השמיים נופלים: לורנצה מאצטי. לסלוח ולשכוח?

טבעם של תאים שהם מתים או מתפצלים. כך בטבע וכך גם בחיים.

כך מתפרקות להן מפלגות גוועות ומולידות מתוכן סיעות עם סדר יום עמום וכך גם פורחים מתוך הוצאות ספרים 'גדולות' ענפים שמבקשים לגדול בנפרד.

הוצאת סמטאות ספרים היא דוגמא לחדשנות והתנגדות לסיאוב. אוריאל קון, שערך בשנים האחרונות את סדרת "ליברו" בהוצאת כתר ואת סדרת "אלדורדו" בהוצאת כרמל, הקים לאחרונה את סמטאות בקול תרועה, כראוי למהפיכה קטנה (או לפחות ללידה קטנה).

ואכן, אם לשפוט על פי שני הספרים הראשונים שראו אור בהוצאה בתחילת השנה האזרחית, השמיים נופלים מאת לורנצה מאצטי ורשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל מאת של אסקילדסן (לא נפוט כאן את תוכן הספרים. כ"א וטעמו..) הרי שמדובר לפחות מבחינת הגשה בסטאנדארט חדש של הוצאה לאור: שני הספרים ראו אור בפורמט ספר-כיס, עם סרט אדום קטן סביבם, ובכל ספר יש סימניה קטנה שהותאמה לספר, עם פרטים על הספר ועל הסופר/ת.

כך, עוד לפני שפתחת את הספר והחלת לקרוא בו, אתה יודע שצפויה לך הנאה מובטחת, לפחות בכל הקשור לחשיבה על חווית הקריאה.

עם כל האמור לעיל, הבחירה להוציא לאור את הספרים בפורמט של ספר כיס מעוררת בי יחס אמביוולנטי.

מצד אחד, הלוואי שכל הספרים יראו אור בפורמט כיס: מתאימים בדיוק לכיס של הז'קט או לכיס האחורי של המכנס (תיזהרו לא לשבת עליהם!) אפשר לשלוף אותם כמעט בכל מקום ולקרוא בהם כמעט בהיחבא (במחוזותינו עדיין לא נהוג לקרוא ספר בנונשלנטיות כמו באנדרגראונד האנגלי, הסאבווי האמריקאי או המטרו הפריזאי, צריך לעשות את זה בדיסקרטיות..)

מצד שני, צערי בצד המוציא לאור. ספרי הכיס סמויים לרוב מעין בחנויות הספרים, כשהם חבויים בין ים הספרים החדשים והישנים, שרובם מודפסים בפורמט גדול יותר. כך, נעלם מעיני כל האורח המסתורי מאת גרגואר בוייה, וגם מיזמים שונים של הוצאת ספרי כיס דעכו כלעומת שהופיעו (חוץ אולי מסדרת פרוזה אחרת של הוצאת עם עובד).

***

ובכל זאת, לעלילה.

השמיים נופלים היא נובלה הכתובה בפרגמנטים, והיא מסופרת מנקודת מבטה של פני, ילדה קטנה באיטליה הפשיסטית של שנות הארבעים של המאה שעברה. פני ואחותה, בייבי, נמסרו לאימוץ על ידי אביהן לאחר שאימן נפטרה והן חיות עם דודן היהודי, אדם עשיר ובעל השפעה.

עולמן של הילדות סובב כולו מסביב לשלוש דמויות פטריארכליות: הדוד חמור הסבר השולט ביד רמה בווילה שעל הגבעה, ישו החומל שמביט בהן מבעד למחברות בית הספר, וכמובן הדוצ'ה (בניטו מוסליני), שדיוקנו נישא בכל מקום והעם האיטלקי כולו עושה את דברו. אמנם, הבתולה הקדושה נותנת מידי פעם הופעה, אך גם היא נהפכת בדמיונה הקודח של ילדה מבולבלת ל"בתולה הקירחת" (כמו הדוצ'ה).

