מלון טרמינוס

Heaven? Hell? The afterlife? All nothing. Just a waste of time. The imagination never stops working but we’re not one jot nearer the truth

Krasznahorkai, Satantango

We could go so far as to say that it is the human condition to be grotesque, since the human animal is the one that does not fit in, the freak of nature who has no place in the natural order and is capable of re-combining nature's products into hideous new forms 

Mark Fisher, The Weird and the Eerie

מה עלול לקרות לנו אם נעזוב את אזור הנוחות שלנו? אם נלך ממקום מוכר ובטוח וננסה לסייר במחוזות לא מוכרים.. מהי הסכנה הטמונה בחדירה אל אותה אדמה זרה - Terra Incognita?

בשבוע האחרון, במקרה או לא, קראתי במהלך נסיעת עבודה קצרה את הרומן הקצר Atlantic Hotel מאת הסופר הברזילאי ז'וֹאַאוֹ ז'ילברטו נול, שראה אור בשנת 1989. את מרבית הרומן קראתי במהלך הטיסה אך חלקו נקרא גם, באופן אירוני למדי, בחדר מלון.

נול נפטר בחודש מרץ השנה, בגיל 70. זה הספר השני שלו  שתורגם לאנגלית. בעברית ראה אור הספר פושטקים בהוצאת זיקית (כיום מודן.) 

***

Atlantic Hotel נמסר בגוף ראשון ומתאר מסע שעורך המספר חסר השם בין הערים ריו דה ז׳נרו ופורטו אלגרה. זו אודיסיאה מודרנית שבמהלכה נפגש המספר עם שלל דמויות, חלקן מנסות להזיק לו וחלקן באות לעזרו. אך כולן, כך נדמה לפחות, בורחות ממשהו.

המספר הוא אדם חסר זהות שמזוהה בטעות כשחקן טלנובלה. מאוחר יותר הוא מזוהה ככומר ומתבקש לערוך טקס אשכבה.

לאורך כל העלילה הוא משנה את זהויותיו באופן קפריזי וחסר מטרה. משהו טורד את מנוחתו ודוחף אותו לנוע הלאה כל הזמן. הוא חסר מנוחה באופן לא ברור. 

הרומן הקצר מתחיל ומסתיים בחדר מלון. ובמוות. בתחילת הרומן נכנס המספר אל בית מלון בדיוק ברגע ששוטרים מפנים ממנו אדם מת. בסופו הוא יימצא את מותו בחדר מלון אחר.

מחדר המלון הוא ממשיך לתחנת האוטובוסים המרכזית, שם הוא עולה על אוטובוס ליעד לא מתוכנן. הוא מתיישב ליד בחורה אמריקאית צעירה שמספרת לו שהיא אריכאולוגית במקצועה, ושנפרדה לאחרונה מבעלה לאחר שבנם הקטן מת. זמן קצר אח״כ היא מוצאת את מותה כשהיא נוטלת כמות גדולה של כדורים  נגד דיכאון. גיבור ספרנו ממשיך הלאה, כבורח מגורל.

הוא מגיע לעיירה קטנה ומתיישב בבאר. הוא שואל אם מישהו מתכנן לנסוע לכיוון xxx ובעל הבאר משדך לו את בן דודו, שמתכנן לנסוע למחרת לyyy. הוא מצטרף אליו ונקלע במהרה לסכנה נוספת, ממנה הוא חומק בשן ועין.

גם בהמשך הרומן הוא מוצא את עצמו חדשות לבקרים בסכנה. המוות אורב לו בכל פינה, ואיננו מרפה ממנו.

***

שלא כמו ביצירות ספרותיות רבות ואחרות, נדמה שגיבור ספרו של ז׳ואו ז׳ילברטו נול הוא אדם פסיבי לגמרי, באופן שעלול להטריד את הקורא שמצפה לדמות שמונעת על ידי מטרה נראית לעין. 

דברים קורים לו כאילו מעצמם. במקום בו דמויות אחרות חוות דברים ומגיבות להתרחשויות בהתאם, הוא בעיקר בורח כתגובה לכל מה שקורה לו.

נדמה שהוא מתנגד לפיתוי האנושי כ״כ לחקור או לנסות ולהבין את האירועים שקורים לו. פעולותיו גחמניות יותר ויותר, והתנהגותו נעשית יותר ויותר חסרת היגיון.

נראה שבאמצעות האופי הפאסיבי הזה, והעובדה שגיבור הרומן הוא חסר זהות, מנסה הסופר להעלות שאלה בסיסית וחשובה: כמה טוב באמת מכיר כל אחד מאיתנו את עצמו? ובאופן מעמיק יותר: כמה אנו מודעים לדחפים הפנימיים שמניעים אותנו, או שגורמים לנו להגיב האופן כזה או אחר למה שקורה לנו.

