גיבורי התרבות (הישראלים) שלי

ידידיי הוירטואליים, והלא-וירטואליים, שואלים אותי תכופות לאחרונה: "אטלס, מה לך ולכל התורה הזרה הזו? רק ספרות זרה ומוזיקה לועזית ושאר מיני מזונות זרים.מה עם קצת קולטורה מקומית? קצת ש"י עגנון, קצת דודו בוסי, קצת סמי בורקס?"

לאלו המלעיזים אני משיב (בלעז כמובן): "לכו ושתו מן הים של עזה!ו-מי שמכם להלעיז עליי, בני בליעל! לכו חפשו מי יכדרר אתכם!"

אך אם בכל זאת אדרש לקצת רצינות, אשמח להשיב לאלו המתעניינים באמת: מעולם לא הכיתי יותר מידי יתדות בתרבותינו המקומית. הייתי כמעט מאז ומעולם ועודני כיום יותר אינטרנעציונאלי מאשר מקומי. שנים-עשר שנות לימוד בבתי ספרנו המשמימים מותירות בך (או לפחות בי) סלידה לכל מה שמקומי וצימאון רב לכל מה שזר..

עם זאת, גם לאטלס רשימת ה'מועדפים המקומיים' שלו. הנה גיבורי התרבות ה'עבריים' שלי:

תחילה, משוררים. (גם משוררים יכולים להיות 'גיבורי תרבות'.)

חזי לסקלי.

אטלס אוהב את המשוררים שלו מתים (יונה וולך, דוד אבידן..) ואם הם מתו צעירים מה טוב! כך הם לא הספיקו 'להתקלקל'. קחו את ראמבו לדוגמא. או את יונה וולך. או את סילביה פלאת'. העולם מלא במשוררים צעירים ומתים.

חזי לסקלי הוא מין משורר צעיר ומת שכזה.. השירה שלו לעיתים קרובות 'מוחצנת' או מעגלית..היא לוקחת אותך ביד לטיול קטן במחוזות חייו הקטנים של המשורר. וזה מה שכל ספרות או שירה טובה צריכות לעשות..

הנה פרגמנטים ממה שהוא חושב על שירה:

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר.


לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר

בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַגֶּרֶב שֶׁגָּרַם לַקִּלְקוּל.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִרְקֹד

,וּלְצַיֵּץ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הָעַכְבָּר הַמִּתְגּוֹרֵר

מִתַּחַת לַבָּמָה וְנֶחֱרָד

מֵעֲדִינוּתוֹ הַמֻּפְרֶזֶת שֶׁל הַמָּחוֹל.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת

חֶרֶשׁ אוֹ בִּפְרָאוּת.

לֹא לָגַעַת בַּפַּעֲמוֹן.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לְבַקֵּר בְּבַּרְצֶלוֹנָה וּלְדַבֵּר שָׁם

אַנְגְּלִית.

שִׁירָה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת שִׁירָה.

הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָזוֹן מְדַבֵּר.

שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת קוֹנְפִיטוּרָ

הכְּלוֹמַר פְּרִי מֵת וְטָעִים.

שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת סֻכְּרָזִית

כְּלוֹמַר מַמְתִּיק מְלָאכוּתִי וּמְסַרְטֵן.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַכְשִׁיל אֶת עַצְמָהּ,

לְבַטֵּל אֶת עַצְמָהּ,

לִבְגֹּד בְּעַצְמָהּ,

לִנְטֹשׁ וּלְהִנָּטֵשׁ.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִחְיוֹת.

מי עוד כותב ככה?? וחי..


עוד משורר. הפעם דווקא חי.. (טוב נו, בקושי)


יצחק לאור.