פני הקטנה מבולבלת מריבוי האבות הסמליים הזה, וכולה התאוות וכמיהה לאהבה:


אני חושבת על היום שבו הדוד יבין שאני טובה ושהאמת שלי אמיתית. אני מדמיינת אותו בא אלי בזרועות פתוחות כדי להשלים ולתת לי את כל הנשיקות ואת כל החיבוקים שהוא לא נותן לי אף פעם.
ו
יום אחד אברח מהבית הזה שבו אף אחד לא מנשק אותי ואף אחד לא מחבק אותי. לכולם יהיה כל כך טוב בלעדי ואלזה לא תצעק עוד שאני מפריעה לה במטבח או כשנעלם לה העוף (כי לקחתי אותו אל הכלב העזוב המסכן הזה שבייבי ואני מצאנו), ומרי לא תצעק עוד על זה שאמרתי ללאונרדו שהיא מאוהבת בו. האם שיקרתי רק כי קראתי את זה ביומן שלה? לא, אמרתי את האמת והענישו אותי.

ואכן, הבלבול והסתכול מן המציאות הלא ברורה חוגגים בהשמיים נופלים: כמו בחלק הראשון של ספרו של דוד גרוסמן, עיין ערך אהבה, מומיק, גם בהשמיים נופלים מבינים הילדים את הדברים פשום כמשמעם, ופועלים על מנת להציל את נפשו של הדוד היהודי מן השטן והגיהנום שמצפה לכל הנפשות הטועות, לדברי הכומר.

ממש כמו בספרו של גרוסמן, שם נאבק מומיק במרתף ביתו בחיה הנאצית הרעה, כך גם בספרה של מאצטי, מייסרים הילדים את עצמם כדי 'להציל את הדוד':

בנינו כנסייה ביער. בכנסייה גם בייבי ואני יכולנו לקיים את המיסה בימי ראשון. כולנו היינו כורעים ברך מול המזבח. היינו מוציאים חתיכות שוקולד מקופסת פח, שוקולד שוויתרנו על אכילתו כדי להציל את הדוד, ולכן היינו מניחים אותו על המזבח [...] כדי לסבול יותר היינו שמים אבנים קטנות וחדות מתחת לברכיים כל הזמן שארכה אמירת מחרוזת התפילה. [...] לאה אמרה שתרזה הקדושה הייתה מצליפה בעצמה בכל יום נוכח הצלב, ושפרנציסקוס הקדוש ישן על הארץ אפילו כשהוא היה חולה [...] החלטנו שגם אנחנו צריכים לענות את בשרנו ולישון על הארץ. ואז פיירינו הלך לחפש מקל הליכה וחזר עם שוט מקנה סוף. "תצליף בי!" אמרתי. 

אולם בטון המתיילד והנאיבי של מאצטי (על אף ההומור הרב שמקנה הדבר לסיפורה) גלומה גם בעייתיות עמוקה: אנו נוטים לשפוט בסלחנות סיפור שנמסר מנקודת מבטו התמימה של ילד. גישה שלא היתה עוברת בשלום אם היה מדובר, נניח, בגרמניה הנאצית, אך עוברת בחן כשמדובר ברפובליקת הבננות של מוסליני (האם העולם לא ׳שוכח וסולח׳ לכל אחד משיגיונותיו של הדוצ׳ה בן זמננו, ברלוסקוני, בטענה שהוא לץ לא מזיק?).

לסיום, קל להבין מדוע נמשך כ"כ הבמאי האיטלקי פדריקו פליני לספרה של מאצטי. בדיוק כמו אצל פליני (רומא, וזכרונות, לדוגמא), הנראטיב של מאצטי הוא קקופוניה של קולות, דעות קדומות, חצאי אמיתות ומציאות הזויה - בדיוק כמו החיים, בעיקר בעת מלחמה. 

אני שם!

אם אתם מחפשים אותי פה, אני שם.

Scorch Atlas: ממלכה של הרס וחורבן

כמו בכל אדם כנראה, יש (גם) בי צד מופרע. צד הרסני. צד שתמיד מטיל בספק.