***

לאורך כל העלילה הפתלתלה של הרומן הקצר הזה נדמה שהסופר מנסה להעביר לנו איזשהו מסר על אופיה הלא-מֻבְנֶה של המציאות. פעמים רבות, הוא אומר לנו, אין יחסיות של סיבה ותוצאה. נדמה שהסופר נמנע מלהביע ביקורת, ישירה או עקיפה, על הנעשה בעלילת הרומן. ניתן להאשים אותו בכהות רגשית, או בהימנעות מנקיטת עמדה. אך כאן גם כוחו של הרומן הלא-צפוי הזה.

ובכל-זאת עולה שאלה לאחר הקריאה במלון אטלנטיק: איזה ערך יש לאמת בעולם שבו התרחשויות הן שרירותיות לגמרי?

סיכום שנה - 2017

‏סוף השנה האזרחית היא הזדמנות טובה לסכם את שנים-עשר החודשים האחרונים בכל מה שקשור לענייני קריאה וכתיבה, ולהביט קדימה אל השנה הבאה ואל כל מה שהיא עשויה להביא. 

הקריאה, כתבתי פה השנה, היא ניסיון לשקוע בתוך עולם אחר מזה שבו אתה חי פה ועכשיו. 

‏אך הרבה פעמים אנו שוכחים שהקריאה, היכולת לשקוע בספר שמעניין אותנו באמת, מחייבת בה-בעת גם התעלמות מהסובב אותך, או הַשְׁקָטָה של רעשי הסביבה לרמה כ״כ נמוכה עד שהם אינם מפריעים להתקדמות אל תוך עולם וירטואלי לגמרי, שהזֵכֶר היחיד לדבר-קיומו הוא בסימנים השחורים שכתובים על גבי דפי נייר לבנים (בהקשר הזה, הקריאה בשירה ובספרות, כמו הצפייה במחזות תיאטרון עוד מימי יוון העתיקה, קדמו להמצאת המציאות הדיגיטלית-וירטואלית באלפי שנים..)

***

מה בכל-זאת קראתי השנה? לטובת אי-אלו ספרים וסופרים הקרבתי שעות מציאות כה רבות ויקרות? 

לא מעט הרגלי קריאה (רעים?) שסחבתי עימי שנים הופרו השנה. 

פחות ספרים הושארו עם סימניה נעוצה בליבם, וכמה ספרים שכן מצאו עצמם במצב זה לזמן מה - שבתי וקראתי עד לסופם, מה שהיה קורה במקרים נדירים בלבד בשנים קודמות..

עוד שינוי מרענן: השנה יזמתי קריאה מחודשת בשלושה ספרים שקראתי בשנים קודמות: הרומן Open City מאת הסופר האמריקאי-ניגרי טג׳ו קול; Nevermind מאת הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין - הכרך הראשון בחמישיית David Melrose עליה כתבתי בכמה הזדמנויות פה בעבר; וכן The Following Story מאת הסופר ההולנדי קס נוטבום.

היו גם כמה ספרים שקראתי השנה אך לא כתבתי עליהם כאן.. לא נמצאו הזמן או הזוית לכתוב עליהם. 

היו אלה קובץ הסיפורים דבלינאים מאת הסופר האירי ג׳יימס ג׳ויס, שחלק קטן מסיפוריו כבר קראתי בזמן לימודיי האוניברסיטאים; קובץ סיפורים קצרים,The Angel Esmeralda, מאת הסופר האמריקאי דון דלילו שמצאתי ברחוב לא רחוק מביתי בברלין (לברלינאים יש הרגל מבורך להניח בכניסה לבניין בו הם גרים ערימוצת של ספרים שאינם רוצים עוד, בד״כ בעקבות מעבר לדירה חדשה או סידור הדירה הנוכחית..); וכן שליש מרומן מעניין, השימוש השביעי של השפה, מאת הסופר הצרפתי לורן בינה, שהקדיש למותו המסתורי של התאורטיקן הצרפתי רולאן בארת את מלוא היריעה..

***

48 פוסטים כתבתי השנה, על פחות-או-יותר אותו מספר ספרים. במבט לאחור, התפלאתי לגלות שמרבית הספרים שקראתי השנה נכתבו ע״י סופרים אמריקאים - עשרה במספר. אחריהם באו הבריטים עם שבעה. הצרפתים והגרמנים זכו לשני נציגים בלבד. וההולנדים, הספרדים, השוודים והתורכים לאחד כל-אחד.

אה כן, היתה גם מקסיקנית אחת.

מבחינת הפופולריות, הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד (עליו כתבתי ככל הנראה יותר מכל סופר אחר בבלוג הזה..) וטג׳ו קול, שכבר הוזכר לעיל, מובילים עם שלושה ספרים כ״א.

ממש כבשנים עברו, גם השנה מרבית הספרים שקראתי נכתבו ע״י סופרים גברים (בעיקר לבנים) אך שמחתי להיווכח שגם נמצא מקום לכמה סופרות (בעיקר לבנות) על מדפיי הספריה הברלינאית שלי.

למעשה, אקדים ואומר שהספר הטוב ביותר שקראתי השנה נכתב ע״י אישה.

***

קצת על תהליך הבחירה.

