לפתע סוזן

One cannot use the life to interpret the work. But one can use the work to interpret the life

Susan Sontag, Under the Sign of Saturn

Most of the people in this memoir are dead
Sigrid Nunez, Sempre Susan

בשנה האחרונה, יצא לי להיתקל לעיתים קרובות ברוחה של הסופרת ומסאית האמריקאית סוזן סונטג. אם על דפי מגזין הניו-יורקר, או בחנויות הספרים. בכל אשר הלכתי, היא היתה גם שם.

בסוף שנת 2019, כמה ימים אחרי שעבדכם הנאמן העלה את הרשימה הזו על ספרה של סונטג Regarding the Pain of Others ראתה בארה״ב אור אוטוביוגרפיה עבת כרס מאת בנג׳מין מוזר, המסכמת את חייה ומפעלה של סונטג.

אטלס, שהתעוררה סקרנותו לגבי סונטג, בחר לקרוא דווקא את ספרה של סיגריד נונז, Sempre Susan, כדי להתוודע יותר לדמותה של הסופרת האמריקאית שעשתה חייל כבר ב-1964, עם פרסום מאמרה, Notes on Camp.

סיגריד נונז היא סופרת אמריקאית ילידת ניו-יורק שהספיקה לפרסם שבעה רומנים (אף-אחד מהם לא תורגם לעברית, אם כי האחרון שבהם, The Friend, שזכה עד-כה ללא מעט הצלחה, נראה מועמד כמעט טבעי לתרגום..) 

הממואר הקצר שלפנינו, Sempre Susan (לפתע סוזן) ראה אור ב-2011, והוא מורכב מאינספור אנקדוטות ושברי זכרונות בני ארבעים ומשהו שנים (באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, נונז גרה עם סונטג ובנה דייויד בדירתם במנהטן במשך שנה, תחילה כאסיסטנטית של הסופרת המצליחה, ואח״כ כמאהבת של בנה..)

אין לספרה של נונז מבנה של ממש או חלוקה ברורה לפרקים או נושאים. לעיתים קרובות לא ברור כיצד הסופרת מצליחה לדווח במדויק על שיחות שניהלה ארבעים ומשהו שנים לפני פרסום הממואר (האם ניהלה בזמנו יומן? או שמא כתבה במחברת את תוכן שיחותיה עם סונטג? נונז אינה חושפת את מקורותיה..)

מה שבכל זאת מושך בקריאה בספרה של נונז הוא הנימה בה כתוב הספר.

על אף שהיא מתוודית כבר בתחילת מעשה על הערצתה לסונטג, ניכר בהמשך הקריאה שנונז כותבת על סונטג בנימה לא מבוטלת של סקפטיות. 

לא אחת היא מתארת אותה כאדם כוחני, קפריזי, מניפולטיבי, ילדותי.. למעשה, ספק אם היא באמת נזכרת בה בחיבה:

She was bitter. She was wrathful. She was mad at the world [...] she was the kind of person about whom other people say, You can’t win with her. 

ובמקום אחר היא פוסקת: 

I think her behaviour had everything to do with her fierce determination to make up for a youth she felt had been stolen from her.. 

[...]

In spite of her undeniable achievements, all the hard-won honours and well-deserved acclaim, a sense of failure clung to her like widow’s weeds. 

לא תמונה מחמיאה במיוחד..

***

לזכותה של נונז אציין שבניגוד לביוגרפיות רבות, שכופות על קוראיהן להשתתף יחד עם מחבריהן במסע של אלפי מילין (הביוגרפיה הדפיניטיבית של מרסל פרוסט עדיין מעלה אבק על אחד ממדפי הספרים של אטלס..) הממואר שלפנינו הוא ספר נגיש וקליל שמעודד קריאה במקום לדכאה. 

הקריאה ברומן..

A man listening to a story is in the company of the storyteller; even a man reading one shares this companionship. The reader of a novel, however, is isolated, more so than any other reader(For even the reader of a poem is ready to utter the words, for the benefit of the listener.) In this solitude of his, the reader of a novel seizes upon his material more jealously than anyone else. He is ready to make it completely his own, to devour it, as it were. Indeed, he destroys, he swallows up the material as the fire devours logs in the fireplace. The suspense which permeates the novel is very much like the draft which stimulates the flame in the fireplace and enlivens its play.