בתחילת שנות העשרים לחיי גיליתי את דניס קופר, שקובץ סיפורים שלו תורגם בשנת 1999 לעברית בהוצאת המעורר תחת השם הלא משתמע לשני פנים: ׳רע׳.

בזמנו קראתי את הסיפורים ב׳רע׳ בשקיקה. תוארו שם רוצחים סדרתיים, אנשים פגועים ומבולבלים לגבי הזהות שלהם (המינית ובכלל) באופן שחף ממפורנוגרפיה, ואם כבר, כמו ספריהם של ברט איסטון אליס וצ'אק פאלאניוק אולי, נותן ביטוי לריקנות, בדידות וכאב שהם הצד הפחות מואר של של החיים העירוניים במערב.

יחד עם ספרו של ברט איסטון אליס, פסיכופת אמריקאי, שראה אור בעברית בסוף שנות התשעים של המאה שעברה בהוצאת שדוריאן, שני הספרים הללו תדלקו איזשהו צורך שחשבתי שהיה קיים בי בזמנו, הזינו איזושהי חיה בְּבִּדיון (ממש כפי שמוריס מאכיל את הפרח הטורף שלו בסרט ׳חנות קטנה ומטריפה׳).

לימים הבנתי שלא החומר ממנו עשויים הספרים של אליס וקופר הוא שעניין אותי, אלא הגישה השונה שלהם, ההליכה על קו דק בשולי התמונה, הם-הם שסיקרנו(ועדיין מסקרנים אותי, יש לומר). 

מתוך עניין דומה, כנראה, נמשכתי אל הספר Scorch Atlas של בלייק באטלר. שם הספר והכריכה סיקרנו אותי, לצד העובדה שאטלס הוא גם שם המוזה שלי.

תוסיפו לזה שבאטלר ואני נולדנו באותה שנה, שהוא פרסם כבר שני ספרים (לראשון קוראים Ever) ושהוא מנהל כמה בלוגים (ביניהם אחד בעל שם מעניין, ז'יל דלז התאבד וכך גם יעשה ד"ר פיל, ותיווכחו במהרה שלא חסר ממה להסתקרן אצל הסופר הצעיר הזה. 

***

לא חשבתי שמישהו יכול להיות יותר מופרע מדניס קופר, אבל בלייק באטלר נותן פייט הולם גם לסופר הקליפורני.  אילו Scorch Atlas היה סרט, הוא היה ככל הנראה סרט אימה. אם כי לא מהסוג הטראשי, הזול, אלא משהו שדייויד לינץ׳ היה עושה ממנו מטעמים (בלייק עצמו מודה בריאיון שאחד ממקורות ההשראה שלו הוא סרטו של לינץ׳, מלהולנד דרייב).

Scorch Atlas מורכב מ14 סיפורים קצרים שיחדיו מתלכדים לכדי רומן. האווירה המתוארת בהם היא על גבול האפוקליפטי, ומזכירה לעיתים גם את הרומנים של דון דלילו. הכאוס של העולם החיצוני חודר אל חיק המשפחה הגרעינית והורס אותה מבפנים: הורים נעלמים או מוחזקים כבני ערובה ע"י ילדיהם, תינוקות נולדים עם מומים, בתים נהרסים ע"י גשם, שריפה או סופות אבק  - כל סיפור הוא איזור מוכה אסון בזעיר אנפין ויחדיו הספר כולו מעמיד ממלכה של הרס וחורבן (האלוזיה המרכזית בשמו של הספר היא כמובן לאדמה חרוכה, או באנגלית scorched earth).

מעבר לכתיבה הייחודית של באטלר והעלילה המטרידה, הספר מרתק גם מבחינה אסתטית: הדפים הפנימיים של הספר עוצבו כולם כדי להצביע על 'אסון' כלשהו. רובם נצבעו בגוונים של שחור, כאילו נרטבו בגשם, והרוח פרעה בדפיהם וקימטה אותם.