כדי לנסות ולגבש החלטה, מי מהספרים שקראתי השנה היה הטוב ביותר, צמצמתי את הרשימה לחמישה-עשר שהיו הטובים ביותר בעיני. אחר-כך התחלתי לשנות את מיקומי הספרים ברשימה, מי לקראת תחילתה ומי לקראת סופה, לפי הרושם הכללי שהותירו עליי.

אחד הקריטריונים המרכזיים בבחירת הספר הטוב ביותר, או לפחות השלושה הטובים ביותר, הוא אפקט החדשנות  שהותיר הספר או יוצאות-הדופן שלו (ייסלחו קוראיי על העילגות שבתיאור..)

ספר יוצא דופן חובה עליו, בעיני לפחות, שיעמוד כמעט בפני עצמו בנוף הספרות הכללי בכלל וזה שאני נוהג לקרוא בפרט.

יש חשיבות גדולה גם בעיניי לכך שאפקט החדשנות הזה יוותר פחות או יותר זהה לאורך זמן. כלומר שהרושם הראשוני שהותיר עליי הספר לא ייתנדף כמה שבועות או חודשים לאחר הקריאה בו, ולשמע שם הספר או הסופר לא אמשוך בכתפיי; רוצה לומר ׳טוב, נו, קראנו את זה כבר.. המשכנו הלאה..׳

***

אם כן ללא דיחוי נוסף, אלה היו הספרים הטובים ביותר השנה:

A Field Guide to Getting Lost מאת הסופרת, תאורטיקנית ואקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט, היה מבחינתי תגלית אמיתית. הספר המיוחד הזה, שראה אור בשנת 2005, וכתבתי עליו פה, הוא קובץ של מאמרים אוטוביוגרפיים שעוסקים בחיפוש, באובדן, בזהות ובמקום. 

סולניט מתארת בספרה מסע. מסע לגילוי-עצמי׳ אם תרצו, אך זהו איננו עוד ׳מדריך׳ או Self-Help Guide. למעשה, קשה מאוד ׳לשים את האצבע׳ על הספר. קשה מאוד לענות לשאלה ה(לעיתים) מתבקשת: במה עוסק הספר. וכאן כנראה גם ערכו  של הספר הנדיר הזה.

יש בכתיבתה של סולניט חיוניות ומיידיות שקשה לפספס. זו קריאה להעריך דברים מחדש, לשקול את משקלם האמיתי של ה׳יש׳ וה׳אין׳ בחיינו ובתרבות שסובבת אותנו. פעמים רבות במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מתפעל מיכולות הניתוח שלה ומהמבט החודרני שהיא מביאה לתובנות העמוקות שלה. 

***

בחרתי בספרו של סוון לינדקוויסט בזכות סגנונו - ספר היסטוריה המשלב אלמנטים אוטוביוגרפיים - אך גם בזכות חדשנותו: Exterminate All the Brutes הוא הספר הראשון שקישר בין רדיפתם והשמדתם של השחורים באפריקה להשמדתם של היהודים והצוענים ע״י הגרמנים בתקופת מלחה״ע השניה.

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר סהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה - מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) ועל מלאכת ההשמדה הנאצית, שהיא כידוע פועל יוצא ישיר שלה.

קשה לתאר כמה הספר הזה, שראה אור ב-1992 ובינתיים הופיע גם בתרגום עברי - יוצא דופן בנוף הספרותי העולמי. אני מקווה שסגנונו הייחודי של לינדקוויסט עבר גם לתרגום העברי שראה אור השנה.

***

על ספרה של הזמרת ומשוררת פטי סמית M Train שראה אור ב-2015 כתבתי פה. 

בחרתי בו כאחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה בעיקר בזכות הכֵּנוּת והאנושיות שניכרים כמעט בכל עמוד מעמודי הספר.

באופן מפתיע, נקודת המוצא של הספר היא הניסיון לכתוב על כלום, או לכל היותר להשתחרר מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודרים.' ואכן, לעיתים קרובות נדמה שהממואר היפה הזה כמעט חף מיומרות ספרותיות או אחרות.

מה בכל זאת יש בספר הזיכרונות הזה בו מתארת סמית מסעות שערכה במשך כמה עשורים באירופה ובדרום אמריקה, באסיה ובארה״ב? זהו סוג של חשבון נפש, דיאלוג של הסופרת עם עצמה (במידה מסוימת כל ספר אוטוביוגראפי הוא כזה..) אך מעל הכל, יש בספר הזה ניסיון להתמודד עם רוחות העבר, תוך כדי מסע ברכבת הזכרונות - Memory Train - מסע שנע לעיתים תכופות סביב תחושה קשה של בדידות ותּוּגָה - Melancholy Train.

***

נותרו עוד שנים-עשר ספרים, אך מי מהם היה הטוב ביותר? קשה להחליט על הספר הבא.. אנסה בכל-זאת.

את Nevermind מאת אדוארד סנט-אוביין קראתי בפעם השניה השנה. הקריאה השנייה דמתה לצפייה בסרט אימה שכבר ראית: אתה חצי-מצפה חצי-ממתין לרגע השיא, כשהרוצח יפתיע את הנערה חסרת האונים. אולם גם כשרגע זה סופסוף מגיע, אתה קופץ במושבך, כאילו תפס אותך לא מוכן.

