן אפוסים גדול אחר, מרסל פרוסט. נזכיר את החופשות שערך המספר הצעיר שלו בעיירת חוף יחד עם סבתו, בספר ׳בצל עלמות מלבלבות׳, הכרך השלישי מתוך ׳בעקבות הזמן האבוד׳ (האם נזכה שיסתיים תרגומו של האפוס הגדול הזה ע״י הלית ישורון המופלאה בחיים אלו או באלה הבאים?)

נזכיר את מנהל המלון הסמכותי שהטיל בצוות עובדיו מורא, ובין לקוחותיו שמר על סדר, ואת ביקורו של מרסל הצעיר בסטודיו של האמן אוגוסט רודן. אבל כל זה לא קשור יותר מידי לנושא בו באנו לעסוק: הים (בסמינר פרוסט בו נכחתי לפני שנים, למדתי שתופעת התיירות המאורגנת, אפילו זו המקומית, ׳הומצאה׳ אי שם במאה התשע עשרה, כמו לא טיילו להנאתם אנשים עד אז.. אך נניח גם לזה).  


אז מה היה לנו? הים כעד לתענוגות ותאווה, לשיגיון האדם ולפחד האנושי, ים אכזר המטיל מורא.. הנה מרחב אחד המקפל בחובו כמעט את כל התכונות האנושיות..

על הקריאה

שונאים, סיפור אהבה או אוהבים, סיפור שנאה

כמו כל ביבליופיל מושבע (החל מכמה ספרים באמתחתו הופך אדם לביבליופיל??) גם ביני ובין הספרים שלי (או יותר נכון בין הספרים שלי וביני) יש יחסי אהבה שנאה. טוב נו, אולי שנאה היא מילה קשה מידי.. אז יחסי אהבה-סקפטיות..

הם יודעים ואני יודע כשאני רוכש אותם שרבים הסיכויים שלא אאוורר את כל דפיהם אפילו פעם אחת. ועם זאת, כמו עבד ומלך, כמו תליין ונענש, נוצרים בינינו פעמים רבות יחסים של שתיקה בהסכמה.. 

קריאה היא דבר מאוד מחייב. ובעידן הדיגיטאלי הפך הדבר לאף קשה יוצר: הבה נודה, רובנו לא מצליחים לגמור כתבה של 500 מילים בוואלה, אז איך נוכל לסיים ולקרוא ברומן בן 300, 400 עמודים?

ספרים עבי כרס מייאשים אותי עוד לפני שפתחתי אותם. עם זאת, לעיתים גם אני מתפתה להם ורוכש אותם. על ׳מלחמה ושלום׳ וויתרתי מזמן.. אבל את Infinite Jest של דייויד פוסטר וולאס (למעלה מאלף עמודים) הזמנתי מאמזון בפרץ של נאיביות ותקווה. ועל Freedom של ג׳ונתן פראנזן ('רק' 576 עמודים) לא וויתרתי, וכשנתקלתי בו בסניף סטימצקי המקומי (25% הנחה על כל הספרים באנגלית - מי יכול לסרב לדיל שכזה?!) ועל 'נוטות החסד' לג'ונתן ליטל אני לא רוצה בכלל לדבר (בעיקר משום שכבר כתבתי עליו פוסט..)

משהו קטן וטוב..

ספרים רזים, לעומתם, תמיד מצליחים להתיידד איתי בקלות ולעודד את רוחי.

ב׳רזים׳ אינני מתכוון כמובן ל׳קלילים׳. הנושא יכול להיות מחייב מאוד וסגנון הכתיבה מאתגר. אך אם הספר אינו עולה על 150 עמודים (המקבילה הספרותית לקומדיה הרומנטית הקלילה, 90 דקות על השניה), אזי שמדובר כמעט באהבה ממבט ראשון (תלוי כמובן בעיצוב הכריכה, או בתיאור הסופר/ת או העלילה על גב הספר..)

כך, בלעתי את A week at the Airport של אלן דה בוטון (112 עמודים). טוב נו, את רובו.. ואילו את 'זכרונות מהזונות העצובות שלי' לגבריאל גרסיה מארקס (גם הוא מונה 112 עמודים..) הגדלתי לעשות וקראתי בצרפתית, במעין קריאת תיגר על שיטת הקריאה ה'רזה' שלי.