ראשית כל משורר, אבל גם סופר מוכשר ('עם, מאכל מלכים', 'ועם רוחי גוויתי',) ומחזאי ('אפרים חוזר לצבא', מחזה שעשה כמה הדים בתחילת שנות השמונים,) ואקדמאי (את הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב,) ואיש ביקורת תרבות (כתב קבוע במדור 'תרבות וספרות' בעיתון הארץ) ומסאי ('דברים שהשתיקה (לא) יפה להם','חנוך לוין: מונוגרפיה', שיצא רק לאחרונה..) ונביא בעירו (לטייטל זה אין לינקים. תצטרכו להאמין לי..) שלא מפחד ללכלך את הידיים, אבל לא בסגנון שממהר להתנקות כמו ההתבטאויות הפוליטיות המהוססות והבון-טוניות של סופרים 'מבוססים' כמו דויד גרוסמן, עמוס עוז וא.ב.יהושע. אלא מהסוג שמטיח את הדברים בפנים, ולא מנסה להצטדק.וחשוב מכל: שיריו לעיתים קרובות מפכחים את הדעת ובועטים איפה שצריך להזיז משהו, בלי להחמיץ. הבנאדם יודע לכתוב. הנה דוגמא:


RSVP


לֹא נָבוֹא
לַסְּעוּדָה אֶלָּא
אִם יֻצַּב לְצִדָּהּ
שֶׁל הָאֵם כִּסֵּא רֵיק
לְחַיָּל אַלְמוֹנִי עִם
קַסְדָּה. לֹא נֵשֵב לְיָדוֹ
גַּם אִם יִפְשֹׁט אֶת מַדָּיו
וְיִרְחַץ אֶת יָדָיו מִדַּם
הַחַפִּים שֶׁשָּׁפַךְ. בָּאהַ
זְּמַן לְהַפְרָדָה בֵּין
מְמַלְּאֵי פְּקֻדָּה
לִמְסָרְבֵי פְּקֻדָּה. נְקֻּדָּה


זהו. אין אפור. זה או שחור או לבן.


נעבור לתחום המוזיקה. מוזיקאים לא חסר בארץ. אם יש משהו שיהודים יודעים לעשות טוב יותר מ'לעשות כסף' או 'לכתוב בשביל הנובל'), זו מוזיקה. כי המוזיקה זורמת בעורקים היהודיים.

ו'ברוך השם', יש לנו מוזיקאים מכל המינים והסוגים.) ראשון בתור של אטלס, אבישי כהן.


לא כל גיבורי התרבות של אטלס חייבים לנשוך.הנה אחד שדווקא יודע ללטף..


אבישי כהן, גם 'משלנו' וגם 'לא מפה'..


מוזיקאי ג'אז מוכשר מאין כמוהו שמבין מוזיקה בכל רמ"ח אבריו. החיבור שלו בין מוזיקה מערבית ו'עולמית' ובין צלילים ומקצבים 'ישראליים' מרגש.


כך גם החזרה שלו 'למקורות': לדינו, ספרדית, הכול זורם לו בדם. והוא מעשיר אותנו כמעט כל שנה באלבום חדש. כן ירבו. הנה דוגמא מרגשת במיוחד:





ועוד מוזיקאי. עמיר לב.


יש משהו אמיץ במיוחד בעמיר לב. זמר שמתחיל את הקריירה שלו בגיל שלושים, ולא מפחד להקרין לוזריות ואומללות לכל עבר.וכל זה בקול צרוד ועייף מסיגריות..


הנה הגיבורים השפופים הישראליים שלי. אלו שלעיתים קרובות מרכינים את ראשם ויודעים את ערך עצמם ולפעמים העולם יורק עליהם ממעל, או מישהי שופכת דלי של ספונז'ה.


הנה שיר 'קטן' שלו: 





ועוד אחד אחרון. שלמה בר והברירה הטבעית.


כ"כ הרבה דיו נשפך על 'הפנתרים השחורים'.. אך מהפיכה תרבותית אמיתית היא איטית מאוד, והיא מחלחלת לעמקי עמקים באיטיות לא מורגשת. 