Walter Benjamin, Illuminations: Essays and Reflections

מסע בין חלום ומציאות

Life is a dream. ‘Tis waking that kills us

Virginia Woolf, Orlando 

We live as we dream - alone. While the dream disappears, the life continues painfully.
Joseph Conrad, Heart of Darkness

The trouble with dreaming is that we eventually wake up
Patti Smith, Year of the Monkey

שנת הקוף הוא השלישי בסדרת הממוארים של פטי סמית. קדמו לו Just Kids, שעסק בעיקר במערכת היחסים הסבוכה שהיתה לזמרת עם האמן רוברט מייפלטורפ, ו-M Train (ספר על כלום? אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם.) על שני הספרים כתבתי בבלוג הזה (כאן וכאן.)

Some dreams aren’t dreams of all, just another angle of physical reality

זהו הוא טקסט פחות נגיש משני ספרי הפרוזה הקודמים של פטי סמית. אין בו ציר של עלילה של ממש, או משהו שמאחד את הפרקים הקצרים שבו, מלבד אולי לכותרת הספר, שמרמזת על כך שהספר שלפנינו הוא לא פחות מיומן, שמתעד שנה בחייה של הזמרת ומשוררת המזדקנת. שנה של בדידות.

כמו M Train, שראה אור שלוש שנים לפניו, גם שנת הקוף הוא ראשית כל יומן מסע, אולם בניגוד לספר ההוא, בו תיארה סמית את מסעותיה ברחבי העולם, בשנת הקוף המסע שסמית עורכת הוא במהותו מסע מנטלי.

מסע בין חלום ומציאות. בין הכרה והזיה. מסע שנולד בעבקות ניסיון נואל לאתר משהו.. חמקמק:

Nothing is ever solved, Solving is an illusion. There are moments of spontaneous brightness, when the mind appears emancipated, but this is more epiphany

Me First, או ׳ווידויו החולני של חוטא מודרני׳

כל אומללותו של האדם נובעת מדבר אחד ויחיד: שאין הוא מסוגל לשבת בשקט בחדרו

בלז פסקל

בשיחה שניהלתי לאחרונה עם חבר אמריקאי, עלתה השאלה שמעסיקה אזרחים רבים בעולם המערבי בשנים האחרונות: מה גרם לעלייתו של דונאלד טראמפ לשלטון בארה״ב; מה סוד חינה של התנועה הפופוליסטית, שכוחה רק מתגבר ברחבי העולם, מאנגליה ועד לברזיל.

לאנשים פשוט לא אכפת, הצעתי לו. לא אכפת מסין.. לא אכפת מנאטו או מהאיחוד האירופי.. לא אכפת משינויי האקלים. לא אכפת מכלום.. אכפת לי רק מעצמי ומעכשיו!

זה לדעתי קו המחשבה שמניע את הפוליטיקה האגוצנטרית שאנו רואים כיום: America First, כן. אולם אף יותר בשאת Me First.

הימין הפוליטי מציע משב רוח מרענן של אנרכיה, של ׳לשבור את הכלים׳, בעוד שהשמאל הפוליטי, מנגד, מציע אלטרנטיבה שמרנית של פוליטיקלי-קורקט, של ׳צריך לשחק לפי הכללים׳ ולשמור על ערכי הדמוקרטיה, האתיקה, האנושיות. 

התהפכו היוצרות.


האם מדובר במהפיכה או בשקיעה?

אבולוציה או דבולוציה?

מה סוד המשיכה של תנועת ה-Me First?

***

במקרה או לא, הזדמן לי לאחרונה להיתקל פעמיים ברשימות שעוסקות ברומן להפך מאת הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה, ז׳וריס קרל הויסמנס, רשימות שנכתבו בנסיבות שונות מאוד.

המקרה הראשון היה במגזין הספרותי The Happy Reader, עליו דיווחתי  לראשונה לפני למעלה משנתיים (הזמן עובר מהר מידי..) 