בהקשר זה, אני מסיר את כובעי (הווירטואלי) בפני הוצאות הספרים המקומיות אשר, אם מטעמי נוחות ואם משיקולים כלכליים, עושות חסד עם הקורא הישראלי המצוי ומוציאות לאור ספרים 'קצרים' שאינם מונים יותר מ150 עמודים: הנה, רק עכשיו ראה אור קובץ סיפורים קצר מאת רוברט ואלזר בשם איש שלא הבחין בשום דבר (139 עמ'), ולא מזמן ראה אור מייסטרים דגולים מאת תומס ברנהרד (176 עמודים, אבל בשביל  תומס ברנהרד אני מוכן לחרוג מהכלל...) ואת התרגומים מצרפתית האירוע מאת אנני ארנו, ואיך רוקנתי את בית הוריי מאת לידיה פלם (שניהם פחות מ150 עמודים) אני יכול אמנם לקרוא בשפת המקור, אבל בעברית זה נבלע יותר מהר..


יוצא מכל זה שספרים 'בינוניים', רומנים ממוצעים בני 300 עד 400 עמודים, זוכים ליחס הכי בעייתי מצידי.. 


כך, Union Atlantic של אדם האסלט (320 עמודים) נזנח באמצע הדרך, למרות שהוא עשה רושם של רומן די מבטיח, תשובה טובה למספר הטרחן-דעתן של ג'ונתן פראנזן, ואילו שני רומנים שנרכשו גם הם אונליין, The Slap מאת קריסטוס ציולקאס האוסטרלי, וThe Ask מאת הבריטי סים ליפסטיי אפילו לא נפתחו, אם כי רבים הסיכויים שגם הם ייקראו עד לקו האמצע ותו לא..

קשה להתחייב לספרים בימינו. יש יותר מידי היסחי דעת: עבודה, דאגות כלכליות, פייסבוק, זוגיות, ילדים.. רבים הספרים שרכשתי כברוח סערה, התחלתי לקרוא מיד עם הקנייה, נכנסתי עמוק לתוך העלילה, וזנחתי במחצית הדרך..


קריאה דורשת התמסרות רבה, אם לא טוטאלית. אם אבד המומנטום, אבד הכלח גם על הקריאה.

בניגוד לדניאל פנאק, אני לא חושב שלקורא המצוי יש ׳זכויות׳, או שחלות עליו ׳חובות׳ כלשהן.. אין כל ׳הכרח׳ לסיים ספר שנפתח, וכמו כן אין לקורא כל ׳זכות׳ לעזבו In medias res.. אך גם בעולם נטול חוקים ישנו מוסר בסיסי, גם באטמוספירה חסרת חוקים קיים כוח גראביטאציוני כלשהו.. 

ספר שנותר עם סימניה בליבו הוא ספר עצוב עוד יותר מספר שכלל לא נפתח (לו עוד יש איזשהו סיכוי..) 


ובכך נסיים את הדברים. יש לי עוד כמה ספרים-שלא-אסיים-לקרוא להתחיל ולקרוא..

* אגב, לפוסט (הקצר) הזה שקלתי לקרוא ׳על הקריעה׳, אבל זה יותר מידי ׳תרבות מעריב׳, אז נישאר עם ׳על הקריאה׳.

מי מפחד מוירג'יניה וולף?

"The struggle for definition is veritably the struggle for life
 itself. In the typical Western two men fight desperately for the possession of a gun that has been thrown to the ground: whoever
 reaches the weapon first shoots and lives; his adversary is shot and dies. In ordinary life, the struggle is not for guns but for words; whoever first defines the situation is the victor; his adversary, the victim. For example, in the family, husband and wife, mother and child do not get along; who defines whom as troublesome or mentally sick?... [the one] who first seizes the word imposes reality on the other; [the one] who defines thus dominates and lives; and [the one] who is defined is subjugated and may be killed

 ***          

הציטוט שלעיל מובא מספרו של תומס סטפן סאס (Thomas Sephen Szasz), החטא השני (מאנגלית, The Second Sin.) 


לרגע הייתם יכולים להתבלבל ולחשוב שמדובר בציטוט מאחד מספריו של סלבוי ז'יז'ק, או של מישל פוקו (כלומר, אם אתם אני..)


עולם המטאפורות דומה, אופן השימוש בדימויים דומה..


אך לא כך הדברים.. 