השירה, הכתיבה והלחן של שלמה בר נצרבים לאט לאט בעור ומותירים חותם. אלו שירים שגם בעוד 30 או 40 שנים יהיו משמעותיים, כי הם באים מעצמנו. 


מזרחים או אשכנזיים, יש בנו גן יהודי מובהק, פיוטי, חזני,והשירה של שלמה בר, והנגינה של הברירה הטבעית מעוררות בנו את הזמרה הזו לתחיה, וכמו מכריחות אותנו לצאת במחולות. לפייט בליבנו הקט.


לקונן קצת על תרבותנו הרבגונית ההולכת וגוועה. מזל שיש אנשים כמו שלמה בר.


הנה קטע אחד שממחיש הכול:





ומה לגבי קולנוע ישראלי? 


בערך הוויקיפדיה "קולנוע ישראלי" אין אף מילה על קולנוע של מיעוטים בארץ ישראל. 


הנה, הביטו בעצמכם..


כנראה שגם אם יש להם תעודות זהות כחולות - הם לא ממש ישראלים בעיני הקונצנזוס.


למה? כי ישראלי = יהודי במודעות הקולקטיב. נקודה.


בכל אופן, פשפשתי בזכרוני עמוק עמוק ולא הצלחתי לדלות משם סרט ישראלי אחד ראוי לשמו בעשרים השנים האחרונות. אז O.K, יש את 'החיים על פי אגפה' אבל זה כ"כ ישן וגם זה רחוק מלהיות סרט מושלם. ואני בטוח שנעשה פה קולנוע שוליים טוב מאוד, או לפחות מעניין, אבל אם לא תצטופפו בכיסאות הסינמטק בשעות-לא-שעות סביר להניח שלא תראו אותו או תשמעו עליו מילה אי-פעם..


אם בכל זאת אנסה להביא ייצוג הולם של "קולנוע ישראלי" כדי לא להשאיר את רובריקת ה"גיבורים" הזו ריקה, אצטרך לבחור בסרטו של תאופיק אבו ואיל, עטאש-צימאון כאחד הסרטים ה"ישראליים" שהשפיעו עליי יותר או הרשימו אותי יותר בעשור האחרון.


מדובר בסרט ביכורים, עם שחקנים לא-שחקנים, עם תקציב לא תקציב ועם תפאורה לא תפאורה. 

אבל הצילום והבימוי המאופק של אבו ואיל עושים את הכל. זה סרט שהגיעה לו מועמדות לאוסקר, ואני לא מגזים. כמעט שאין בו התלהמות פוליטית או אגו-טריפינג אומנותי שמנסה להגיד משהו על משהו..

אני ממליץ בחום על הסרט הזה, לא מפני שביים אותו צעיר ערבי משכיל עד קצות הציפורניים, אלא מפני שמהענווה של הסרט שלו, ומהחוכמה של הסרט שלו אנו יכולים ללמוד הרבה! והסליחה עמכם. קמתי פוליטי משהו הבוקר. מצטער אם יצא לי לדגדג לכם את המצפון המאובק.

הנה ה'טריילר' של הסרט. מקווה שיגרום לכם לרוץ לאוזן השלישית ולהסניף לכם עותק:





זהו. אלה כל הגיבורים הישראליים שלי עד כה. לא יותר מידי, נכון, ובכמה תחומים בכלל חסרים נציגים..


אבל זה מה יש, כמו שאומרים, ועם זה ננצח (או נפסיד..)


אולי אזכר במשהו נוסף בהמשך..

דה-בוטון, אחרי הכל

לקורא העברי זמינים כבר לקריאה כחמישה ספרים של הסופר ומסאי אלן דה בוטון, אך נדמה לי ששמו (הקשה לביטוי גם באנגלית..) לא בדיוק שגור בפי כל.