מהדורת חורף 2019 של הקורא המאושר הוקדשה רובה ככולה לרומן המפתח של הויסמנס, שראה אור ב-1884 והפך במהרה לאחד הטקסטים המכוננים של זרם הדקדנס הספרותי

בצרפתית נקרא הרומן À rebours - מילולית ניתן גם לתרגם זאת כ׳אחורה׳ - ואילו באנגלית תורגם באופן די מפתיע כ-Against Nature.) תרגום עברי של הרומן של הויסמנס ראה אור ב-1998 בהוצאת כרמל, בתרגומו של בני ציפר (על ציפר אדבר עוד בהמשך..) 

בקצרה, עוקב הרומן אחר מעלליו של הדוכס ז׳אן דז אסנט, אציל עשיר וחולני שמאס בחיי החברה הריקניים והוא מחליט להתבודד בביתו ולהקיף את עצמו באוסף יצירות אמנות ומוצרי יוקרה בעלי ערך אסתטי פרטיקולרי, כמו צב ששריונו כוסה בזהב ועוטר באבני חן.. המספר של להפך מפרט ומתאר את האוסף של דז אסנט באופן הגובל באובססיביות..

במקור, נעשה שימוש במונח דקדנס לשם תיאור שקיעתה של האימפריה הרומית, תהליך שתמורותיו הורגשו הן בספירה הפוליטית והן בתהליכים החברתיים שפקדו את האימפריה בעשרות שנותיה האחרונות.

החל מאמצע המאה ה-19, עוד בימי חייו של הויסמנס, החלו לדבר על דקדנס כעל תהליך אותו עוברת החברה האירופית שעברה את שלב הבשלות (התקופה היפה - La Belle Époque) והגיעה לשלב של ניוון וריקבון. 

על דרך ההשאלה, ימי פומפיי האחרונים הוא ביטוי שנעשה כבר שגור בשפה העברית, והמבין יבין!

חזרה לקורא המאושר.. 

באחד המאמרים במגזין מתאר אנדי מילר, סופר ועורך בריטי צעיר שספרו The Year of Reading Dangerously: How Fifty Great Books (and Two Not-So- Great Ones) Saved My Life זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת, את סוד המשיכה של ספרו של הויסמנס: 

Against Nature's claim to literary significance is [..] as a 'breviary' of decadence. 'Elaborately and deliberately perverse  [..] it is in its very perversity that Huysman's work - so fascinating, so repellent, so instinctively artificial - comes to represent, as the work of no other writer can be said to do, the main tendencies, the chief results, of the Decadent movement in literature. 

ועוד הוא מצטט מספרו של אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי, שהושפע עמוקות מספרו של הויסמנס: 

It was the strangest book that he had ever read. It seemed to him that in exquisite raiment, and to the delicate sound of flutes, the sins of the world were passing in dumb show before him. Things that he had dimly dreamed of were suddenly made real to him. Things of which he had never dreamed were gradually revealed.

It was a novel without a plot and with only one character, being, indeed, simply a psychological study of a certain young Parisian who spent his life trying to realize in the nineteenth century all the passions and modes of thought that belonged to every century except his own, and to sum up, as it were, in himself the various moods through which the world-spirit had ever passed, loving for their mere artificiality those renunciations that men have unwisely called virtue, as much as those natural rebellions that wise men still call sin. [...] There were in it metaphors as monstrous as orchids and as subtle in colour. The life of the senses was described in the terms of mystical philosophy. One hardly knew at times whether one was reading the spiritual ecstasies of some mediaeval saint or the morbid confessions of a modern sinner. It was a poisonous book. The heavy odour of incense seemed to cling about its pages and to trouble the brain. The mere cadence of the sentences, the subtle monotony of their music, so full as it was of complex refrains and movements elaborately repeated, produced in the mind of the lad, as he passed from chapter to chapter, a form of reverie, a malady of dreaming, that made him unconscious of the falling day and creeping shadows.

ציטטתי כאן באריכות מספרו של ויילד, שכן אני מרגיש שהוא מצליח ללכוד את המהות של-, או לפחות את הלך-הרוח הדומיננטי בספרו של הויסמנס, ווידויו החולני של חוטא מודרני.