גם הנובלה The Driver's Seat מאת מיוריאל ספארק איננה נעדרת מימד של אימה. הקורא שיסכין להתוודע לספר הזה יימצא עצמו שותף בעל-כורחו למסע פרוע של השמדה עצמית ומודעת, מסע של הרס שערכו האמנותי לא ייעלם אף מן הביקורתיים שבקוראים.

גם את Open City של טג׳ו קול קראתי בפעם השניה השנה, והקדשתי לקריאה המחודשת כשלושה פוסטים. זהו רומן של מפגשים, בו בא המספר בחשבון עם עברה הקולוניאלי של ניו-יורק, עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

***

ועוד כמה ראויים לציון:

קובץ המסות On the Natural History of Destruction ויומן המסע Rings of Saturn מאת וו.ג.זבאלד הם שני ספרים שונים בתכלית, אך בשניהם יש ניסיון להתמודד עם העבר, ועם ההרס שמותיר אחריו בן האדם בכל אשר יילך.

את יומני ברלין מאת הסופר השוויצרי מקס פריש קראתי ממש לאחרונה וגיליתי בהם צוהר מרתק אל עברה של העיר שבה אני חי.

Confabulations מאת מבקר האמנות הבריטי ג׳ון ברג׳ר הוא ספרון קטן שניתן לקרוא כמניפסט נגד האדישות, או נגד השיכחה, כקריאה למחאה או להתנערות מהסדר הקיים.


The Weird and the Eerie מאת מארק פישר הוא קובץ מאמרים מעניין בו סוקר מבקר התרבות שהלך לעולמו השנה מנעד רחב של ספרים, יצירות קולנוע או אלבומים בניסיון לאתר את ההבדל החמקמק בין המוזר והמְשֻׁנֶּה.

***

ולא נשכח גם את:

The Flaneur מאת אדמונד וייט. - שיטוט בנישות החבויות של פריס

אגנס מאת פטר שטאם - על כוחו של המבט (הגברי)

Three Stories מאת אלן בנט, הסופר הבריטי שמסתמן כאחרון המגדלורים

Villa Triste מאת זוכה פרס נובל הצרפתי פטריק מודיאנו, וGiovanni's Room מאת הסופר האמריקאי ג׳יימס בולדווין- שני סיפורים של אהבה ומוות שמתרחשים, ממש במקרה, בצרפת

ואחרון חביב, הרומן Madonna in a Fur Coat מאת הסופר התורכי סבחטין עלי 

יומני ברלין - מקס פריש

את ספרו של מקס פריש, הומו פאבר, קראתי לפני עשרים שנים אולי, בשנות נעוריי המאוחרות. קשה לי להגיד שאני זוכר משהו מעלילת הספר, אבל אני חושב שקראתי אותו בתרגום העברי, כחלק מרצף קריאת ספרות ׳אקזיסטנציאליסטית׳ שכללה בין השאר גם את המניפסט של הפילוסוף הצרפתי ז׳אן פול סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם.

מאז לא חשבתי כלל על הסופר ומחזאי השוויצרי, ושמו עלה רק מידי פעם בשיחות סקייפ שערכתי עם חבר אנגלי שחי בגיברלטר ומעריך מאוד את פריש. 

והנה, לפני כמה חודשים נתקלתי בחנות ספרים בתרגום לאנגלית של יומני ברלין של פריש. ראשית קרצה לי הכריכה, עליה מתנוססת תמונה ישנה של שדרות אונטר דן לינדן, שהיו חלק מברלין המזרחית עד לנפילת החומה, כשברקע מתנוסס מגדל הטלוויזיה המפורסם שנחנך ע״י הקומוניסטים ב-1969. שנית היתה זו ההזדמנות לקרוא משהו על ברלין הישנה מפי מישהו שחי ויצר בה.

אקדים ואומר, שהספר שקראתי מכיל רק חלקים קטנים מיומני ברלין של פריש. למעשה, מתוך חמש מחברות שמילא הסופר בעת שהותו במערב ברלין, רק חלקים נבחרים מהשתיים הראשונות נבחרו ע״י עורכי הספר להופיע בספר שלפנינו. 

פריש הורה בצוואתו לחבר נאמניו לבדוק את אפשרות פרסומם של היומנים רק לאחר עשרים שנים מיום מותו. הם עשו את מלאכתם נאמנה, ובחרו לפרסם רק את החלקים שמתייחסים לעמדותיו של פריש לממשל הקומוניסטי של מזרח ברלין וכן את החלקים שמתייחסים ליחסיו של פריש עם סופרים אחרים בני דורו, רובם גרמנים - והשאירו את החלקים האישיים ואינטימיים שהופיעו ביומנים על רצפת חדר העריכה, סו טו ספיק.