על אף שהוא בכלל שוויצרי (דה בוטון נולד בציריך, שווייץ להורים יהודים-ספרדים. אביו, איל הון שבנה אימפריה יחד עם אחד מצאצאיו של רוטשילד, נולד בכלל בקהיר, שם עשתה סבתה של דה-בוטון, יולנדה הארמר, "מאטה הארי" הישראלית, ) דה-בוטון הוא מין סופר אנגלי שכזה (טוב נו, הוא בכל זאת חי באנגליה מאז גיל שמונה, והוא סיים בהצטיינות יתרה לימודי היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'.)


סגנון הכתיבה שלו, עשיר ומצועף, מכיל הרבה הקבלות אינטליגנטיות אך לעיתים קרובות טרחניות, והרבה הרבה חזרות בלתי הכרחיות על אותן פואנטות במונוטוניות מעושה. 


דה-בוטון התחיל את דרכו דווקא בכתיבה 'מחוץ לז'אנר' (ספרו הראשון, חיבורים של אהבה, עסק בסיפור אהבתם של זוג צעירים, תוך שהוא סוטה תדיר לדיונים צדדיים בנושאי אהבה, מוות, פילוסופיה ומין) כשערבב בין כתיבה מסאית לבין כתיבה ספרותית (הוא וודאי לא היה הראשון, אך הוא עשה זאת בחן.)


משלב מסוים זנח דה-בוטון את ה'רומנים עיוניים' שלו ועבר לכתיבה עיונית יותר: תחילה בדמות 'מדריכים (ספרותיים) לחיים טובים יותר': איך פרוסט יכול לשנות את חייך ופילוסופיה - מדריך לאושר, ואח"כ מסות עיוניות מאירות עיניים בנושאים מגוונים כמו תיירות ונסיעות (The Art of Travel וA Week at the Airport.  


גם ג'ף דייר לקח טרמפ על הז'אנר הזה ב"עזוב אותך מיוגה", תרגום 'מעניין' ל
Yoga for People Who Can't Be Bothered,) ארכיטקטורה(The Architecture of Happiness, 2006) ולבסוף עבודה ומעמד (סטטוס
[Status Anxiety] וThe Pleasures and Sorrows of Work.

בשנה האחרונה הזדמן לי לקרוא את שני ספריו האחרונים של בוטון: Week at the Airport וThe Pleasures and Sorrows of Work. שני הספרים ראו אור בשנת 2009 אך ספק אם אחד מהם יראה אור בעברית. 


האחד (Week at the Airport:A Heathrow Diary) משום שהוא מתרחש כולו בטרמינל ה'חדש' של שדה התעופה הי'תרו שבלונדון, אנגליה (אם כי הנושאים המועלים במהלכו כולם אוניברסליים למהדרין), והשני (The Pleasures and Sorrows of Work) מפני שהוא פשוט ארוך מידי, ורוב הנושאים שעולים בו לדיון מוצו כבר בספריו הקודמים של דה-בוטון.


הנה, אפשר לסיים את ביקורתי כאן. הבנתם את 'רוח הדברים'.

טוב נו, נלאה אתכם עוד קצת..

מבין שני הספרים האחרונים שהזכרתי לעיל, דווקא הרזה שביניהם הוא ה'טוב' יותר. Week at the Airport, כשמו כן הוא, מתאר שבוע בו בילה דה-בוטון כ'סופר החצר' בטרמינל החדש של היתרו שנחנך במהלך שנת 2009. דה-בוטון, שנשכר למלא את התפקיד ע"י קונגלומרט הנדל"ן Grupo Ferrovial, עוקב מקרוב אחר הנעשה בשדה התעופה וסביבתו המיידית (המלונות השכנים, ההתעשייה נלווית) ומדווח לקוראיו על כל התפתחות מעניינת, תוך כדי שהוא מנתח את ההתרחשויות בעזרת כמה כלים פילוסופיים בסיסיים אך מאירי עיניים. 