***

מה שמוביל אותנו חזרה לבני ציפר, שתרגם לעברית, כזכור, את ספרו של הויסמנס (היחיד מספריו שראה אור בעברית..)

בסופ״ש שעבר פרסם ציפר רשימה בעיתון הארץ. מין וידוי שכזה, או אם תרצו, מחווה לסופר הצרפתי. כותרת הרשימה: ׳הסופר הזה היה אנטישמי, לאומן ומיזוגן. ובזכותו אני מי שאני.׳

כהרגלו, ציפר משתפך ברשימה שלו על הויסמנס בפרט ועל התרבות הצרפתית בכלל:

׳אי אפשר שלא להבחין שההיקסמות מן הרוע לשם הרוע שזורה בכל הספרות והשירה הצרפתית, כפי שגם שזור בה הבוז לצדקנות הבורגנית, שאחרי מלחמת העולם השניה שינתה את צורתה לצדקנות השמאלית ולימים למה שקרוי ״תקינות פוליטית״, שהלוחם הנחרץ ביותר נגדה היום בצרפת הוא הסופר מישל וולבק.׳ 

ציפר מזהה בכתביו של הויסמנס, כמו גם בביוגרפיה שלו, הלך-רוח אנטי-ממסדי, אנטי-בורגני, אנטי... ספרותי?

הנה כך הוא מתאר את ׳הרומן המרתק והמוזר ״להפך״ [...] שעל פי הנורמות של הצדקנות החדשה ראוי היה לגרוס אותו ולהשליך אותו לפח, מפני שהויסמנס היה מהגרועים באנטישמים, ומהגרועים במיזוגנים, שלא לדבר על משיכתו הספרותית אל פסיכופטים..׳

ובהמשך הוא מוסיף:

׳הנה עוד סיבה שהתאהבתי בהויסמנס. מאז ומעולם שנאתי הגדרות ברורות וחשבתי שאין דבר משעמם יותר מלהיות בעל זהות אחת, ומה טוב ומה נעים לדלג בין הגדרות עצמיות וזהויות ולוא כדי לבלבל את האויב, שיהיה תמיד אותו אויב: הבורגני הצדקן, ויהא זה בצרפת בימי פרשת דרייפוס או בישראל בימי פרשת בנימין נתניהו.׳ 

רבים וודאי יתרעמו על ההשוואה בין הקורבן והתליין.. אבל זה סוד קסמו של פרובוקטור, אולי?

***

בניגוד לרושם שנוצר אולי לעיל, אין ברצוני להתריס כנגד הויסמנס, או כנגד ציפר. שני הסופרים/אישים הללו כבודם במקומם מונח. לשניהם פנים שונים, יוצאי-דופן, 

לא תשמעו אותי מצקצק כנגד אחד מהם. אולי מתבדח ברשעות.. נו, טוב.

ובכל-זאת, אני חייב לתהות: מה סוד קסמו של הרומן שכתב הויסמנס לפני קרוב ל-150 שנים? כיצד קרה שהוא נערץ ׳משני צידי המתרס׳, כביכול.  הן מימין והן משמאל?

משעשע לחשוב שיצירות שזעזעו את הבורגנות אי-שם בשלהי המאה התשע-עשרה (אני חושב, בין השאר על מאדאם בובארי של פלובר, להפך של הויסמנס, או אפילו תמונתו של דוריאן גריי של ויילד..) מצליחות עדיין להניע את אמות הסיפים.. אף בימינו, ימי פומפיי האחרונים.. 

A word from the Wise ..

Don't just say you have read books. Show that through them you have learned to think better, to be a more discriminating and reflective person. Books are the training weights of the mind. They are very helpful, but it would be a bad mistake to suppose that one has made progress simply by having internalized their contents.

Epictetus, The Art of Living: The Classical Manual on Virtue, Happiness and Effectiveness 

חמישה וחצי ספרים שהתחלתי לקרוא לאחרונה..

ועזבתי בנקודה כזו או אחרת (המשכתי לספר אחר, שגם הוא נזנח בתורו.. מחכה ל.. מה?)