מבחינות רבות, הקריאה בספר הזה היא חוויה מטלטלת. מומלץ.

לפברק את המציאות כדי להתאים אותה למידותינו

בסרטו של צ'רלי קאופמן, אדפטיישן (2002) מתלונן במונולוג זכור במיוחד גיבור הסרט, תסריטאי במקצועו (כלומר אדם שתפקידו להעביר עלילה ממדיום אחד לאחר, או 'לבדות (עוד) מציאות'), על כך שהספר שניתן בידיו, "גנב הסחלבים", נטול עלילה ובלתי ניתן ל'תרגום' לפורמט כמו תסריט, ובכלל, שאי-אפשר לברוא עלילה משום מקום, ושבחיים אין רגעי הארה, אין רגעים של הבנה, אין רגעים של שינוי מהותי.


שאר הסרט הוא כמובן הוכחה (בדיונית אמנם) לכך שהדבר בהחלט אפשרי ואף שהוא קורה כל יום. 


באמצע ספרו הקצרצר, והמשעשע, יש לומר, של גרגואר בוייה, האורח המסתורי, תהיתי ביני לבין עצמי, מה הוא בעצם רוצה לומר? כמובן שזו שאלה לגיטימית לגמרי שעולה כמעט כל פעם שאדם מנסה לקרוא יצירת ספרות של זרם-התודעה (שג'יימס ג'ויס, המוזכר בספר, הוא מייצגה הנאמן אולי ביותר, לצידם של וירג'יניה וולף וגם תומאס ברנהרד, שגם הם מוזכרים בספרו של בוייה), אם כי לזכותו של בוייה ניתן לציין שהקריאה בספרו, על פי רוב, מהנה ביותר.

הטקסט הקצר הזה (קשה לקרוא לו סיפור קצר או נובלה, récit הצרפתי מתאים הרבה יותר לתיאור העלילה והמבנה של האורח המסתורי),שראה אור במהלך השנה שעברה ונעלם כלעומת שהופיע (האם זה בשל גודלו המזערי של הספר? האם בשל שוליותה של העלילה?) מסופר כולו מנקודת מבטו של גרגואר, שמתאר כיצד, שנים לאחר שנפרדה ממנו, מזמינה אותו אהובתו לשעבר למסיבת יום הולדתה של האמנית סופי קאל. גרגואר אינו מוזמן כבן זוגה של אהובתו לשעבר, אלא כ'אורח מסתורי'.


גרגואר, שלכל הדעות עדיין מאוהב בבת זוגתו לשעבר, איננו מבין את פשר ההזמנה ומנסה לפענח את המסתוריות שבהזמנה, כך סתם משום מקום ואחרי שנים שלא החליפו ביניהם מילה, בכל מיני אמצעים: מותו של סופר באותו יום בדיוק, עלייתה השמימה של החללית  יוליסס, ששוגרה אל החלל כדי לתעד מקרוב את פעולותיה של השמש, ועוד ועוד אירועים אקטואליים (השנה היא שנת 1990), רובם ככולם לא ממש רלבנטיים להשתלשלות העלילה על פני כדור הארץ..


מובס, גרגואר מגיע אל המסיבה עם בקבוט בורדו יקר (מה לא עושים כדי להשאיר חותם?), שם הוא מנסה להתקרב אל אהובתו, אך זו איננה מקדישה לו יותר מידי תשומת לב. לבסוף היא מותירה אותו עם מסר קטן (שלא נגלה את תוכנו כאן, כדי לא להרוס), רק נאמר שהוא לקוח מיצירה ספרותית אחרת, שהרי "אחת ממטרותיה הנשגבות ביותר של הפעילות הספרותית היא להשתמש במילים כדי לתאר מצבים קיצוניים שנחוו במציאות והפכו בעלי משמעות, ולהעלותם על הכתב", וכן "מאז ומעולם הספרות הזמינה עצמה כאורחת מסתורית לתוך ההיסטוריה האנושית".


הדבר הבולט ביותר בספרו של גרגואר, אם כן, הוא היעדרו של האירוע הקיצוני, האירוע משנה-החיים לו שואפים או ממנו נזהרים כל הזמן. 