***

המעבר מציריך למערב ברלין ב-1972, כפי שהוא מתואר בין השורות, היה ראשית ניסיון להימלט מהפרובינציאליות השוויצרית. פריש, שהיה בן 62 בעת המעבר, כתב כל חייו בגרמנית. פקטור משמעותי למעבר למגורים  בברלין היה ככל הנראה הרצון לגור ליד הסופרים הגרמנים המובילים של אותה תקופה, שחלקם היו חבריו הקרובים; רצון להרגיש חלק מאותה תנועה, מאותה עשייה.

‏

כמו כן, היתה זו תחושה מעיקה של חוסר שייכות שגרמה לו להעתיק את מושבו לבירה הגרמנית המחולקת:

I am asking myself why I don’t simply live in Zurich. I have no function here. That wasn’t always the case

במידה רבה, פריש התייחס ליומן כאל יצירה, בעלת ערך ספרותי משל עצמה. פריש מודע למגבולת הז׳אנר, אך הוא מייחס לכתיבת היומן חשיבות גבוהה כתוצר-סופי שיהפוך לימים לחלק מיצירתו הספרותית (Oeuvre.) 

היומן, שפריש התחיל לכתוב מהיום בו עבר לדירה החדשה במערב ברלין, שימש לסופר כר פורה לחקר עצמי, להתעמקות בסביבתו ובעצמו, במוטיבים שמניעים אותה ואותו-עצמו:

Since I started placing my notes in a ring binder, I have noticed my shame; a sign that I am already thinking about the public reader, regardless of when that might become relevant. And together with the shame, consideration for others, which can also be treacherous, disguised and, above all, another form of self-protection

ובמקום אחר:

I now know that I do not write because I have anything to say to other people. Usually the aircraft noise wakes me up at seven o'clock, and at eight o'clock at the latest I am at the ready washed, dressed and equipped with my first pipe. I write in order to work. I work in order to be at home

***

Emigration both as a challenge and a test

חלק ניכר מקטעי היומן שכתב מקס פריש במשך 10 השנים בהן חי בברלין (1972-1982) עוסק בדיכוטומיה הברורה שבין מזרח ומערב העיר.

מקריאה ביומנים, נדמה שפריש קיפץ הלך ושוב בין שני צדדי החומה (מערביים שניתנו להם ההרשאות המתאימות יכלו לבקר במזרח גרמניה לעיתים תכופות, לכמה שעות או כמה ימים, בתיאום עם הרשויות כמובן. לא כך היו הדברים עבור אלו שחיו בצד השני של החומה..)

התובנות של פריש לגבי המזרח הן מאירות עינים. בעיקר מפני שהן נמסרות ממקור ראשון, ׳בזמן אמת׳. במידה רבה, זה שווה-ערך ללקרוא מאמרי דעה בעיתון מערב-גרמני משנות השבעים.

Yesterday visited East Berlin, the publisher Volk und Welt; brief stroll Unter den Linden beforehand. Cold. And the prompt feeling of being in a foreign place; yet West Berlin in sight

האם המעבר למערב ברלין תוכנן במחשבת תחילה כדי לגור קרוב יותר למזרח העיר? לעיתים נדמה כך, בעיקר כשקוראים שוב ושוב על מפגשיו של פריש עם סופרים ועורכים ׳מעבר לחומה.׳

בביקוריו החוזרים ונשנים במזרח ברלין הוא מציג את חולשות המשטר כפי שראה אותן:

The damage this party state does to itself with the travel ban is totally out of proportion to its use

ובמקום אחר:

The fact that they can't get to know any other countries seems to create great insecurity; it erodes their self-confidence in the face of foreigners. Literature as a window - one can sense in every conversation here that it has a function. They're without any snobbery, very alert, capable of great warmth; no palaver. When we say 'See you!' It's a wish, from our side too

העמדה שהתאפשרה לסופר השוויצרי, בתור אדם שהוא זר בשני הצדדים - זר שדובר את השפה המקומית אך אינו באמת שייך למקום - היא די ייחודית, אך נדמה שפריש לא ניצל אותה יתר על המידה. הוא מתייחס אליה בענווה ראויה בה-בעת שהוא מודע לכך שזו עמדה של פריבילגיה:

Accepted an invitation from the Writers’ Association of the GDR to a reading, without any conditions about what would and would not be read .... A west German of a similar disposition would not yet be an option; hence the good services of Switzerland, though this will not induce me to represent Switzerland. I am indeed very curious, almost excited at the thought of texts being taken seriously; a test for me

***

חשוב לציין שהביקורת של פריש, כאשר היא מופיעה, איננה אידיאולוגית. אין לו צד אמיתי בדיכוטומיה של מערב-מול-מזרח, דיכוטומיה שהוזנה ע״י אידיאולוגיות יריבות ואינטרסים פוליטיים מנוגדים במשך עשרות שנים. 