מדובר אמנם בעוד פסיכואנליטיקן (הם צצים ממש כ'פטריות אחרי הגשם' מאז שנות השישים של המאה שעברה..) אך אחד שממש לא אוהב את ז'אק לאקאן (מורו הרוחני של ז'יז'ק), ובקשר לפוקו, גם  ממנו ומעבודתו, סאס די סולד..

ברמה הפילוסופית, ניתן למקם את הסלידה של סאס מההוגים האלה בחוסר האהדה הכללי להוגים הקונטיננטליים בארצות הברית, אך לא בסלידתו או באהבתו של סאס באנו לעסוק פה, אלא דווקא במשנתו.

את הקריירה שלו החל סאס עוד בשנות ה-50 כש'שלל את קיומן' של מחלות הנפש (בספרו הידוע "המיתוס של מחלות הנפש", שיצא לאור ב1961, הוא משווה את הפסיכיאטריה לעבדות ורואה את עצמו כמשחררם של 'חולי הנפש'.) 

תומס סאס

גישתו המיוחדת של סאס שוללת את קיומן של מחלות הנפש ומעבירה ביקורת מיוחדת על הפרקטיקות הפוליטיות של הפסיכיאטריה - וביניהן, כליאת אנשים לא בגלל מה שהם עשו אלה בגלל מה שהם: בניגוד לפוקו, שאימץ גישה סוציאליסטית במהותה, הרואה בשיח הסובב את השיגעון מאבק שבבסיסו מאבק מעמדות - גישתו של סאס קפיטליסטית ביסודה, הרואה באישפוז בכפייה הפרה של חרות הפרט והפרה של עקרונות מוסר יסודיים, שהחמור ביניהם הוא כליאתם ללא משפט של אנשים שלא הורשעו בבית-משפט (ולעיתים, במקרים בהם מדובר באקט קרימינלי - במקום לערוך משפט!)


את הקלות הבלתי נסבלת של הכליאה הפסיכיאטרית בניגוד לרצון האינדיבידואל ממחיש סאס לאורך השנים בדרכים שונות, ולאחרונה עשה זאת גם בניתוח דמותה של אנג'לינה ג'ולי בסרטו של קלינט איסטווד 'ההחלפה' (Changeling) שם ג'ולי נכלאת בעל-כרחה כשהיא מגישה תלונה למשטרה ומתחננת בפני שומרי החוק להמשיך בחיפוש אחר בנה החטוף. (במדינות רבות בארה"ב קיים המקביל לחוק בייקר [Baker Act] של פלורידה שבו אדם יכול להיות מאושפז במשך 30 יום במוסד פסיכיאטרי ללא שחרור, אם פסיכולוג [אכן, לא פסיכיאטר] חושב שהאדם מסוכן לעצמו או לזולתו.)

מאז שנות החמישים, סאס פירסם כ-40 ספרים שכיסו מגוון רחב של תחומים, ושזיכו את כותבם בכיבודים רבים (כראוי לתחום האקדמיה, המכבדת ראשית-כל את עצמה, ואח"כ את העולם הסובב אותה.)


ברבים מספריו, כמו בספריו של פוקו, סאס חוקר בצורה מעמיקה את ההיסטוריה של הפסיכיאטריה המודרנית, במעין ארכיאולגיה של הידע.

למרות דעותיו השנויות במחלוקת, חשיבותו של סאס גדולה מאוד לפסיכיאטרים, לניצולי פסיכיאטריה, לאמנים, לפסיכולוגים, לסוציולוגים, לאנשי חינוך, ולכל מי שמתעניין בתחום: 'ממשיכי דרכו' עושים שימוש בגישתו השונה כשהם באים, בין השאר, לנתח תופעות 'פסיכולוגיות' בעלות משמעות חברתית ישירה כמו הפרעת הקשב והריכוז ADHD (נוירולוג הילדים ד"ר פרד באומן צוין בספרו The ADHD Fraud, איך הפסיכיאטריה הופכת ילדים לפציינטים.)


ואולם (בארצנו הקטנה, לפחות) נותר סאס דמות די עלומה.

***

לאחרונה הובא לידיעתי כי מתרגם וחוקר צעיר בשם טל סלוצקר עובד על תרגום של ספרו של סאס, טירופי הושיע אותי: טירופה וחיי נישואיה של וירג'יניה וולף, העוסק בדמותה, חייה ויצירתה של וירג'יניה וולף.