בהיעדרו של האירוע משנה-החיים, ובהיעדרה של המשמעות הנלווית הניתנת לחיים בזכותם של 'ארועים' כאלה, גרגואר כופה על המציאות תסריטים שונים, על מנת לנסות ולהוסיף לה רבדים עמוקים יותר ולהפוך אותה ליותר 'מובנת', או במילים אחרות הוא מפברק את המציאות כדי להתאים אותה למידותיו, "כאילו המציאות אינה הבדיון של סך הרגעים".


התוצאה היא אמנם טקסט נוירוטי ודמיוני להחריד, המורכב מסדרה של אירועים באנאליים לכאורה, אך בידיו של בוייה הוא נהפך למרקחה עלילתית סוחפת למדי, המועצמת בזכות הרצף הדיבורי הבלתי נשלט של המספר, טקסט שמי שקרא את תומאס ברנהרד כבר למד להכיר ואולי אף לאהוב, עם טוויסט צרפתי חביב.


קריאה מומלצת.

אבל יפה מאוד..

אנו שומעים רק את עצמנו, ארנסט בלוך

יוצרים של אמנות גדולה אינם אלילים כי אם בני אנוש שעלולים לטעות, לעתים בעלי אישיות ניירוטית והרוסה, תאודור אדורנו

הציטוטים הנ"ל לקוחים מספרו של ג'ף דייר, אבל יפה (But Beautiful)

יש ספרים שמחכים שנים על גבי שנים שתקרא אותם. אם בגלל שהמתינו על המדף, שתרים אותם, תנער מעליהם את האבק ותקרא בהם, ואם משום שראית אותם פעם אחת, לא חטפת אותם מייד והנחת להם להישמר בזכרונך משך שנים כ'חובת קריאה' עד שיום אחד סופסוף השגת עותק שלהם והתיישבת לקרוא בהם. 'אבל יפה' (But Beautiful) של ג'ף דייר (תת כותרת: A book about Jazz) שייך לקטגוריה השניה (לא שאין על מדפי ספרייתי ספרים רבים שמשתייכים לקטגוריה הראשונה..) 

נתקלתי לראשונה בספר (בגירסה המתורגמת לעברית) בדוכן הוצאת גוונים, לפני למעלה מעשור, כשטיילתי בין הדוכנים של שבוע הספר בכיכר רבין שבת"א. הוצאת גוונים היתה אז בתחילת דרכה, יחד עם כמה הוצאות 'אלטרנטיביות' אחרות בישראל (בבל, רסלינג,) שעורכיהן בחרו לתרגם ספרות שבתקופה ההיא עדיין נחשבה לספרות שוליים ופנתה לכמה עשרות או מאות קוראים ישראליים (לגוונים היו בזמנו שתי סדרות עיקריות: ה'סדרה הלבנה' בה תורגמו בין השאר ספרו של ג'ק קרואק, החתרנים, שירתתי את מלך אנגליה מאת בוהומיל 
הראבאל, ובסדרה השחורה ראו או סורק אפלה של פיליפ ק.דיק, אבל יפה של ג'ף דייר, וכמובן תסריט הסרט עירום של מייק לי האהוב כ"כ עליי - קניתי את התסריט שנה אח"כ בחנות ספרים משומשים ליד שוק פורטובלו בלונדון.) 

כבר במבט ראשון, שם הספר של ג'ף דייר סיקרן אותי מאוד. מה יפה? למה מתכוון הסופר? לימים הבנתי שמדובר בשירה של בילי הולידיי, אחת הדמויות בספר (מילים, נאט קינג קויל) 

***

אם ההיסטוריה של העולם נכתבה על ידי המנצחים, הרי שההיסטוריה של האמנות נכתבה על ידי או בשם המפסידים. כל תקופה נוצרת בחובה הישגים גדולים של אמנות, אך אלו שזכורים למשך דורי דורות אחרי יצירתם - כמעט בכל המקרים נוצרו על ידי אמנים שבימי חייהם נאבקו להכרה, נלחמו על פת לחם ולבסוף מתו חסרי כל, בעיקר ומעל לכל משום שהקדימו את זמנם. זהו לפחות המיתוס של אמנות גדולה.