לפרקים, פריש מזהה במנטליות של הרשויות והאזרחים של מזרח ברלין את אותה  פרובינציאליות פרימיטיבית ממנה ברח בשוויץ: 

I am still amazed every time how they live under this repression. A different repression from ours. Here anyone can bring anyone else down. Humans do not naturally have so much character that they won’t lose it in such a system

עם זאת, בעת ביקור ביריד הספרים בלייפציג (מזרח גרמניה ד׳אז) פריש מוזמן לצפות במחזה קברט, והוא נדהם לגלות על הבמה ביקורת קולנית ועזת-מצח על המשטר הקומוניסטי:

I was amazed at how directly and unashamedly criticism of circumstances in the GDR makes itself heard. Censorship is the prerequisite for good cabaret. Targets of the mockery: quality of goods, the fuss over the world youth festival, television slogans, a brother's visit from the   rich West, a collective that's supposed to have a collective idea and discovers that ideas are only ever had by individuals. The audience doesn't just laugh along, it laughs emotionally; a cathartic effect through the mere mention of the everyday experiences shared by the citizens of a state that attempts to silence them with self praise and banners. Incidentally, there are now fewer banners in the cities

הספר הדקיק הזה (כ-140 עמודים בלבד) הוא מסמך מרתק שנכתב באחד המקומות הטעונים ביותר בעולם המערבי. עד היום ההבדלים בין מזרח ומערב העיר ניכרים לכל אדם שמבלה בעיר יותר מכמה ימים.

הקריאה בקטעי היומן של פריש מספקת הצצה יקרת-ערך לנבכיה של תקופה עגומה למדי בהיסטוריה האירופאית, תקופה ארוכה בה מיליוני אנשים נולדו, חיו וסיימו את חייהם מאחורי מסך הברזל, ללא כל אפשרות לגאולה. 

לסיום אביא ציטוט נוסף מתוך היומן, שלדעתי מתמצת יפה מאוד את יכולתו  הייחודית של פריש לנתח את המציאות בה נתקל מעבר לחומה, בה בעת שהוא מודה למגבלות כח שיפוטו כצופה מהצד:

Hard to sense what they think of one another; this mixture of camaraderie and strict concealment. It rarely happens that someone speaks openly about anyone else [...] one is often left with the feeling that of having put one's foot in it, but it doesn't;t matter; they don't let themselves get carried away into making spontaneous statements. As if they were all wrapped up, almost all of them. And it's contagious; I too became careful about mentioning names [...] Talking about others verges on denunciation, it seems, and even if it is very positive, it is better not to say anything; it would also be information about one's own stance, so why do it. One never knows what could be harmful at some point. (But perhaps it also has something to do with the fact that I'm not simply a stranger but one who might write about it, without realising what  damage he might be doing; so its understandable caution.) 

הסכנה שבבחירה

How perilous is it to choose / 
Not to love the life we're shown?
Seamus Heaney, Field Work

המשורר האירי, זוכה פרס נובל, שיימוס היני, פרסם את קובץ השירים Field Work, ממנו לקוח הציטוט הנ״ל, בשנת 1979, השנה בה נולדתי.

היני, שנולד וחי רוב חייו בצפון אירלנד הקתולית, מתאר בקובץ המונה כ-27 שירים, את חוויותיו מתקופה בת ארבע שנים בה חי בכפר קטן במחוז ויקלו שבדרום אירלנד. 

עבור היני, שלימד קודם לכן ב-Queen's University שבבלספט, היתה זו תקופה של התרחקות מאירועי הסכסוך בצפון אירלנד, שנמשכו מ-1968 עד 1998, ובחלק מהשירים בקובץ ניתן ממש לשמוע את אנחת הרווחה של המשורר, שביקש למצוא בכפר הקטן בו חי עם משפחתו במשך אותה תקופה, מפלט מהאלימות שניצתה בין הבריטים והאירים, ובין האירים עצמם במהלך אותן שנים. 

על אף ש׳ברח׳ מהאירועים הפוליטיים שהציפו את צפון אירלנד באותן שנים, היני המשיך בשיריו להיות מעורב בנעשה, ורבים מהשירים ב-Field Work וכן בקובץ השירים North שראה אור ב-1975, מתמודדים עם התביעה שהיני חש מצד החברה האירית - התביעה מהמשורר הלאומי ואיש הרוח, לנקוט עמדה או ׳לבחור צד.׳ 

חירותו של הפרט לבחור לפי ראות עיניו מקורה בתביעה פנימית חזקה יותר מקול השבט, גרס היני. אולם אקט הבחירה חושף את האינדיבידואל - שמבקש להתרחק מהבחירות שנעשו עבורו ע״י החברה אליה נולד, ע״י הוריו, או מוריו - לסכנה גדולה..

ראשית, סכנת ההוקעה. שכן פעמים רבות הצופים מהצד נשפטים בחומרה גדולה יותר מזו שזוכים לה אלו שפועלים נגד. ושנית, הסכנה הטמונה בבחירה ללכת נגד הזרם, או בביקורת על ההמון.