הסדר אקרעי בהחלט:

1. Dunbar - Edward St-Aubyn 

גרסה עדכנית למחזה של שייקספיר, המלך ליר. הנרי דנבר, איל הון ואלפה-מייל שעד לאחרונה עמד בראשה של אימפריה כלכלית מוצא את עצמו בבית משוגעים בשוויץ, לאחר שנשלח לשם בכפייה ע״י שתי בנותיו הנאמנות, אבי ומגן. הוא מתכנן את בריחתו משם, בעזרתה של ביתו הנאמנה פלורנס. 

 

הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין מוכר לקוראי הבלוג הזה בזכות סדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז שכתבתי עליה באריכות בבלוג הזה.

2. In Youth Is Pleasure - Denton Welch

הנובלה הקצרה הזו ראתה אור ב-1944, ועוקבת אחר אורוויל פים, יתום מאם ובנו של פקיד בינוני בצבא הבריטי, שמעביר את חופשת הקיץ עם אביו ואחיו, באנגליה השמרנית של שנות השלושים של המאה העשרים. 

בילדונגסרומן קטן עם השפעה פרוסטיאנית ברורה. ספר חביב שהומלץ לי ע״י מכר (חצי-) יהודי. כמעט סיימתי! בקרוב הפוסט..

דנטון וֵולְץ' היה סופר וצייר אנגלי שמת בדמי ימיו. שנים לאחר מותו, הוא ׳התגלה׳ מחדש ע״י הסופר האמריקאי ויליאם בורוז. עד כמה שידוע לי, אף אחד מספריו לא תורגם לעברית.

3. Rabbit, Run - John Updike 

הרומן הראשון בסדרת Rabbit מאת הסופר האמריקאי ג׳ון אפדייק ראה אור ב-1960, ועוקב אחר שלושה חודשים בחייו של הארי ׳רביט׳ אנגסטרום, שחקן כדורסל ואלפא-מייל לשעבר (has-been) שמוצא את עצמו ׳תקוע׳ בנישואין ועבודה שאינם משוש חייו.. הוא קם ועוזב את הכל ועובר.. לאן? לעיירה השכינה.. 

הרומנים של אפדייק היו שנים רבות על הכוונת שלי. אולי זה עידן מי-טו, אבל התפלאתי מאוד מהטון המיזוגני הדומיננטי של הרומן הזה (׳another American story of men escaping women׳ הגרדיאן קרא לו..)

4. Year of the Monkey - Patti Smith

קצת נוכחות נשית, בכל-זאת.. הסופרת, משוררת וזמרת המזדקנת פטי סמית שיחררה השנה עוד ממואר/יומן, העוקב אחר שנה בחייה. זהו טקסט קצת פחות נגיש משני ספרי הפרוזה הקודמים של פטי סמית (כתבתי עליהם כאן וכאן..)

עם זאת, הוא מצליח ללכוד את אותה רוח של מחשבה שמאפיינת את שני ספרי הפרוזה שקדמו לו. כמעט סיימתי! בקרוב הפוסט..

5. Imperium - Christan Kracht 

בתרגום העברי של הספר הזה נתקלתי במקרה לאחרונה בעת בביקור בארץ. על  כריסטיאן קראכט כתבתי כבר בבלוג הזה כאן וכאן. מעודד מאוד לראות שספריו מתורגמים לעברית, על-אף שלא מאוד סביר שימצאו בהם עניין יותר מכמה מאות תמהונים. 

על רגל אחת, קראכט מתמודד בספריו עם ההווה והעבר הגרמני, עם זהות וזיכרון לאומיים. באימפריום הוא הולך אחורה אל תחילת המאה העשרים, ומתאר את קורותיו של אחד אוגוסט אנגלהרדט, צעיר גרמני חדור אידיאלים שמפליג מגרמניה אל האי קבקון, אחד האיים הקטנים בארכיפלג ביסמרק, הלוא היא פפואה ניו-גינאה בימינו, כדי להקים שם קולוניה של שוחרי שמש וקוקוסים. 

זהו רומן דקיק אך די מאתגר. אלגוריה משעשעת על רוח הפנאטיות שהולידה את.. הנאציזם. מומלץ לקנייה ולקריאה. יש לי עוד כמה עמודים לעשות איתו..