גיבורי ספרו של ג'ף דייר, ענקי הג'אז של המאה העשרים (לסטר יאנג, תלוניוס מונק, באד פאוול, בן ובסטר, צ'ארלס מינגוס, צ'ט בייקר, ארט פפר, דיוק אלינגטון, ועוד) אינם שונים לצורך העניין מוינסנט ואן גוך, ארתור רימבו, פרנץ קפקא, ועוד רבים וטובים..


למעשה, הלוזריות, הכלומניקיות היא היא שמגדירה את גיבורי הג'אז, כפי שדייר שם בפיו של תלוניוס מונק, אחד מגיבורי ספרו:

  There's a whole bunch of guys whose stories and thoughts are not like anyone else's who would't've had a chance to express all the ideas and shit they had inside them without Jazz. Cats who in any other walk of life would't've made it as bankers or plumbers even: in jazz they could be geniuses, without it they'd've been nothing 

בין הדמויות הללו, מונק מתואר כעילוי, כגאון: 

Part of jazz is the illusion of spontaneity and Monk played the piano as though he'd never seen one before. Came at it from all angles, using his elbows, taking chops at it, rippling through the keys like they were a deck of cards, fingers jabbing at them like they were hot to the touch or tottering around them like a woman in hells - playing it all wrong as far as classical piano went. Everything came out crooked, at an angle, not as you expected. If he'd played Beethoven, sticking exactly to the score, just the way he hit the keys, the angle at which his fingers touched the ivory, would have unsteadied it, made it swing and turn around inside itself, made it a Monk tune

או

He (Thelonious Monk) played each note as though astonished by the previous one, as though every touch of his fingers on the keyboard was correcting an error and this touch in turn became an error to be corrected and so the tune never quite ended up the way it was meant to

הביצוע הזה של תלוניוס מונק, יחד עם ג'ון קולטריין, לאחד הסטאנדארטים היותר מוכרים בתחום הג'אז, ממחיש היטב את הגישה של מונק: הקשיבו לפסנתר והיווכחו כיצד הוא מדלג בין התווים, שובר בכוונה את המלודיה, 'מנגן מסביב למנגינה' כפי שדייר כותב.

ומתיאור המוזיקה, שדייר מנשים בחזרה לחיים באמצעות המילים, דייר עובר גם לתיאור האמן עצמו:

Whatever it was inside him was very delicate, he had to keep it very still, slow himself right down so that nothing affected it

ו-

You had to see Monk to hear his music properly [...] The eye hears what the ear misses

אלו תיאורים שפועלים על כל החושים, ממש כפי שניתן לדמיין שהמוזיקה של מונק ושאר גאוני הג'אז פועלת על כל חושיו של דייר ומאזינים זהירים כמותו.

כאמור, מיתוס האמן כגאון לא ממש משחק כאן. בעיקר משום שדייר מראש מקדים ואומר: אלו הדברים כפי שאני רואה אותם; ולאו דווקא איך שהיו באמת.

כך, הפורטרט המפואר של ה(אנטי)גיבורים הללו שדייר מעמיד - Not as they were, but as they appear to me -כשהוא משתמש באינספור עובדות שליקט באמצעות ראיונות, נבירה בארכיונים וספריות, לצד פרטים שהם פרי דמיונו הקודח בלבד, מוליד בהכרח סוגה חדשה: ביוגרפיה מוזיקלית קולקטיבית ופיקטיבית, זו של מוזיקת הג'אז, או במילים אחרות: עיון מהול בפרוזה, ופה טמונה הצלחתו של הספר, ושל הז'אנר כולו (גם אלן דה בוטון מצליח לעיתים לעשות זאת בחן.. 