בשורות שציטטתי לעיל מתוך השיר Badgers מתאר המשורר מפגש לילי עם גיריות בחצר ביתו. תחילה הוא סבור שזו רוחו של חייל IRA צעיר ששבה לטרוד את מנוחת החיים. ואכן, במקום להיות שמח בחלקו, ובטוח בבחירתו באורח חיים ׳רוחני׳, המשורר מוטרד מהחיזיון הלילי ומביע ספק לגבי בחירתו. בינו לבין עצמו הוא תוהה האם גורלו לא יכול היה להיות זהה לזה של החייל הצעיר שמצא את מותו בטרם-עת, אלמלא הבחירות שבחר בחייו..

עד כאן שיימוס היני. 

***

Is a man who chooses the bad perhaps in some ways better than a manwho has the good imposed upon him? 

לפני חודשיים-שלושה נתקלתי ממש במקרה, באחת מחנויות הספרים הרבות בברלין, בספרו של אנתוני ברג׳ס התפוז המכני שראה אור במהדורה מחודשת של הוצאת פינגווין.

לאחר התלבטות קלה, שבתי לחנות הספרים כעבור שבוע ורכשתי את הספר, ואף קראתי אותו בשקיקה אח״כ.

ספרו של ברג׳ס ראה אור בשנת 1962 באנגלית. תשע שנים אח״כ יצאה הגרסה הקולנועית לאקרנים, בבימויו של סטנלי קובריק. הרומן, שמציב במרכזו את נושא הבחירה החופשית, ביקש לאתגר בה-בעת דוגמות דתיות וחברתיות. 

בעולם בו אין אל, עולם שנראה נטול פשר, האדם חופשי לעשות בחירות שנראות טובות בעיניו, ללא מבטו המפקח של ׳אח גדול׳ או יישות טרנצנדטאלית אחרת. 

כזכור לכל מי שצפה בסרט, אלכס הצעיר נכלא בבית-הכלא אחרי ששוד שהוא מבצע מוביל למותה של אישה זקנה. לאחר מאסר קצר הוא נבחר להשתתף בניסוי בעל אופי אנטי-תיאולוגי כמעט: היכולת לבחור ברע, במעשי אלימות ובחיי פשע, נלקחת ממנו ומתוך ברירת מחדל הוא נאלץ לבחור בטוב.

אדם ללא יכולת בחירה, גורס ברג׳ס, איננו עוד אדם.

כשניטלת מאיתנו היכולת לבחור, בטוב או ברע, ניטלת מאיתנו גם אנושיותנו. אנו הופכים לכלים ריקים:

If he can only perform good or only perform evil, then he is a clockwork orange—meaning that he has the appearance of an organism lovely with colour and juice but is in fact only a clockwork toy to be wound up by God or the Devil

במידה רבה יש בטיעונים המרכזיים שבספרו של ברג׳ס ביקורת כנגד משטרים טוטליטריים, שמבקשים להגביל את מגוון הדעות השונות הקיימות בכל חברה ולהנכיח שיח אחד מרכזי שלא ניתן לערער עליו.

אך ניתן גם לזהות בטיעוניו ביקורת ברורה כלפי כל השקפת עולם מוסרנית שמנסה לייצר חיץ בין טוב ורע, כאשר האני המדבר הוא תמיד טוב והאחר - רע.

It is as inhuman to be totally good as it is to be totally evil

הקיום קודם למהות, גרס הפילוסוף הצרפתי ז׳אן פול סארטר בספרו האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם בשנת 1946, וברג׳ס המשיך בתפוז המכני את קו המחשבה הזה, ושם בפי המספר הצעה למוסר חדש:

Does God want goodness or the choice of goodness? Is a man who chooses to be bad perhaps in some way better than a man who has the good imposed upon him?

***

לימים, ברג׳ס התכחש לחשיבותו של הספר, בעיקר מפני שהרגיש שכוונתנו לא הובנה, ושהסרט עיוות את המסר שביקש להעביר בספרו:

The book I am best known for, or only known for, is a novel I am prepared to repudiate: written a quarter of a century ago, a jeu d'esprit knocked off for money in three weeks, it became known as the raw material for a film which seemed to glorify sex and violence. The film made it easy for readers of the book to misunderstand what it was about, and the misunderstanding will pursue me until I die. I should not have written the book because of this danger of misinterpretation

אך נושא זה - הסכנה שטמונה בפירוש לא נכון או עיוות של כוונות המשורר - הוא כבר עניין שיש להתעמק בו בפוסט אחר.

הקורא המאושר

במגזין הספרותי The Happy Reader (הקורא המאושר?) נתקלתי לראשונה לפני כמה חודשים בחנות הספרים הגדולה Dussmann בברלין.

המגזין הקצר שמופיע באנגלית פעם ברבעון רואה אור בהוצאת Penguin היוקרתית. ברפרוף ראשון, שמחתי לגלות בו נימה אינטלקטואלית ברורה שאימה מתביישת ללבוש כסות צעירה ו׳קלילה.׳ 

במהדורת החורף, שהופיעה ממש בימים אלה, מופיע הזמר הבריטי ג׳רוויס קוקר על הכריכה של המגזין.