באשר לPleasures and Sorrows, זהו ספר קצת יותר בעייתי.. הבעיה הראשונה (מלבד שהספר ארוך מידי ועושה שימוש נרחב מידי ברעיונות שכבר מוצו בספרים קודמים של דה-בוטון) היא ששם הספר לא תואם כלל וכלל לתוכנו (האם ניתן לבקש בחזרה את הכסף מהסופר בכבודו ובעצמו, מהוצאת הספרים, או לפחות מחנות הספרים בו נקנה מסיבה שכזו??). מדובר בלא פחות מהונאה. לא שPleasures and Sorrows איננו קריאה מהנה (טוב נו, לפחות בחלקו..) אבל למה לקרוא לגברת בשם אחד אם היא בכלל עונה לשם אחר?! למה??


למה בכל זאת כוונתי? לאורך כל הספר דה-בוטון עוסק אולי בשוק העבודה, מבקר במספנות, בשדות תעופה (שוב..), בבתי חרושת ובבנייני משרדים עמוסי פקידים.. אך הכול נעשה מלמעלה, במין גישה מרקסיסטית, אנליטית לעייפה..


האדם הקטן, והשמחות וכאבים הקטנים שלו במקום עבודתו, כמעט שלא נוכח בספרו של דה-בוטון, וזה די מכעיס (בעיקר משום שכותרת הספר רומזת דווקא על ההפך).


על אף הטרוניות הללו, אטלס מבקש שיובא בחשבון בפני צוות השופטים וקוראיו המכובדים כי דה-בוטון סופר חביב, ועל פי רוב לא מזיק מידי, מלבד המקרה שהובא לעיל.


אני מבקש שתתחשבו בנתון הזה כשאתם באים, גם אתם, לקרוא אותו.

פורנוגרפיה, מוות ולידה מחדש: סאלי מאן

פורנוגרפיה, מוות ולידה מחדש

סאלי מאן 

כמה מילים על השפה

השפה היא אחד הקשרים היחידים שברשותנו כבני אדם.

היא עוזרת לנו לתקשר והיא גם הקטליזטור (שמביא לצמיחה ולבנייה) ובין השאר גם האנטי-קטליזטור (שמביא להרס ולחורבן) של התרבות והציויליזציה.

ללא השפה, ניתן לומר בביטחון, לא היתה 'תרבות'  (לפחות לא במובנה המערבי, הכתוב, החקוק בעור) וללא תרבות לא היתה לנו 'ציויליזציה'. לא היינו יכולים להשאיר 'עקבות', אם לשאול מונח מורכב-עד-מידי מז'אק דרידה.. 

לאחרונה ראה אור ספרו של הפסיכואנליטיקאי והפסיכולוג הצרפתי אריק לוראן Lost In Cognition בהוצאת הספרים רסלינג. 

ספרו של לוראן לא בא לדבר ישירות על השפה, כי אם לבחון את גבולות יכולותיה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית ולהציע אלטרנטיבה, אם כזו בכלל אפשרית.

עיסוקו של לוראן בשפה, אם כן, אינו מקרי, הוא מרכזי להבנת ספרו ולהבנת הפסיכואנליזה, וכן הקוגניטיביזם ההתנהגותי (הפסיכולוגיה הקוגניטיבית) .

כטקסט מטא-ביקורתי, הספר מקשר בין כמה וכמה גישות פילוסופיות (הפסיכולוגיה ההתנהגותית, הבלשנות המודרנית [נועם חומסקי], הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הפסיכואנליזה המודרנית [לאקאן]) הקשורות כולן, בסופו של דבר, לשפה האנושית, ומציג כיצד הן מתנגשות זו בזו, מתחרות זו עם זו, ובעיקר מפספסות את הפואנטה.. 

הפוסט הזה איננו בא להעמיד ביקורת של הספר או להציג 'קריאה' מלומדת שלו.


זהו ניסיון להבין, וליצור הקבלות למחשבותיו של לוראן על השפה בעולמנו העכשווי (האינטרנט, התקשורת החזותית, הרשתות החברתיות..)


אכן, יותר מכל מנסה הספר לחשוף חורים שחורים בהבנה שלנו את 'השפה'.