מייסטרים דגולים: מונולוג בשלושה קולות

About suffering they were never wrong, The Old Masters

W. H. Auden, Musée des Beaux-Arts

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, לפני שנה וחצי בקירוב, עלה במוחי רעיון לבלוג נוסף, שאפתני הרבה יותר, שיהיה מורכב מפוסט אחד ארוך מאשר מסדרה של  פוסטים, בלוג שיהווה מעין רצף של דיבור שלא נפסק, טקסט שיעודכן אחת לכמה זמן ושלא יהיו ניכרים בו סימנים של זמן, של הפסקה.

לימים ויתרתי על הרעיון. אם מפני שלא נראה לי פרקטי (טקסט ללא סמנים יהיה קשה מידי לקריאה), ואם מפני שחשבתי שלא יהיה ברור דיו.

הקריאה, כמו הצפייה בתכנית בטלוויזיה או בסרט קולנוע, זקוקה להפוגה, למנוחה יזומה. מתוך מחשבה זו נולדו כנראה הפרסומות (הארורות) בטלוויזיה, הפסקת אמצע-סרט בקולנוע (זמן להצטייד בפופקורן), והחלוקה לפסקאות ולפרקים בספרות הכתובה.

הפסקה כמוה כאתנחתא בין רעיונות. הנראטיב נקטע לקצרה, הקורא לוקח נשימה, יחד עם הסופר/ת, מעבד במהירות את מה שקרא עד כה, וממשיך לנושא הבא.

לא כך בספריו של המחזאי והסופר האוסטרי, תומס ברנהרד, שכידוע, בונה את הנראטיב בכ"א מהרומנים שלו כפסקה אחת גדולה ומתמשכת, ללא הפוגה, מן ההתחלה ועד לסוף העלילה.

הפסקה של ברנהרד היא כהר שהקורא מחויב לטפס עליו, אם ברצונו 'להבין את כוונת המשורר'. זהו טקסט שאינו מתפשר. הוא נעמד על רגליו האחוריות, מתהדר באונו האבסולוטי ומצפה לקורא שיעיז לקרוא עליו תיגר.

המספר של ברנרד בספר מייסטרים דגולים (ראה אור לאחרונה בהוצאת בבל), שופך על הקורא את הנראטיב שלו, את כל המחשבות העולות בעיני רוחו, יוצק מהן בלילה אחת ומגיש אותה לקורא, שיתמודד. תוסיפו על זה את העובדה שהעלילה במייסטרים דגולים (אם אפשר לקרוא לרצף הרעיונות והזיכרונות שמעלה המספר המפוצל - שלושת הדמויות ברומן הזה, מבקר הטיימז רגר, ידידו אטצבאכר, ושומר המוזיאון אירזיגלר, כולן נדמה מדברות את אותו טקסט, את אותו מונולוג בשלוש קולות - עלילה), החזרות האינסופיות על אותם רעיונות, הרפטטיביות האינטנסיבית (לטקסט יש לעיתים קרובות מבנה של פוגה - חזרה על אותו נושא עם וואריאציות קלות בלבד - אך בניגוד ל'אמנות הפוגה' במוזיקה, הפוגה של ברנהרד איננה יוצרת הרמוניה כי אם יותר משמשת ככלי על מנת להרסה,) והרי לכם טקסט שבמבט ראשון לפחות נראה חובבני מחד וטרחני להחריד, מאידך.

אך לא כך הדברים. הפטפטנות האובססיבית בה שקועות דמויות ספרו של בנרהרד, מייסטרים דגולים, היא שיקופה של רוח התקופה, מפני שאין סימפטום המאפיין את  תקופתנו ביתר שאת מן הפטפטנות, הרעש הלבן הממלא כל חלל ציבורי: בכל אשר נלך, נדמה שבכל מקום שולטת הפטפטת: על האוטובוס, בטלפונים הסלולריים, בחדשות, ברדיו, על גבי העיתונים ובספרים, ובמיוחד ברשתות החברתיות (פייסבוק וטוויטר הן הדוגמאות היותר מובהקות.) האם מדובר במחלה של התקופה או באמצעי של ריפויה? הטקסט של ברנהרד אמביולנטי בנושא: "לא חשוב כלל מה תקרא, בסוף כל מה שתקרא ייראה לך מגוחך, ואפילו הטקסט המחוכם ביותר ייראה בסופו של דבר מטופש", קובע המספר של ברנהרד.