לקוקר, איש אשכולות, קריירה מגוונת: אחרי שהקליט כשבעה אלבומים עם להקתו Pulp, הוא פצח בקריירת סולו (עד כה יצאו תחת ידו שלושה אלבומי סולו, האחרון שבהם Room 29 הוא שיתוף פעולה עם המוזיקאי הקנדי המוכשר, צ׳ילי גונזלס.)

בשנת 2011 ראה אור קובץ שאיגד מבחר משיריו תחת השם Mother, Brother Lover: Selected Lyrics בהוצאת Faber & Faber.

בין לבין הוא הנחה תכניות רדיו רבות וגם תכנית טלויזיה (בביקור בלונדון ב-1999, הזדמן לי ממש במקרה לצפות בתכנית הטלויזיה המעניינת שהפיק ערוץ 4 הבריטי, בה טייל קוקר ברחבי העולם וראיין - לעיתים בצרפתית שבורה, אך אפקטיבית - אספני אמנות שוליים ואמנים אאוטסיידרים.)

בHappy Reader  מראיין את קוקר הסופר ומשורר הבריטי, סיימון ארמיטאז׳, שספרו איש קטן ירוק ראה אור בעברית ב-2003 בהוצאת כנרת. 

ארמיטאז׳ מראיין את קוקר תחילה בבביתו בפריס, ואח״כ נפגשים השניים בספרייה הבריטית, בה מחפש הזמר-לשעבר מהדורות ספרים מילדותו שנשכחו מזמן.

תוך כדי זה, מעלה קוקר טיעון מעניין נגד קריאה של תרגומים:

I tend to avoid reading things that are in translation because when you read a book, that's the nearest you can get to being inside another person's head, and the way they construct a sentence or a paragraph shows you their brain's firing, their connections

ויש לו גם גישה בריאה, לטעמי, לקריאת שירה, ספרות ׳קשה לקריאה׳ או חשיפה לאמנות מאתגרת:

It's good to read outside your comfort zone. I worry that we are becoming less and less interested in other people and more and more interested in either ourselves or people like us

"I often had that feeling: 'Oh, I don't understand this, but I feel like it will come in useful later.' That's probably why I've hung on to those books. Going to art college, some of those things they showed us there I didn't really get ate the time, but twenty-five years on, I'm really glad that I saw some of the obscure stuff. That part of education is pretty hard to quantify

קוקר למד קולנוע בקולג׳ סנט-מרטינס לאמנות שבלונדון. הוא לא מתייחס ללחנים שכתב כאל שירה או אמנות, אך עדיין יש לו יחס מעניין לגבי יצירה של אמנות:

For me art's always about that: you have a bit missing, and you try and manufacture the bit that's missing. It never quite fits and never quite plugs the gap, so then you have to have a go again

והוא מרחיב ומדבר על צריכה של אמנות ישנה (כלומר, לאו דווקא עדכנית או עכשווית:)

I go to art more as something that's going to give me some clue as to how to live your life, or an angle on life that's going to interest me. Human beings haven't changed that much over the centuries, so I'm not really bothered what period it comes from

***

כפי שניתן לצפות מראיון שמתפרסם במגזין ספרותי, קוקר מאזכר הרבה סופרים וספרים במהלך הראיון. רובם לא היו מוכרים לי. 

הראשון, ריצ'רד בראוטיגן (Richard Brautigan) הוא סופר אמריקאי ששם קץ לחייו לפני שמלאו לו חמישים (שניים מספריו, ההפלה, וכדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר אף ראו אור בעברית.)

עוד מוזכרת שם הסופרת האמריקאית קארסון מקאלרס (צייד בודד הוא הלב) ששימשה לקוקר השראה לאלבום הסולו הראשון שהקליט ב-2006.

קוקר מרבה גם לדבר בראיון על הספר האדום שנכתב בידי הפסיכואנליטיקאי קרל יונג בשנים 1915–1930, אך ראה אור רק ב-2009, 48 שנים אחרי מותו.

הספר, שמכיל עשרות חזיונות, פנטזיות, חלומות ודימויים שצייר יונג בעצמו, הוא תיעוד מורכב של מסעו של יונג לתוך התת-מודע שלו ומסקנותיו בעקבות מסע זה. 

קוקר כתב רשימה מעניינת על חווית הקריאה שלו בספרו של יונג כאן. הנה בכל-זאת קטע קצר שממצה את יחסו של קוקר לספר:

The first thing that should be said about The Red Book is that it’s a difficult book to read. I’m not referring to the language it’s written in or the complexity of the ideas contained within it here (though they are factors) – I’m talking about how the book is 12.3” wide by 18” tall & weighs 3kg. It is physically difficult to read. I started trying to read it in bed at night & it nearly crushed me! My puny arms could not cope – never mind my puny intellect

והוא מוסיף גם מסר עדכני וחשוב:

At a time when we are being bombarded by external images at a rate unprecedented in human history, it is very important to be reminded that the really vital images – the ones that can really make a difference to us, are already there. They are inside us from day one – every one of us. We just have to learn how to access them – to turn our gaze inwards – & then try to understand them

[...]

When you open The Red Book you are opening a portal to a whole new world. The world inside yourself. The world you share with every other human being on earth

מרתק.