אריק לוראן בא ממסורת חשיבה והבנה לאקאניאנית הדוגלת בהטלת הספק ובביקורתיות הרסנית לעיתים. ציר המרכז נע תמיד סביב אי-האפשריות, אי-ההבנה, אי-המימוש.. כ"כ הרבה איים עד שלא רואים את הים הגדול..

ובכל זאת, הנה מה שהוא אומר על מצב ה'שפה-האוניברסלית':


בניאו שפה הקוגניטיבסטית האוניברסאלית המקבילות (synonymies) הן ששולטות, באותו האופן שבו היה ואלרי אומר: "הרעיונות הגדולים המעורפלים הם אלה היוצרים ציויליזציות". הם היחידים המאפשרים הקבלתיות מספקת על מנת ליצור, במונחים לאקאנייניים, אי הבנה. הרעיונות הגדולים המעורפלים מייצרים את אותו מכנה משותף שהוא ציוויליזציה, שבו הופכת האי-הבנה בסופו של דבר למורחבת ביותר ולמופשטת ביותר ככל האפשר. התפשטות זו עצמה מאפשרת לנו לדבר בינינו. כאשר נדרש דיוק, מופיע המדע. גם הוא יוצר שפה, אך אינו מכוון אל הקשר החברתי.


חוסר תקשורת, אם כן, אי-הבנה ולא 'תקשורת' או התחברות - הם הקטליזטורים הטובים המאפשרים את מה שאנו מכנים 'תרבות', או 'ציויליזציה', לדידו של לוראן. היכן שנגמר ההיגיון, שנגמרת ההבנה, מתחילה השפה האנושית, האוניברסלית. מתחילה התקשורת ו'ההבנה' ההדדית. רעיונות 'גדולים' הם תולדה של בלבול וחוסר-הבנה.


ויש לכך גם סימוכין היסטוריים: האם לא כל תנועה חברתית משמעותית במאה העשרים קמה מתוך 'כאוס', מתוך בלבול? הנאציזם, הקומוניזם, הציונות.. כולן תולדה של חוסר-התחברות, ניתוק מן המציאות ורצון לברוא שיח חדש.


אבל כל זה רחוק כל כך. תרצו דוגמאות מחיי היומיום שלנו? הטוקבקים בפורטלים הגדולים: כל טוקבקיסט מגיב בשפתו על מה שקרא או ראה, ונדיר ששני טוקבקיסטים מסכימים על אותו דבר. הם מנהלים לעיתים ביניהם שיחה, משתלחים זה בזה או מגיעים לדיד הסכמה, אך זו "שיחה המותירה רושם שהם מדברים ביניהם על משהו שיש להם במשותף, אף שלמעשה הם מדברים על דברים שונים למדי."


עוד דוגמא? פייסבוק.. השיח התרדד לכדי סימנים ומסמנים. במקום דיאלוג אנו נותנים זה לזה "לייק", thumbs up, שריד משלבים אבולוציוניים ארכאיים שאמור להחליף שפה ולהצביע על מכנה משותף 'עמוק'..


ומה לגבי הצפייה בחדשות בטלוויזיה? האזרח הממוצע המום מעומס המידע, מבליל הרגשות, משתלח חזרה במרקע בגיבוב אקראי של כעס ותסכול. הקריאה הראשונית, היללה..


הזו שפה?


מאוחדים יחדיו בפחד מפני מורא לא ברור, מבולבלים עד כדי סחרור חושים (dazed and confused) אנו צועקים יחדיו אל עבר האח הגדול שעל מסך הענק, כמו נתיני אושיאניה בספרו של אורוול, 1984, קוראים בקול "שני רגליים רע. ארבע רגליים טוב". והצעקה המשותפת הזו היא בו בזמן צעקת כאב וקריאה להתאחדות של עדת זאבים מתוסכלים. נוהמים אל עבר הירח על מר גורל האדם.