אם הפטפטנות היא אחד הפעלים היותר מובהקים של העידן הדמוקרטי (כל קול שווה, אז מדוע שלא יישמע?) אז מהו ערכו של הדיבור? ובשפתו של ברנהרד, לשם מה לנו יצירות אמנות גדולות, יצירות מופת של מייסטרים דגולים, אם אנו חולפים על פניהן מבלי להפנימן, רצים בחדרי המוזיאונים העמוסים, מוכי דאגה שלא נספיק לראות הכל, לסמן בוי כל יצירה ויצירה.

מייסטרים דגולים נקרע בין המקום האישי, של ההתבוננות וההפנמה, המקום האינטלקטואלי שמונחה ע"י מחשבה ואינדיבידואליות - מקום של טבע ושל אושר - ובין המקום של הכלל, שמפר את הבלעדיות, שמחרב הכל - מקום לא טבעי ואומלל. ההמון הוא שמכתיר אמנים, הוא זה שקובע מה נחשב ומה לו, הוא זה שמכתיב מחשבה - ולפרט נותר רק להנהן. המספר של ברנהרד הוא בו בזמן שופר של ההמון, קול שנואם את דעת הרוב, וגם האנטיתזה של קול זה: קול הנגד, שחושב בעצמו ולמען עצמו.

הצורך של המספר של ברנהרד במאזינים (רוב הדיבור בספר הוא זה של מבקר האמנות רגר, האוטוריטה האינטלקטואלית דרכה ובשמה מדברות גם שתי הדמויות האחרות) הוא ככל הנראה גם צורכו של הסופר בקוראים. אך זהו צורך מתועב, שהמספר איננו משלים עימו בקלות:

"אנחנו מדברים עם אנשים שאינם מעניינים אותנו כלל, כי אנחנו זקוקים למאזינים, אמר. כל חיינו אנחנו מייחלים לשופר האידאלי, ואיננו מוצאים, שכן אין שופר אידאלי [...] אנחנו הופכים איש פשוט לשופר שלנו, ואחרי שהפכנו את האיש הפשוט לשופר שלנו, אנחנו מחפשים שופר חדש, איש שיוכל להיות השופר שלנו, אמר."

ומי הם בכלל המייסטרים הדגולים? מיהם אותם קובעי טון שעלינו מייד לסור לפי טעמם?


״כל הציירים האלה לא היו אלא אמנים ממלכתיים כוזבים שסיפקו את תשוקת החנופה של מעבידיהם, ובכך אפילו רמברנדט אינו יוצא דופן.״

זאת ועוד: ״אלה המכונים המייסטרים הדגולים שירתו תמיד את המדינה או את הכנסייה... האמנות הזו פונה תמיד אל הכול-יכול, אל בעל השררה והיא מפנה עורף לעולם.. זו הנבזות שלה... האמנות הזו עלובה ותו לא״

״אין במוזיאון הזה יצירה אחת חפה משגיאות״ ו״כל אחד מהמכונים המייסטרים הדגולים משקר, גם כשרישומי מכחולו גאוניים.״


הפטפטת של ברנהרד באה אם כן כדי להפר את השלווה, כדי להפר את ההסכמה. היא אקט של שבירה וניתוץ ('עולם ישן עד היסוד נחריבה', הלוא במקור שמם של המייסטרים הדגולים הוא בכלל המאסטרים הישנים: Alte Meister). 

לסיום, יש משהו מנחם גם בפטפטת. במיוחד מפני שהיא משאירה כ"כ הרבה עקבות (traces), שאפשר ללכת אחריהן, כמו בלש, באקט דקונסטרוקטיבי א-לה ז'אק דרידה.