זיגמונד פרויד

בעיקרו, זהו ספר המפריך את דמות "האמן הגאון" ומציג במקומו את הסופרת וולף כאדם, תוך כדי סקירה של דמויות רבות בקבוצת בלומבסברי, אליה השתייכה הסופרת, ודיון באמנים דגולים לאורך ההיסטוריה, כמו ליאונרדו דה וינצ'י, זיגמונד פרויד, וויליאם שייקספיר, ועוד רבים וטובים..

ובכל זאת, מהו עניינו של סאס בוירג'יניה וולף?

נדמה שוולף משמשת בעיקר ככלי ניגוח בפרויד ובמשנתו שכן, לפני שאתה בא לדבר על אמא, כדאי שתשקים תחילה ותהרוג את אבא (הפאראפראזה היא לגמרי שלי..)

ואכן, סזאס ממהר להתנער מן הגישה הפרוידיאנית, על מנת להכשיר את הקרקע לניתוחו-שלו את דמות האמנית, וירג׳יניה וולף, בטוענה ש״העניין של פרויד באמנים דגולים התעורר בגלל פרסומם, ולא בשל היותם אמנים.״

למעשה, לדידו של סאס, עיסוקו של פרויד באמנות ובדמות האמן "אינו [עיסוק] באמנות לשם אמנות. העניין שלו באמנות נבע מעניינו באמנות כסימפטום המצביע לעבר משהו מעניין יותר וחשוב בשבילו, מה שפרויד קרא לו ה"סוד" של המוצר האמנותי״

והוא ממשיך: ״פרויד איננו מעוניין בחייהם של אנשים באותו האופן בו אדם מן השורה או סופר מעונינים. הוא גם אינו מעוניין באופן בו אנשים רואים את חייהם שלהם. במקום זה, עניינו של פרויד באנשים מפורסמים הוא יותר כמו עניינו של הפתולוג בגופותיהם של אנשים שמתו בנסיבות מסתוריות. הוא רוצה לחתוך אותם, לפתוח אותם בעזרת סכין המנתחים כדי לחשוף את "סודותיהם״.

מה מנסה האמנות להחביא, לדידו של פרויד? האם חיטוטו ביצירת האמנות ובדמות האמן לא דומה בסופו של דבר לחיטוטה של האקדמיה ביצירה ובאמן, בשם ׳מחקר הספרות׳? שימו לב גם שפרויד, לפי סאס, מתייחס אל האמנות כסימפטום של מחלה כלשהי, שיש לרדת לשורשה על מנת להבינה, על מנת לרפאה.

וכאילו לא הייתה בעייתית מספיק, מטאפורת המנתח מחוזקת חיש-מהר ע״י  ״מטאפורה נוספת של פרויד, שהייתה יקרה לליבו, מטאפורת הבלש שחושף סודות״. מייד נהפך האובייקט המנותח (שבכלל רצה להיות סובייקט, mind you..) לפושע, ל״קרימינל המחביא את החשאי״ - דימוי בעייתי במיוחד לדידו של סאס, פסיכיאטר המתיימר להגן על הסובייקטים שלו מפני גחמות הממסד וזרועותיו ההרסניות (משרד הבריאות המאשפז בכפייה, משרד הפנים הכולא ואוסר, וכולי..)

וירג׳יניה וולף

למעשה, כל עניינו של פרויד באמנות, על פי סאס, הוא ב'רצון להבין', שכן למה ניתנה לנו בני האנוש בינה אם לא לשם כך בדיוק: למפות, לכווץ, לנתח ולעוות: שכן ״בכל זמן שאינני יכול להסביר, למשל במוזיקה, אינני מסוגל כמעט להתענג על האמנות״.


אך באקט הזה בדיוק, כפי שרומז סאס בציטוט המובא לעיל, יש פוטנציאל הרסני, שכן זו חרב כפולת-להב המחרבת לעיתים הן את אוחזה והן את 'יריבו'. 


סאס מודע לכך היטב: "ככל שפרויד כותב על אמנות ועל אמנים, כך הוא חושף באופן ברור יותר את גישתו ההרסנית. "



מדובר פה במקרה קלאסי של דחף להרס ולשליטה (של סאס או של פרויד? לא ברור..)